ביקורת סרט - "בית בגליל": הפתעה נעימה לקולנוע הישראלי
מבלי ליפול לקלישאות, סרט הביכורים של אסף סבן "בית בגליל" - שבמרכזו זוג שמחליט לבנות בית בצפון הארץ ולעזוב את תל אביב, מצליח ללעוג במידה הנכונה לחלום הבורגני וליצוק אמת אותנטית לתוכו. כשכל השחקנים עושים עבודה מצוינת והבימוי עדין ומדויק, לא נותר לנו אלא להחמיא
תיאור תהליכי בנייתו של בית חדש הוא, לא פעם, קלישאה סימבולית של התחדשות – וכן, גם של קריסה העלולה לבוא בעקבותיה. כמה פעמים ראינו בסרטים בתים ההולכים ונבנים ואז מתפרקים כביטוי לשבריריות חיי נישואים וזוגיות. כך, הקומדיה השנונה "מר בלנדינגס בונה את בית חלומותיו" מ-1948, בכיכובם של קארי גרנט ומירנה לוי, מצאה את המשפחה האמריקנית הטיפוסית מתפרקת במקביל לשיפוץ מהגיהינום של בית כפרי ישן. את הדוגמה הקיצונית ביותר אפשר היה למצוא ב"מלחמת רוז ברוז" (1989), שבו מנהלים מייקל דגלאס וקתלין טרנר מלחמת עולם בין כתלי ביתם.
"בית בגליל", סרט הביכורים היפה של אסף סבן, מודע לסמליות זו של הבית הקונקרטי, ולזכותו ייאמר שהוא לא מניח אותה בחזית. כן, אנחנו יודעים שבמקביל להתקדמות הבנייה תחול ההדרדרות ביחסי בני הזוג שעתידים לעבור לגור בבית, וכצופים אנחנו יכולים רק לתהות כיצד כל זה יסתיים כאשר תושלם המלאכה - אך הסרט, על אף שמו, אינו הופך את בית החלומות בגליל למרכזו.
הסיפור פשוט, כמעט מופשט. גילי (אודי רצין), מחזאי כושל, ואשתו יערה (נועה קולר), מחליטים לעבור יחד עם בתם מתל אביב ליישוב קהילתי קטן בצפון. כבר בהתחלה מגיעה אל המגרש החשוף המחנכת לשעבר של יערה (עירית גדרון), בת המקום לשעבר, ומזכירה לה שהיא טרם מילאה את טפסי הקבלה – אותו הליך סינון גזעני ומקומם שיישובים כמו זה שהם עוברים להתגורר בו מפעילים.
זהו גם אחד הרגעים המוקדמים בסרט, שמבהירים לנו כי חלום הבית בגליל אינו צחור כל כך. בהמשך נהיה עדים לריבים קטנים שמתעצמים, לסיטואציות שמעמידות במבחן את מערכת היחסים בין השניים - כמו למשל הסצנה היפהפייה שבה פוגש גילי, שנותר לבדו, בחבורה של צעירים המחששים בחושה – ולתסכולים מקצועיים ואישיים. כל אלה עולים במהלך הסרט בצורה משכנעת, עדינה, לעיתים אפילו מרומזת, וקשה שלא להעריך את סבן וצוות שחקניו על השליטה והדיוק האמוציונליים שהם מגלים.
סבן מספר שהרעיון לסרט עלה אחרי שאחיו הראה לו את חלקת האדמה שעליה הוא התכוון לבנות את ביתו ביישוב הררית שבגליל. למעשה, הצילומים נערכו על רקע הבית "האמיתי" שהלך ונבנה, וכאשר גילתה לו קולר בתחילת הצילומים שהיא בהריון – שולב גם פרט זה בתוך הסיפור הבדיוני. התוצאה היא סרט שנושא חותם נדיר של אותנטיות, וגורם לנו, הצופים, לחוש כאילו אנו עדים לדינמיקה בין בני זוג שבאמת חווים משבר כמו זה שמתואר בו.
לעוד ביקורות קולנוע:
הדברים נכונים גם לגבי דמויות המשנה, שנוכחותן מעטרת את הסרט בספונטניות. מפגש בין יערה ואהוב מהעבר (צחי הלוי החינני) שמגיע לבקר ביישוב ועוזר לה לבחור את הריצוף; הוריו של גילי (לאורה ריבלין וגדליה בסר המצוינים כתמיד) שמפציעים באתר ונוכחותם חושפת משקעים נושנים בין הבן ואביו; ועמית מעולם התיאטרון (אוהד קנולר) שמתארח במסיבה שנערכת בבית הלא-גמור ומעורר בגילי, כמדומה במכוון, רגשי נחיתות. כל סצינה כזו כתובה ומבוצעת בצורה מדויקת, והופכת את הבית המתהווה בהדרגה לאתר הכולא בתוכו את הפנטזיות, המתחים והמאוויים של כל אחת מהדמויות הראשיות.
כמה דברים נותרים, בכל זאת, בעייתיים. כך, הוריה של יערה, כמתברר, התגוררו ביישוב עד שנפטרו, וסצינה בלתי נמנעת שבה היא מגיעה לבקר בבית ילדותה אכן מופיעה פה. אבל הסרט אינו נדרש כמעט לפרט הזה, ואף כי נדמה שמתישהו תהיה לו משמעות – זה פשוט לא קורה. צורמת גם העובדה שהפועלים הערבים נותרים ברקע ואינם מהווים נוכחות של ממש.
עדיין, "בית בגליל" הוא אחת ההפתעות הנעימות שהעניק לנו הקולנוע הישראלי בחודשים האחרונים. ישנה בו אירוניה דקה המתייחסת לפנטזיה הבורגנית שמייצגים יישובים יהודיים דוגמת זה המתואר בו, ושגיבוריו הם במידה רבה קורבנות שלה. רצין (בתפקידו הקולנועי הראשון) וקולר מעצבים, אגב כך, דמויות שקשה שלא להזדהות עמן. שניהם נפלאים.
