אלט ג'יי בישראל: מצוין, מחושב - וחסר ספונטניות
שלוש שנים אחרי שהופיעה כאן בפעם הקודמת, להקת האינדי חזרה לישראל למופע אור-קולי מרהיב ונטול רבב, שעבר בין כל הלהיטים האהובים ורשם כמה רגעים מרגשים. לו היו פורצים קצת את גבולותיהם, ומתמסרים לספונטניות זו הייתה יכולה להיות הופעת הקיץ
תורים בכניסה, צמידים צבעוניים, קהל צעיר וצבעוני ואווירה כללית של פסטיבל בחו"ל. כך נראה אמש (יום ג') מרכז הירידים בתל אביב בהופעה של אלט ג'יי, שחזרו לארץ כמעט שלוש שנים אחרי ביקורם הקודם והראשון בארץ. אז זו הייתה סנסציה, והכרטיסים אזלו תוך זמן קצר. הפעם הקהל אולי היה נרגש פחות, ולא נהר בהמוניו אל קופת הכרטיסים. ועדיין, 14 אלף הצופים שהגיעו לפארק הקטן הוכיחו שלאלט ג'יי יש קהל מעריצים מכובד בארץ.
את ההופעה פתחו רביעיית הבנות מלוס אנג'לס Warpaint, ועל אף צבעי המלחמה שלכאורה טמונים בשמן, הן נתנו תצוגת רוק עדינה למדי (ובכלל צבעי מלחמה נראים ונשמעים אחרת בימים כאלה). מפתיע לגלות בקרב הקהל לא מעט שבאו לראות דווקא אותן. אך ההצגה הגדולה באמת הייתה זו של להקת האינדי אלט ג'יי, וזו אכן הייתה הצגה. על הבמה נבנו מעין כלובי מתכת לתוכם נכנסו שלושת חברי ההרכב: מימין טום סוני גרין על התופים, במרכז ג'ו ניומן מזגזג בין חשמלית לבס ואמון על מנעד הקולות הרחב שלו ומשמאל, גאס אונגר-המילטון על הקלידים ושירה גם כן. וכך הם גם נותרו על תילם במשך ההופעה כולה, כל אחד במקומו, כלובי המתכת שהפכו למוליכי אור וצבע סוגרים אותם בפינתם. אין יוצא ואין נכנס, שלא לדבר על תקשורת בין חברי הלהקה. הכלובים הם לא רק תפאורה, הם הצהרה אומנותית ולא פעם התחושה הייתה שהם גם סוגרים אותם בפני הקהל - המאוד מפרגן יש לומר.
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:
המופע של לורי אנדרסון הוא הרבה יותר ממוזיקה
אנריקה איגלסיאס בישראל: חוויית פופ נוטפת להיטים
החבורה פתחה את ההופעה עם Deadcrush מאלבומם האחרון Relaxer שיצא לפני שנה בדיוק. ואחריו הלהיט Fitzpleasure מאלבום הבכורה An Awesome Wave. ובכלל, לאורך ההופעה הזו היו לא מעט להיטים; אלט ג'יי לא באו לאתגר את הקהל שלהם יותר מדי, הם באו לתת לו בדיוק את מה שהוא רצה לקול תשואותיו הרמות ונענועי האגן (באזורים שבהם לא היה צפוף מדי בכדי לנוע). הם עברו דרך כל התחנות ההכרחיות Tesselate, Every Other Freckle, Bloodflood, Taro. הם פרגנו לא מעט והזכירו את ההופעה הקודמת בארץ – הפעם אגב הם למדו לומר "סבבה".
אחד מרגעי השיא של ההופעה היה כצפוי Matilda שבו הקהל הצטרף לשירה אדירה וניומן שהפעיל אותו יצא קצת מאזור הנוחות שלו (למרות שגם על זה אפשר להתווכח). גם בשיר הסוגר את ההדרן, Breezeblocks, נרשם שיתוף פעולה נעים לאוזן וניומן אפילו התקרב אל הקהל והרים את ידיו.
אולם הריגוש עלה דווקא כשהחבורה פתחה את השיר Tesselate בשירת א-קפלה בגוון קלטי. ברגע העדין הזה, התערערו מעט הגבולות והפאסון של החבורה, ומתוך הדמויות נשקפו פתאום מקורותיהם והאנשים שהם. שכן המהות של הופעה אינה אלא לפגוש את האדם שעד כה יכולנו רק להאזין לו, הופעה צומחת מתוך ספונטניות – רגע יחיד שאומן חולק עם המון של אנשים שהופכים אחד. תנועה וצליל משונים, אפילו טעות, זיוף והחלפת מיתר, הם הרגעים שהופכים הופעה ליוצאת דופן. אלט ג'יי היא אולי להקה יוצאת דופן, אך ההיצמדות שלה למופע מהוקצע ללא רבב הוא בעוכריה, משום שדווקא החריגה היא שקונה את לב הקהל.
ואולי בעצם הקהל שהגיע אמש לפארק התל אביבי הקטן, חיפש את הביצוע המדויק, בעידן שבו כל טעות מתועדת והופכת למסמך, לא נותר הרבה מקום ליד המקרה. זו הייתה הופעה מצוינת, מחושבת, מקצועית ולמעט כמה רגעים מעטים – חסרת המרכיב החמקמק הזה שכובש לבבות, הופך את הבטן ומחניק קריאת – ואוו.
