ראסל הובן בעברית: פרק מתוך "יומן צבים"

פרק 11: ויליאם ג'

אחר צהריים אחד נכנסה לחנות אישה אחת, מהסוג האמנותי אינטלקטואלי, בערך בגילי או קצת פחות. היא לבשה חצאית ארוכה כתומה עם הדפס הודי, ז'קט ישן מקטיפה סגולה, חולצת ג'ינס ומגפיים יקרים. נראתה לא לגמרי רע. פנים די טרודות, עיגולים מתחת לעיניים. בבת אחת היה לי דחף עז לדבר איתה במשך שעות על גבי שעות על כל דבר שבעולם. ובו בזמן היה לי דחף לא לדבר איתה בכלל.

היא הסתובבה כמה זמן ליד מדפי ספרי הטבע, נראתה די מעופפת, שלפה ספרים ודפדפה בהם בלי ממש להסתכל. ואז היא לקחה ספר על צבי ים מאת רוברט בסטרד וקראה, ככה בעמידה, בערך רבע ממנו. מוזר איך שהיא קראה, כאילו היא פשוט שכחה להחזיר את הספר למקום. ומוזר שהיא קראה על צבי ים. ברור שאני לא האדם היחיד שחושב על צבים אבל הייתי בהלם שהנה יש עוד אני, כלוא לבדו בתוך מוח עם אותן מחשבות בדיוק. אני, מה זה בעצם? איזו הגבלה שרירותית שנובעת מזה שאנחנו תחומים על ידי אנשים שנמצאים מלפנינו ומאחורינו ומצדדינו. איפה שהם נגמרים אני מתחיל, ולהפך. פעם ראיתי קומיקס של צייר שצייר נוף ארוך מאד. כשהוא סיים הוא חתך את הציור לארבע משבצות של נוף בפרופורציות הרגילות. בדרך כלל אתה לא פוגש אנשים מהמשבצת שלך. כשזה קורה זה עלול להיות מאד מערער.

רוצים לקרוא את "יומן צבים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

יש לכם משהו חדש על צבי ים חוץ מהספר של בסטרד, היא שאלה. היה לה קול כמו שציפיתי, נמוך וצרוד. היא דיברה כמו מישהי שעשתה דרך ארוכה מהמקום שהראש שלה היה בו קודם, והיא לא מתכוונת לעצור.

לא, אמרתי. שום דבר חדש. היא קראה את קאר?

כן, היא קראה. היא הישירה אלי מבט כשהזכרתי את קאר, כאילו רשמה לפניה את העובדה שאני מכיר אותו. ואז נראה שהראש שלה הלך למקום אחר והיא הודתה לי ויצאה מהחנות.

קצת חבל. אילו היא היתה צעירה ויפה הייתי מנסה להאריך את השיחה? אולי. אולי לא. אני לא באמת רוצה לדבר עם אישה שצברה בראש דברים מאותו סוג שאני צברתי. וכבר כמה זמן שאין לי ממש עניין בנשים באופן כללי, לא בשום צורה מציאותית. בפנטזיות כן. אבל לא באופן ממשי, לא בפועל. במשך תקופה אחרי הפרידה נכנסתי למיטה עם כל הבחורות שרק יכולתי, אבל שום דבר לא החזיק מעמד וגם לא רציתי שיחזיק. הן רצו תשומת לב, התייחסות להווה שהן היו חלק ממנו ולעתיד שהיה שייך להן, והראש שלי היה במקום אחר.

פעם רציתי למצוא מישהי שאפשר לשמוע איתה שופן. עכשיו אני כבר בכלל לא אוהב לשמוע שופן. גם לא סקרלטי. ולא את רביעיות המיתרים של היידן, מוצרט או בטהובן. אפילו לא באך. למיסה בסי מינור לא הקשבתי כבר יותר משנה. כבר כמה זמן שעצם הרעיון של מוזיקה נראה לי זר לחלוטין. קשה לי אפילו להבין למה שמישהו ירצה להטריח את עצמו ככה עם צלילים. אני יכול לעמוד על הרציף בתחתית ולהאזין להירתעות של המסילה כשהרכבת מגיעה, להקשיב לנהמה כשהיא יוצאת. אני יכול להאזין בפיזור דעת לשחקני הכדורגל בגן הציבורי, לרכבות החולפות, למטוסים מעל הראש. אני בסדר עם צלילים גולמיים אבל כבר אין לי יותר שום קשר למוזיקה. וזה לא שאני מסוגל למדוט או משהו כזה. אני פשוט רוצה לשמוע רק צלילים פשוטים או שקט.

בשישי עבדתי חצי יום ואחר כך שוב הלכתי לגן החיות. אחד העובדים באקווריום יצא מדלת של "מורשים בלבד" ושאלתי אותו על הצבים. הוא אמר שהגדולים נמצאים שם כבר עשרים או שלושים שנה. שאלתי אותו אם אפשר לראות את המכל מהצד השני. הוא אמר שכן והכניס אותי ל"מורשים בלבד".

צריך לעלות כמה מדרגות, לטפס דרך חור בקיר, ואז מגיעים לקורות שלרוחב הצד האחורי של המכל. היה מאד מואר שם, הרגשה של מאחורי הקלעים. הצבים נראו אחרת מלמעלה.

"באור טבעי הם לא יהיו בצבע הזה," העובד אמר. "הצבע שלהם דוהה פה."

"זה יהיה מבצע רציני להוציא אותם מכאן?" שאלתי.

"אנחנו עושים את זה לפעמים כשאנחנו מנקים את המכל," הוא אמר. "אנחנו שמים אותם במסננים. קצת מסובך להעביר אותם דרך החור, צריך להיזהר מהלסתות שלהם. אבל זה לא קשה מדי."

"בוא נגיד," אמרתי, "שאיזה משוגע לצבים יחליט לגנוב את הצבים ולהחזיר אותם לאוקיינוס. מה הוא יצטרך בשביל זה?"

"אתה מדבר עלי," הוא אמר. "אני רציתי לעשות את זה. אמרתי להם שאנחנו צריכים לשחרר את הגדולים, להחליף אותם בקטנים. פעמיים או שלוש בשנה אנחנו יוצאים לדוג כמה פרטים ליד סאות'האמפטון, ואמרתי להם למה שלא ניקח איתנו את הצבים הגדולים ונשים אותם בתעלה. זה לא רק שאני רוצה לשחרר אותם אלא גם נמאס לי לנקות אחריהם. אבל הם לא רוצים לשמוע על זה, הצבים האלה לא מעניינים אותם."

"זאת לא תהיה בעיה להסיע אותם?" שאלתי. "לא צריך לוודא שהם לא מתייבשים? והתעלה לא תהיה קרה מדי בשבילם?"

"מצחיק," הוא אמר. "אתה כבר השני השבוע ששואל אותי על העברת צבים. איזו אישה דיברה איתי על הצבים לפני כמה ימים. לפעמים אף אחד לא שואל עליהם כלום במשך חצי שנה רצוף. אין עניין של התייבשות בנסיעה קצרה כזאת, מפה לסאות'האמפטון. שים אותם על שקים רטובים והם יהיו בסדר גמור במרחק כזה. אני לא חושב שתהיה להם בעיה עם המים. הם נהיים קצת ריריים ממים קרים אבל אני חושב שהם יתפסו את הזרם הצפון אטלנטי עד שיגיעו לזרם הקנרי או לזרם הגולף. הם בטח יגיעו למֵי הבית שלהם תוך שלושה חודשים."

"האישה הזאת," אמרתי, "היא נראתה אמנותית אינטלקטואלית כזאת? קול צרוד?"

"בדיוק," הוא אמר. "חברה שלך?"

"לא," אמרתי. "אז זה לא כזה עניין מסובך, אה? פשוט צריך לשכור מסחרית ולהביא עגלת מטען או משהו כזה. אבל בטח יש פה שומרים

 בלילה, לא?" תהיתי מתי הוא יתחיל להביט בי בחומרה ולשאול אותי מה העניין עם כל השאלות האלה שלי.

"חברת אבטחה," הוא אמר. "אבל הם עוברים פה בזמנים קבועים. זאת לא תהיה בעיה."

הוא בעצם מזמין אותי ללכת על זה? הוא מצא חן בעיני, נראה בן אדם בסדר גמור. פתאום כל העסק נראה לגמרי אפשרי, התחלתי לרעוד.

"היה נחמד מאד לדבר איתך," אמרתי, ולקחתי את השם והטלפון שלו. ג'ורג' פֶרבּרן. הוא ראש צוות העובדים שם. זה היה כמעט יותר מדי לעכל באותו רגע, כמעט כאילו כל העסק מפיל את עצמו עלי. ומה התכנון שלה לגבי הצבים? היא בטח זממה משהו דומה או לפחות טיפחה את אותה פנטזיה. מצחיק, שני ראשים שונים מלאים במחשבות צבים.

"יומן צבים", ראסל הובן, מאנגלית רנה ורבין, ידיעות ספרים, ערבי נחל, 132 עמודים 

רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.