יאן-פיליפ סנדקר: "יהודים מכירים את סגולותיה של תקווה"
הסופר הגרמני יאן-פיליפ סנדקר כותב על בורמה ועל סין - וספריו נמכרים יותר מכל דווקא בישראל. בריאיון לקראת צאת ספרו החדש הוא תוהה אם הפופולריות שלו קשורה לסבל שעבר על העם היהודי, ומספר על המעבר מעיתונאות לספרות שהוליד את יצירתו המפורסמת - "אמנות ההקשבה לפעימות הלב"
ספריו של יאן-פיליפ סנדקר מתורגמים ליותר מ-35 שפות, אבל בישראל הוא מוֹכֵר יותר מבכל מקום אחר. הקהל הישראלי עומד בראש רשימת המדינות הקוראות את הסופר הגרמני. בריאיון לרגל צאת ספרו השישי בעברית, סנדקר מנסה להבין מדוע, "אין לי מושג. אני לא יודע מה מקורות האהבה הגדולה שאני מקבל מהקהל הישראלי. הייתה תקופה שחשבתי שאנשים התלהבו מהספר הראשון כי בסופו של דבר יש בו כוח שחזק מהכול. לאחר 50 שנה בהן האוהבים פרודים – האהבה שורדת. אולי זה מסר שעובד כי יהודים יודעים איך זה להיות לא במקום. הם למודי פרידות ומכירים את סגולותיה של תקווה, כשיש אמת חזקה יותר מכל כוח אפל ושחור".
האבחנה שקושרת בין ישראליות לאופי יהודי, יכולה להיתפס כך רק בעיניו של אזרח גרמני שעוד מתייסר על העבר. אבל אל תמהרו לתת לקלישאה הזו לבלבל אתכם. מאחוריה עומד אדם עם תשוקה אמיתית להכיר מקרוב תרבויות הזרות לו, כשהוא נזהר מרשמים סטריאוטיפיים. נדמה כי התשובה המצועצעת יצאה מפיו של סנדקר מפני שהוא לא באמת חשב על השאלה הזו עד היום: "בספר השני בסדרה יש עלילה שונה מאוד, אז אני לא יודע להסביר את זה באמת. אבל אני לא מתרכז בזה. אני כותב את הספר – אני לא מנסה להבין האם זה יעבוד בישראל, או בגרמניה. אני מקשיב לסיפורים שנמצאים בפנים ומנסה להוציא אותם החוצה".
בספרו האחרון, סנדקר דווקא משתמש בסיפורים שכבר נמצאים בחוץ. "הדרך הארוכה אל החכמה" (מגרמנית: יוסיפיה סימון, הוצאת הכורסא) אוסף 55 סיפורי-עם בורמזים, שעברו מפה לאוזן במשך מאות ואלפי שנים. הוא מכיל עלילות שונות ומשונות, מעימות בין ילד וטיגריס שבעבר היו החברים הכי טובים, אך כעת השני מאמין כי מותר לו לטרוף את הראשון; עד כזה שבמרכזו עץ מכושף שאם משקרים בזמן שמכניסים אליו יד, היא נאכלת באחת. מקצתם מתוחכמים ומרובדים, אחרים נותרים סתומים.
"אלה מעשיות שמסופרות בעיקר לילדים, וכמו תופעות רבות מהעולם הישן, זה מתחיל להיעלם. אני זוכר שבשנות ה-90 לעיתים קרובות ראיתי אנשים זקנים מוקפים בילדים ומגוללים בפניהם עלילות שכנראה סיפרו להם בתור ילדים. בימינו, העולם המודרני חדר לבורמה, כולם מול מסכים, מול טלפונים, ורואים את זה פחות ופחות. לפני 20 שנה לא היו טלפונים כלל. היום יש 53 מיליון בורמזים ו-33 מיליון טלפונים, יותר מעשרה מיליון בורמזים עם פייסבוק. רואים איך המציאות התרבותית מתהפכת ואין זמן לספר סיפורים".
לכתוב מקרוב, אבל לשמור על מרחק
סנדקר (58), יליד המבורג, הפך סופר בינלאומי מוערך בעיקר בזכות הרומן הראשון שלו, "אומנות ההקשבה לפעימות הלב", שעלילתו מתרחשת בבורמה. בימים אלה הוא גם מעובד לסרט על פי תסריט שכתב סנדקר.
את הרומן עם בורמה החל דווקא כעיתונאי - הוא היה כתב של העיתון הגרמני "שטרן" בארצות הברית ולאחר מכן במזרח אסיה. בגיל 37, לאחר היכרות מעמיקה עם בורמה, החליט לקחת שנת חופש כדי לנסות לכתוב ספר על הארץ שנשבה בקסמיה.
"הרקע שלי מוביל לכך שאני תמיד עושה תחקיר גדול לספרים שלי", הוא מסביר, "במהלך השנים בהן ביקרתי בבורמה אספתי מעשיות רבות ולורי קרנאת', סופר אמריקני שנמצא גם הוא בבורמה לא מעט, הציע לי שננסה לאסוף כמה ולכתוב אותן. באותו הזמן גם הבן שלי גר בבורמה, אז הוא עזר לנו". יחד השלושה ליקטו סיפורים מחלקים שונים במדינה, בחיפוש אחר הטובים ביותר, ועל ההעברה לכתב של מרביתם היה אחראי סנדקר.
הטרילוגיה הסינית מושתתת בעיקר על מתח והספר החותם אותה מעלה שאלות הנוגעות לאמון. בשני הספרים שכתב סנדקר בסדרה הבורמזית, עולה יותר מכל החוסר המערבי, והמבט השונה על החיים שהמזרח מציע לעומתו. הספר הראשון עוסק במסעה של ג'וליה לבורמה בעקבות אביה, שעזב אותה ואת אימה, ככל הנראה בעקבות אהבה מהעבר. "בסדרה הבורמזית אני מרגיש שאני מספר סיפור טהור. אני פחות עיתונאי שם, אלא רק מספר סיפורים. זה נגע בי אחרת. הארץ הזאת נגעה בי יותר ברמה הרגשית וסין יותר ברמה האינטלקטואלית. בשתי הסדרות יש נציגות מערבית – פול וג'וליה – כי העניין הוא במפגש בין התרבויות, מה המערב יכול לקבל מהמזרח, איך הוא יכול באמת לפגוש אותו, מה אפשר ללמוד, מה מסקרן ומה לא".
ואולי המפגש הזה הוא גם הנקודה המסוכנת ביצירתו של סנדקר. ביקורת הספרות עוסקת כבר עשרות שנים בייצוג הבעייתי של תרבות זרה בעיני המערב - שלרוב בוחר לייצג אותה בטקסט מתוך ראייה מוגבלת, רחוקה ומשליכה. כך ניתן בקלות, למשל במקרה של סנדקר, להנציח את בורמה כמקום פראי, רחוק מהציוויליזציה, שהאדם המערבי יכול לברוח אליו כדי לפתור את כל מצוקותיו. תמונה אקזוטית, נצלנית ומתנשאת.
"זה הסיכון הכי גדול שאני לוקח", אומר סנדקר כשהוא נשאל על הנושא. "אני משתמש בכתיבה כמסך שעליו אני יכול להקרין פחדים בסין, או תקוות וחלומות בבורמה. אני עושה תחקיר גדול לכל ספר, מבקר במדינות מספר פעמים ולפני שהספר מתפרסם אני לוקח אתי את כתב-היד ולא מפסיק לבדוק ולשאול. בסוף המחמאות הגדולות שאני מקבל על הספר הם מסינים ובורמזים. תמיד שואלים אותי: 'איך הצלחת לתפוס את זה כל כך מדויק?' הספרים נאסרו לפרסום בסין. הם פוליטיים מדי. אבל כשאני עושה סיבובים באמריקה הרבה פעמים יש סינים-אמריקנים בקהל והם אומרים: 'רצינו לפגוש את האדם שיכול לכתוב כל כך אותנטי'. זו מחמאה אדירה".
"אני מנסה להימנע מהשאלה הנוגעת לאיך בורמה שינתה אותי. אנשים מדמיינים שתיסע למזרח ותחזור יותר טוב, כאדם מתוקן. אני לא חושב ככה ואני לא כותב ככה. אני אוהב בודהיזם, לומד אותו, עושה מדיטציות, אבל לא קורא לעצמי בודהיסט כי אני לא מאמין בגלגול נשמות ובקארמה. לרומן השני בסדרה הבורמזית ראיינתי שלושה בחורים שהצבא ניצל אותם בדרך נוראית. יש פרקים מדממים בספר על הפגיעה העמוקה בילדים האלה. אמרתי להם: 'בטח אתם שונאים את הצבא על איך שהתייחס אליכם'. הם ענו: לא, זו הייתה אשמתנו. זו כנראה קארמה. כנראה שעשינו משהו נורא בחיינו הקודמים'. כמעט התחרפנתי: 'אתם משוגעים. אתם הקורבנות ואתם מאשימים את עצמכם? אני שומר מרחק ויודע את הרקע שלי. אני מקווה ומנסה לא להפוך את המזרח לעם יותר טוב ממה שהוא".
החייל הישראלי שלמד לבכות
ספרו האחרון מנסה לקחת איתו את הקורא אחורה בזמן, אל מפגשו הראשון עם בורמה, לפני השינויים הקיצוניים שהתחוללו בה בשנים האחרונות. "זה היה כמו קפסולת זמן. קצת כמו צפון קוריאה, רק עם אנשים יותר נחמדים ומזג אוויר טוב. כי הארץ הזו הייתה סגורה במשך כארבעים שנה. אנשים כמעט לא הגיעו לשם - לא פוליטיקאים, לא תיירים, לא אנשי עסקים, לא אומנים. זו הייתה דיקטטורה מדממת ומושחתת. הם לא ידעו דבר על העולם החיצון – לא ידעו מה זה מקדונלד'ס. חשבתי שזו זכות, לא ללכת לשבט מבודד באפריקה, אלא לארץ גדולה, של 53 מיליון אנשים, ולמצוא מקום בלתי נגוע בכל מה שקשור לצריכה והחומריות שלנו. הזמן מתקדם שם אחרת. באמת הרגשתי שבטיסה של שעה מבנגקוק לבורמה חזרתי אחורה בזמן. אבל כעת זה נגמר. בורמה משתנה מאוד לטובה ולרעה".
סנדקר אומר בזהירות שיש לו רעיון קטן לסדרת ספריו הבאה - כנראה שיכתוב על יפן. כעת על כל פנים הוא עובד על החלק השלישי בסדרה הבורמזית ולדבריו, כשהספר יצא בסתיו 2019, הוא ישמח לבקר בישראל שוב. בעבר ביקר כאן במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים.
"הייתה לי חוויה מאוד מיוחדת אז עם קורא ישראלי", הוא מספר, "הוא היה גבר מבוגר, גבוה וחזק. הוא חיכה אחרי ההקראה שכולם יילכו וניגש לדבר איתי. הוא רצה להודות לי כי לדבריו, הספר הראשון שלי שינה את חייו. הוא אמר שהיה קצין בכיר בצבא, שירת בשתי מלחמות וראה הרבה חיילים שלו מתים. אחרי שחזר הוא אף פעם לא הצליח לבכות. כשאשתו שאלה אותו על זה אמר לה שראה דברים כל כך נוראים, עד שהוא פשוט לא יכול. יום אחד היא נתנה לו את הספר והוא קרא אותו בפעם אחת ואמר שבכה כמו תינוק. מאז הוא יכול לבכות".
