"בסרטים על השואה - קשה מאוד לא ליפול לקלישאות"
תעשיית הקולנוע ברוסיה מתחלקת לבלוקבאסטרים חלולים ולסרטים איכותיים וחתרניים. באמצע נמצא "סוביבור", סרטו הראשון של השחקן קונסטנטין חבנסקי כבמאי. בריאיון הוא מסביר למה סרט רוסי על השואה הוא נדיר, ומדבר על הקשר החם שלו עם פוטין: "כשהנשיא הגיע להקרנת הטרום-בכורה זה גרם לי גאווה גדולה"
היום הכסף שולט מסנט פטרבורג ועד סיביר, כמו באמריקה. תעשיית הקולנוע הרוסית הנוכחית פועלת בחסותם של האוליגרכים, ומתוכה יוצאים להיטים דמויי בלוקבאסטרים אמריקאים ברמת הפקה גבוהה, ויצירתיות עלובה.
מהפכת הקולנוע המסחרי של רוסיה מקבלת השראה מהמערב, אך היא מגיעה דווקא מהקווקז. טימור בקממבטוב הקזחי היה אחד מהמבשרים הגדולים של השינוי עם סרטי פעולה ואימה רחבי היקף שביים והפיק ברוסיה (לפני שעבר לפרויקטים בארצות הברית כמו "בן חור" הכושל). בעקבותיו הגיע סאריק אנדרוסיאן הארמני עם שלל הפקות גרנדיוזיות ובראשן סרט גיבורי העל Guardians. עוד אפשר להזכיר את פדור בנדרצ'וק עם סרטי המדע בדיוני שביים Attraction ו-Dark Planet, אלכסיי מיזגרייב (The Dualist), ניקולאי חומריקי (Selfie) דמיטרי קיסלב (Spacewalk) ואחרים.
מול השטף הבלוקבאסטרי הרעשני הזה ניצבים במאים כמו אנדריי זוויאגינצב, קיריל סרברניקוב וקנטמיר בלגוב הצעיר שמנסים לשמר את מורשת הקולנוע הרוסי האיכותי. לא פעם הם נתקלים בהתנכלות מצד השלטונות. זוויאגינצב שנחשב לגאון בזירה הבינלאומית הושמץ על ידי ממשל ולדימיר פוטין בגלל סרטיו הביקורתיים "לוויתן" ו"אהבה חסרה" למרות שייצגו את רוסיה כמועמדיה לאוסקר הזר. סרברניקוב שיצר את הדרמה הנוקבת "הסטודנט", שוהה כיום במעצר בית באשמת עבירות מס. בעקבות כך החמיץ את הקרנת סרטו החדש "קיץ" בפסטיבל קאן.
קונסטנטין חבנסקי כיכב כשחקן בכמה מהבלוקבאסטרים המקומיים הגדולים, אולם בעבודתו הראשונה כבמאי בחר דווקא לעסוק בנושא שאינו חביב במיוחד על הקהל הרוסי, למרות הנגיעה האישית אליו – השואה. בסרטו "סוביבור", המוקרן בימים אל בבתי קולנוע ספורים בישראל, הוא מגולל את מרד האסירים במחנה ההשמדה סוביבור – אירוע שהפך לסמל להתנגדות יהודית לנאצים. בכך הוא מנסה למצב את עצמו כבמאי איפשהו בין המאסטרים זוויאגניצב וסרברניקוב לבין בקממבטוב (איתו עבד מספר פעמים בלהיטים Night Watch, Day Watch ו-Wanted) ושיבוטיו המסחריים. אומנם סרט אקשן תקופתי כמו "סטאלינגרד" של בנדרצ'וק זכה להצלחה קופתית מרשימה ברוסיה, אולם בניגוד לאפוס הגבורה הרוסי ההוא ממלחמת העולם השניה, "סוביבור" עוסק במציאות המזוויעה של מחנות ההשמדה. הסבל, ההתעלות, והגבורה שפורצת החוצה מביבי הקיום האנושי, כמעט בלית ברירה. לא משהו להתענג עליו עם פופקורן. זה מדאיג, אבל הקהל בכל העולם נרתע מסרטי שואה – על כך לפחות מורים נתונים מהקופות בניו יורק, פריז, מוסקבה וגם בתל אביב.
"יש טרנד בינלאומי המקדם סרטי ז'אנר ששואפים לעמוד בסטנדרטים האמריקנים. זה ככל הנראה מוביל לכך שיש סטנדרטיזציה בעולם הקולנוע", אומר חבנסקי בראיון מיוחד ל-ynet, "מצד שני הסטנדרטים הללו מעודדים רמה גבוהה של מקצוענות. כל עוד לא מנסים להעתיק סרט הוליוודי, אלא להשיג רמה דומה של מקצוענות, אז אפשר לראות בכך את הצד החיובי של הטרנד. מכיוון שאין כמעט סרטים רוסיים שמוקדשים לשואה, אז קשה להבחין במה הם נבדלים מבין הסרטים שנעשו בנושא במערב".
נראה שבאופן כללי, האולפנים מאבדים עניין במורשת השואה.
"אין יותר מדי סרטים טובים על השואה, ואפשר להבין את זה. החומרים מדברים בפני עצמם וקשה מאוד לא ליפול לקלישאות ולהימנע מלהיסחף עם כל הדם, האימה והרגשנות. חוסר העניין של הקהל נגרם כנראה בגלל עייפות החומר, ובגלל השימוש החוזר בתבניות שחוקות של סרטי שואה, שאינן תואמות את הטעם של הציבור. מוקדם לדעת מה יקרה עם 'סוביבור' אבל בינתיים אני רואה איך הקהל מגיב אליו באופן רגשי, כולל מה שנהוג לכנות ההמונים. אני מאמין שיש עוד ביקוש לסרטים כאלה, לא רק בנוגע לשואה, אלא כאלו שעוסקים בנושאים רציניים, מאיימים ואפילו מזוויעים. זה תלוי באיכויות של מה שאנחנו מציעים לצופה".
היו ימים שבהם השואה הייתה סוגיה בוערת עבור יוצרי הקולנוע והטלוויזיה, בעיקר בארצות הברית. עוד לפני "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג שסימן ציון דרך בעיצוב הדימוי השואתי על המסך הגדול, יוצרים אמריקנים ביקשו לספר את סיפורי הסבל והגבורה של יהודי אירופה. אחד הסרטים הבולטים היה "הבריחה מסוביבור" מ-1987 של ג'ק גולד בהפקת רשת CBS, ובכיכובם של אלן ארקין, ג'ק שפארד וג'ואנה פקולה, אשר שחזר את המקרה יוצא הדופן של התקוממות אסירי מחנה ההשמדה סוביבור באוקטובר 1943. ההתארגנות מתחת לפני השטח נטענה באנרגיות עם קליטתם של אסירים יוצאי הצבא האדום שהועברו למחנה ממינסק, ואלו הוציאו את מבצע הבריחה לפועל בהובלת אלכסנדר פצ'רסקי.
ב"הבריחה מסוביבור" הופיע רוטגר האוור ההולנדי בתפקיד פצ'רסקי, ואילו ב"סוביבור" מגלם אותו חבנסקי עצמו. לצדו לוהקו שחקנים מרוסיה, פולין, שוויץ, גרמניה וביניהם בולט גם השחקן האמריקני כריסטופר למברט ("איש הנצח") בהופעה לא מרשימה בגרמנית כמפקד בכיר במחנה קארל פרנצל.
חבנסקי מנסה להרחיק עצמו מהסרט האמריקאי ההוא, אך מודה כי בניגוד להוליווד, תעשיית הקולנוע בארצו נמנעה מעיסוק בשואת היהודים. "הסיפור שלנו עוסק בעיקר בגיבורים סובייטים. מצד אחד, הם הגיעו למחנה נחושים לאחד את האסירים בדרך למרד. מצד שני היה עליהם להתגבר על תפיסת העולם הסובייטית שמבחינה בין בני ברית לאויבים. הם נדרשו להפסיק לראות את העולם בשחור ולבן בלי גוונים. זה יותר קל ככל הנראה לבמאי רוסי ולשחקנים רוסיים לחוש בהלך הרוח הזה".
"יש לי שורשים יהודיים, אבל זה לא הדם היהודי שמחבר אותי לסיפור מלכתחילה. ברור שלסוביבור יש חלק חשוב בהיסטוריה היהודית. יהודים לקחו בחזרה את גורלם בידיהם, בפעם הראשונה. ולכן מדובר בנקודת ציון והסרט משקף זאת. פצ'רסקי הוא סוג של גיבור על-זמני ונצחי כמו המכבים או ספרטקוס. אבל מאיפה נובעת הגבורה הזאת? האדם הזה הגיע לסוביבור אחרי שבילה שנתיים במחנות נאציים, כיהודי הוא עמד בפני המוות שוב ושוב. לא היה לו יותר מדי ניסיון צבאי. הוא היה פקיד. לא נותר לו דבר חוץ מייצר הישרדותי בסיסי. ועדיין, פתאום הוא הופך להיות מנהיג של מרד שכזה. חשוב לו שכל המחנה יימלט ושהנאצים יובסו. המטרה שלו היא להיאבק ולהציל את כולם, והוא מצליח בכך למרות כל הקשיים. למה דווקא הוא? השאלות הללו אינן בלעדיות ליהודים. ממש לא".
הגישה הזאת, המפקיעה את גבורת היהודים מן היהודים הוליכה את חבנסקי בגרסה הקולנועית שלו לאירוע. לדבריו הוא נתמך בידע ובתחקיר של קרן אלכסנדר פצ'רסקי בראשות איליה ואסילייב שהיה גם שותף לכתיבת התסריט, ביחד עם אנה צ'רנקובה ומיכאל אדלשטיין מאוניברסיטת מוסקבה. "פצ'רסקי ואנשיו ראו את עצמם קודם כל כקצינים בצבא האדום, ורק אחר כך כיהודים", הוא מסביר, "בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, זוהי עובדה. מבחינתם המרד בסוביבור היה חלק מהמלחמה הגדולה, לא רק התנגדות לשואה. זו הסיבה מדוע פצ'רסקי האמיתי למשל לא אהב את המונח 'הבריחה מסוביבור' כפי שעלה שוב ושוב בסרטים וספרים. הוא הדגיש שלפני הכול, היה מדובר בקרב. הבריחה הייתה תוצאה אחת של המרד. אז ברור שיש הבדל, זה בלתי נמנע". יש לציין שבדרך לפריצת שערי המחנה, התנקשו פצ'רסקי ואנשיו ב-11 מקציני האס.אס שהתעללו בהם לאורך תקופה ארוכה כל כך.
הנאצים מוצגים בסרטך כסדיסטים נהנתנים, נטולי אישיות. כמעט כקריקטורה.
"הנאצים הם רשעים, כתם שחור. הם מנסים להרחיק את עצמם ממה שקורה בדרכים שונות: אחד מחפש מפלט בפסיכואנליזה, אחר במיסטיקה, ושלישי מנסה לשכנע את כולם ואת עצמו שהוא מתעד את מה שקורה בתמונות לצורך תערוכת צילומים עתידית. אבל כל אלה הם אינם תירוצים. הם עשו את הבחירה שלהם לסייע בהפעלתו של במחנה מוות. לא יכול להיות להם עבר אנושי. הם נולדים מחדש כפי שהם בסוביבור".
"הסטריאוטיפ של היהודים כקורבנות צייתנים וחסרי קול עדיין חזק. אני משחק איתו בסרט, ומראה כיצד כל הסבל הזה בונה גיבורים. כשאדם מוכה ומעונה כל הזמן, הוא או מוותר או מתנגד. פצ'רסקי מוכה על ידי הסוהרים שרואים בו איום. מנגד, יש את דמותו של חיים שעובר עינויים קשים על ידי הסדיסטים הנאצים לאורך כל הסרט, ולמרות הכול מתעלה על עצמו בדרך לנקמה. אני חושב שזה חשוב שגיבורי סוביבור אינם גיבורים באופן טבעי, אבל הם הופכים לגיבורים מול עינינו כי הם לא מוכנים להישחט ללא תגובה".
חבנסקי בן ה-46 נחשב כאחד השחקנים המוערכים והאהובים כיום ברוסיה, והוא זוכה לחיבוק חם גם מהממשל ואף באופן אישי מהנשיא ולדימיר פוטין שהעניק לו ב-2012 את אות "אמן העם", ואף התייצב להקרנת טרום בכורה של "סוביבור" במוסקבה. עם זאת, כבמאי נראה שהוא מנסה להרחיק עצמו מזרועות השלטון ולהראות הזדהות מרומזת עם היוצרים שנמצאים תחת מתקפת הפוליטיקאים. "לא קל לעשות סרטים. לא רק ברוסיה, אלא בכל מקום בעולם. אני לא מדבר בהכרח על עניינים יצירתיים אלא על קשיים כלכליים וארגוניים", הוא אומר, "התואר שהוענק לי, וכן תשומת הלב שקיבלתי מהנשיא הם בעלי חשיבות דומה עבורי והם מסבים לי עונג רב, ועדיין חשוב לדעת עבור מה תשומת הלב שקיבלתי. כשהנשיא הגיע להקרנת הטרום-בכורה זה גרם לי לגאווה גדולה".
