ביקורת אופרה - "דידו ואניאס": נעימה לעין ומענגת לאוזניים
כשהיא גדושה בנופי ים ואקרובטיקה, וכולה על טהרת הזמרים הישראלים, "דידו ואניאס" שעלתה בבכורה באופרה הישראלית בגרסה קלאסית-מודרנית, מספקת ערב אנרגטי ומענג מאוד
הדבר המשמח ביותר שהתרחש אמש בבכורת האופרה "דידו ואניאס" הוא שהוכח שאפשר להרים הפקה אופראית שלמה על טהרת זמרים ישראלים. בניגוד להרגלה המעצבן של האופרה להביא זמרים בינוניים מחו"ל, שאינם באמת טובים יותר מעמיתיהם הישראלים, הפעם הקאסט כולו היה ישראלי. ורובו ככולו בוגרי "מיתר אופרה סטודיו" - בית הספר של האופרה הישראלית. צוות הזמרים הצעיר והטוב הזה הפגין גם יכולת אישית גבוהה וגם עבודה משכנעת כאנסמבל.
האופרה של אמש לא הייתה אומנם מופע מהפכני כמו "דידו ואניאס" של הבמאית והכוריאוגרפית הגרמנייה סשה וולץ שראינו על אותה במה בדיוק לפני 10 שנים. זו גירסה מתונה ו"קלאסית" יחסית, אך מענגת ושובת עין.
כמה מילים על סיפורם של דידו ואניאס. מדובר בעיבוד מן המאה ה-17 של אפיזודה מתוך יצירתו של המשורר הרומי הגדול וירגיליוס:
אנֵיאָס, מגיבורי טרויה ההרוסה, נוחת בחוף ממלכת קרתגו, פוגש במלכתה דִידו ומתאהב. אך לאלים תוכנית אחרת. אניאס אמור להיות מחוללה-מייסדה של רומא, והאלים אינם מתרשמים מאהבה אנושית. ייעודם ההיסטורי של אניאס ודידו חשוב יותר מאהבתם האנושית. ולכן, באמצעות הונאה של מכשפות (בגירסה שלנו מכשף-דיונון) מפרידים האלים את האוהבים. אניאס יוצא לדרכו ודידו אחוזת היגון מתה משברון-לב.
המוזיקה שהלחין הנרי פרסל לסיפור הטראגי הזה היא שמיימית ממש. למרבה הצער, הפרטיטורה המקורית שכתב הגאון האנגלי הצעיר הזה - אבדה. מה שיש בידינו הוא חלקי בלבד. לא רק שחלוקת המערכות המקורית אינה ברורה, אלא שכל הפרולוג חסר וקרוב לוודאי שאבדו קטעים נוספים. בסך הכל נותרו בידינו תווים ליצירה בת כ-55 דקות. נדרשת אפוא השלמת החסר. ולכן הוסיפו בהפקה הזאת - כמו גם בהפקות אחרות של האופרה - קטעים שונים ממבחר יצירתו של פרסל. ובסך הכל עוד כחצי שעת מוזיקת ברוק נפלאה, והמהלך המוזיקלי כולו משכנע ומענג. אגב, מדהים ככל שזה יישמע, האופרה הזו – בוודאי אחת מהעשירייה הפותחת של אופרות המופת - הוזנחה לגמרי מאז שלהי המאה ה-17 והיא שבה לבמה רק כ-250 שנים אחר-כך.
ה"גיבור" המרכזי של המופע אמש הוא... הים. המרכזיות של הים - גם כסביבה שבה מתרחשות כל הסצנות בגרסת ההפקה הזו, וגם כמשקף את הסערות הרגשיות של גיבורי האופרה – היא אולי החידוש העיקרי של צמד היוצרים הצרפתי ססיל רוסה וז'וליאן לובק. רוסה ולובק - שחולקים במשותף את הבימוי, הכוריאוגרפיה והעיצוב, יצרו מופע חזותי שובה עין, שמתנייד בין סלעי חוף, איים, צוקים וגלים.
האופרה נפתחת בדידוֹ המבכה את מר גורלה כשהיא ניצבת על צוק סלע הנישא מעל הים, בודד כמוה. אך בחוף הסלעי שלמרגלות הצוק היא תיענה להצעת הנישואין של אניאס. במערכה השנייה ישב המכשף - ספק אדם ספק תמנון - על אי בלב הים וירקום את מזימותיו המחליאות, בעוד שדידו ואניאס מנמנמים חבוקים על אי אחר, שקט, שאדוות גלים עדינה מלחכת אותו, כמו משקפת את עונגם הרגוע. הים הזה יהפוך לסוער עד מהרה, מבשר על דרמת הפרידה שתיכפה על הצמד האוהב. המערכה השלישית תפתח בנמל קרתגו, שם נעשות ההכנות להפלגת-הנטישה של אניאס כשהמכשף והפמליה שלו חוגגים מאושרים על הרציף. ובסיום יתפרס הים על הבמה כולה ובו תמצא דידו את מותה-מנוחתה. או, כמאמר היוצרים, דידו נעלמת לתוך עצמה.
בין לבין, כ"מפצים" על פרקי המוזיקה הכלית הארוכים נטולי העלילה, מלאו הסלעים והחופים ברקדנים ואקרובטים (השדים, בני לוויתו של המכשף) - שיצקו למופע כולו אנרגיה ודינמיות.
הזמרת הבולטת אמש הייתה ללא ספק המצו-סופראן המרגשת ענת צ'רני, בתפקיד הראשי של דידו מלכת קרתגו. היא עמדה בגבורה באריית היגון הנודעת, משימה קשה, שהרי כל חובב אופרה שומע ב"אוזני רוחו" את הביצועים המופלאים של ג'סי נורמן או ג'אנט בייקר ומשווה. אבל צ'רני הפגינה באריה הזו רגישות ועומק. והים הגדול שנפרש לאיטו משני צידיה העניק לאריה מימד חזותי שהפך את הסצנה כולה לנוגעת ללב ממש.
גיא מנהיים, בתפקיד המכשף, היה משעשע ונהדר כתמיד, מוזיקלי מאוד וקל תנועה. דניאלה סקורקה הייתה משכנעת בתפקיד בלינדה בת-לוויתה המסורה והאופטימית של דידו. ומן ה"בור" שבירכתי הבמה השמיעה תזמורת בארוקדה (עם לאוטה, וילה דה גמבה, צ'מבלו ושאר כליה התקופתיים) ומקהלת האופרה בהרכב מצומצם – סטרימינג מענג של פרסל במיטבו.
המנצח איתן שמייסר (ראש הצוות המוזיקלי של האופרה הישראלית ומנצח המקהלה שלה) הוביל את הערב כולו ביד בטוחה, תוך שהוא משכיל לייצר תחושה של זרימה שוטפת ואינטנסיבית. הוא לא כשל אף לא לרגע במכשלה הפוטנציאלית של נפילות מתח באותם קטעים שהודבקו לפרטיטורה ושאין להם כיסוי תמטי באופרה עצמה. הבּרוֹק שלו נשמע כמוזיקה חיה ורלוונטית.
שורה תחתונה: אופרה עתיקה, בלבוש עכשווי שעדיין משמר את המקור הקלאסי, נעימה לעין ומענגת לאוזניים.
