ביקורת סרט - "הרוכב": איטי ומהורהר, ונפלא
הבמאית קלואי ז'אן נכנסת לטריטוריה גברית ויוצאת ממנה כשידה על העליונה. סרטה השני "הרוכב" מתרחש בשוליים של אמריקה השורשית ועוסק ברוכב רודיאו שנפצע ונאלץ לוותר על קריירת רכיבה. השחקנים מגלמים את עצמם ואף שכמעט ולא קורה בו כלום, אי אפשר שלא להתרגש ממנו
צריך מידה לא מבוטלת של תעוזה ונחישות כדי ליצור סרט כמו "הרוכב" (The Rider). ונחוצה מידה רבה של סבלנות כדי להיענות לעושר הפיוטי שלו. ראשית, משום שזהו סרט המבוסס על התבוננות, כמעט נטול עלילה, מערבון ניאו-ריאליסטי אם אי פעם היה כזה. שנית, משום שזהו מערבון שנוצר על ידי אישה סינית שחודרת אל טריטוריה המזוהה עם מחזותיו של סם שפרד המנוח, ופוסעת בה בבטחה מעוררת הערכה. המבט הנשי הזר הזה מעניק אף הוא ל"הרוכב" את איכויותיו הייחודיות.
הבמאית היא קלואי ז'או שנולדה בבייג'ינג ועקרה אחרי לימודיה בלונדון לארה"ב. סרטה הראשון והמוערך, מ-2015, "שירים שאחי לימד אותי", עקב אחר מערכת היחסים בין אח ואחות אינדיאנים. "הרוכב" הוא סרטה השני, ועלילתו מתרחשת בדרום דקוטה, במה שנדמה כשוליים של אמריקה השורשית. סביבה של בוקרים, חוואים, סוסי פרא ותחרויות רודיאו, שעל הרקע שלה משרטטת ז'או את דיוקנה של גבריות אמריקנית מובסת.
מה שמעניק לסרטה של ז'או את הממד האותנטי הבלתי-מחניף ונעדר הסנטימנטליות שלו הוא העובדה ששחקניו הלא-מקצועיים של הסרט מגלמים בו את עצמם. גיבורו הוא בריידי (בריידי ג'נדרו), רוכב בתחרויות של סוסי פרא שבאחת מהן הוא נפצע קשה. זוהי סיטואציה שאכן נחוותה על ידי ג'נדרו, רוכב רודיאו מדרום דקוטה, שבשנת 2016 הועף מעל גב הסוס שעליו רכב וריסק את גולגולתו. לוחית מתכת הותקנה בראשו, וכתוצאה נבצר ממנו להמשיך ולהשתתף בתחרויות. זוהי המציאות החדשה שעמו היה עליו להתמודד, וזוהי גם המציאות שעמה מתמודדת דמותו בסרט.
אביו בסרט (טים ג'נדרו) מגולם בידי אביו במציאות – מהמר ואלכוהוליסט שנקלע לחובות ונוהג בבנו בגסות. מי שתומכת בו בעיקר היא אחותו לילי (לילי ג'נדרו, אחותו האמיתית של בריידי) הסובלת ממוגבלות מנטלית. האם, אגב, מתה, והותירה מאחוריה את משפחתה הפגומה. דמות מרכזית נוספת היא זו של חברו הטוב של בריידי, רוכב רודיאו שנפצע אף הוא בנפילה ונותר משותק וחסר יכולת דיבור (ליין סקוט בתפקיד עצמו). בריידי נוהג לבקר אותו במוסד שבו הוא מאושפז ויחד הם צופים, בטלפון החכם, בקטעי רכיבה מעברם.
"הרוכב", למרבה העצב, עוסק באיש צעיר שבגיל 20 כבר מוצא עצמו "לשעבר". בריידי מנסה אומנם למצוא אחיזה במציאות החדשה של חייו דרך עבודתו בסופרמרקט מקומי, אבל מפגש עם מעריץ צעיר שב ומזכיר לו שמקומו האמיתי הוא על גב סוס. זהו, במילים אחרות, סרט על פגיעות נוראה, פיזית ורגשית; על גבר שחווה משבר בשלב מוקדם מדי של חייו, ושמבחינתו חזרה לזירה כרוכה בסכנת מוות ממשית.
קשה שלא להשוות בין סרט זה ו"ג'וניור בונר" (1972) הנהדר של סם פקינפה, שבו גילם סטיב מקווין רוכב רודיאו השב אל הזירה ואל משפחתו אחרי שנים של היעדרות. אבל בעוד הסרט ההוא היה, כמקובל אצל פקינפה, קינה על מות המערב האמיתי (אם להידרש לשמו של אחד ממחזותיו האיקוניים של סם שפרד) – "הרוכב" הוא סרט שמבכה את דיוקנה של גבריות צעירה ומבטיחה שכל שנותר לה הוא להתרפק על עברה. העובדה שאף לא אחת מהדמויות כאן נדרשת להתפרצות רגשית, ושהסרט עצמו נעדר כל שיא דרמטי (יהיו גם מי שיכנו זאת "חוסר עלילה") – עומדת לזכותה של ז'או.
מסצינת הפתיחה של הסרט, שבה נראה בריידי מסיר באיטיות את התחבושת שעוטפת את ראשו, וחושף את החתך הגדול שבגולגולתו המשודך בסיכות (הוא נכנס אל המקלחת כאשר ראשו עטוף בניילון נצמד) – מבהירה לנו ז'או שסרטה עוסק בצלקות, ממשיות אך בעיקר נפשיות. מרגע זה היא ממשיכה לעקוב אחר הדמויות, להרכיב בהדרגה את דיוקנן, כאילו היא עצמה אינה יודעת מה יהיה השלב הבא בסיפורן. "הרוכב" הוא סרט שכולו רגש, סרטה של במאית-מתעדת שמניחה לגיבוריה פשוט להיות נוכחים אל מול מצלמתה, פשוט להיות.
