סבסטיאן לליו לא מפחד מחרדים: "אתה שומע את אסתי גונחת וזה כל כך חתרני"
אף שאין לו שום הכרות עם העולם היהודי, סבסטיאן לליו הצ'יליאני לא נרתע כשפנו אליו לגבי סרט על רומן לסבי שמתרחש בלב הקהילה החרדית בלונדון. בריאיון הוא מספר למה היה לו חשוב ליצור סצנת סקס ארוכה ומפורטת, מסביר שאינו צופה שערורייה בישראל, ומתאר את הצילומים בשכונות האורתודוקסיות כמו סט של יצירת מדע בדיוני: "זו הייתה הזמנה לצלם על כוכב אחר, בו המקומיים עובדים אל, והחוקים אחרים"
עלילת "שאהבה נפשי", המבוסס כאמור על ספרה של אלדרמן הבריטית מ-2006, מתרחשת בקהילה יהודית אורתודוקסית ברובע הנדון שבלונדון. הגיבורה היא רונית קרושקה (בגילומה של ווייז שגם נמנית על מפיקות הסרט), צלמת ניו יורקית, חוזרת בשאלה, ששבה לבית ילדותה כדי לחלוק כבוד לאביה הרב שהלך לעולמו. חברי הקהילה מקבלים אותה בחשדנות עוינת, אולם דוביד קופרמן (אלסנדרו ניבולה), חבר ילדות שהוא גם תלמיד חכם המיועד לרשת את תפקיד הרב, מארח אותה ומרעיף עליה חום. לעומת זאת, אשתו אסתי (מקאדמס) מהוססת יותר. לא עובר זמן רב וקרירותה נמסה ומומרת בתשוקה לוהטת שפורצת בדמות רומן סוער מאחורי גבו של דוביד.
שיאו של הרומן מגיע בסצנת סקס מפורטת, בוטה יחסית ומאוד קולנית, אם כי נטולת עירום פרונטלי, אותה חולקות ווייז ומקאדמס לאורך דקות ספורות. יש בוודאי מי שיכנה את הרגע המכונן הזה כגרסה היהודית ל"כחול הוא הצבע החם ביותר" (סרטו הפרובוקטיבי של עבדלאטיף קשיש, שזכה בפסטיבל קאן ב-2013). "אני חושב שסקס יכול להיות רוחני ויש גם משהו מיני ברוחניות. הדברים הללו הם הצדדים הקיצוניים של אותה התופעה", מסביר לליו.
"אני חושב שברור שהסצנה הזו מינית מאוד, יש לה הבט חייתי, אבל בו בזמן יש בה גילוי של מודעות ושיחרור, והתעוררות. יש פה שימוש בקול האנושי לצורך משהו שונה מאשר דיבור על האמת הנצחית. אתה שומע את אסתי גונחת וזה כל כך חתרני, אבל זה אותו הקול שמשמש אותה למטרות אחרות. אני לא רואה בכך שום דבר רע. בשבילי זהו הלב של הסרט. כשמדובר בסיפור האהבה, ידעתי שהסצנה חייבת להיות ארוכה ומאוד מאוד מפורטת. לא רציתי שזה יתרכז בעירום, אלא בתהליך שקורה בתוכן. לכן הכל נוגע למבנה הפריים ולפנים שלהן, וכל המעשים הספציפיים שהן עושות, כמו שאוהבים נוהגים לעשות. כשאתה במערכת יחסים רומנטית, אתה מזהה כל מני מחוות ספציפיות. לא רציתי שהסצנה הזאת תהיה גנרית. רציתי שהיא תהייה מאוד מיוחדת. זו הסצנה האהובה עלי בסרט כולו מכיוון שהיא נוגעת בדת, והיא הופכת להיות דתית באופן מסוים. יש בה משהו שהופך את הרגע הזה לקליימקס".
לליו בן ה-44 שנולד למשפחה קתולית בארגנטינה וגדל בצ'ילה, הראה תמיד רגישות לדמויות נשיות כמו ב"גלוריה" מ-2013 שעוסק באישה מבוגרת והוללת, או ב"אישה פנטסטית" מ-2017 שמלווה טרנסג'נדרית במאבק מול משפחתו של אהובה שהלך לעולמו. מבחינה זו, אפשר למצוא קווי דמיון בין עבודותיו הקודמות לבין "שאהבה נפשי". אלא שהפעם הוא היה צריך לצלול כתסריטאי וכבמאי לתרבות שלחלוטין לא מוכרת לו.
איך בכל זאת הצלחת להתגבר על פערי הידע?
"אני והתסריטאית השותפה רבקה לנקייביץ' עבדנו עם ארבעה יועצים, אנשים מתוך הקהילה, והם היו מאוד נדיבים בסיוע שהעניקו לנו. במהלך ההכנות לצילומים כבר היו לנו כתריסר יועצים. היינו מאוד מחוייבים למרקם הנכון, וזאת כדי להיות מסוגלים לשכוח ממנו ולהקדיש עצמנו למה שהיה הכי חשוב לי - שלוש הדמויות שבמרכז".
ובכל זאת אתה מביע ביקורת נגד הקהילה בה הם חיים.
"בשבילי, הכוח השלילי האמיתי לא מגיע מהסביבה, למרות שיש לו תפקיד בסיפור. הוא נובע מתוך הדמויות עצמן. הן המכשול הגדול ביותר שעומד בפני עצמן. יש לקהילה השפעה על כך, אבל לכל חברה אנושית יש את הצדדים המוארים והאפלים שלה, ההגבלות מול הקידמה. אין חברה מושלמת ואין אדם מושלם, ומה שמעניין אותי לתאר זה את המורכבות, בלי להציג את הקהילה כקבוצה של נבלים. אם הייתי עושה כן, זה היה יותר מדי קל".
יש לציין כי למרות סיפור האהבה החתרני, היוצא במרומז נגד גישתם המחמירה והבלתי מתפשרת של חברי הקהילה, הסרט מתייחס בכבוד למורשת היהודית ובית הכנסת מצולם כהיכל של קדושה ויופי, הוד והדר. "זה עולם מאוד סודי, ואלמלא הוזמנת אליו באופן אישי, לא הייתי נחשף אליו. אפילו תושבי לונדון לא יודעים עליו הרבה. הרגשתי מאוד בר מזל להיות שם ולהתבונן מתוכו", הוא מספר, "במידה מסוימת, ואני אומר זאת מתוך כבוד, זו הייתה הזמנה לצלם על כוכב אחר, בו המקומיים עובדים אל, בו הם מתלבשים בדרך מאוד מסוימת, בו שולטים חוקים אחרים - מוסריים והתנהגותיים. זה כמעט כמו לצלם מדע בדיוני. מנקודת מבט של קולנוען זה היה עולם מרתק לבקר בו. זו הייתה נקודת הפתיחה שלי אל תוך הסיפור".
הצלחת גם למצוא חיבור מבחינה אישית?
"חשבתי על זה שהסיפור הזה הרגיש לי מאוד מוכר באופן מוזר, אולי מכיוון שאני מצ'ילה שהיא מדינה קתולית, ואולי מכיוון שגדלתי בדיקטטורה (תחת שלטונו של הרודן אוגוסטו פינושה). אני לא אומר שהקהילה החרדית היא דיקטטורה, אבל יש דברים דומים בין החברות הללו".
