"מי ירה בילדי הבר נוער": מטורפת, אבל מסיבה אחרת
סדרת הדוקו על הרצח בבר נוער לא מפענחת או מחדשת, אבל עושה כבוד לז'אנר ומצליחה לעשות את הלא יאומן – להפשיט את החקירה מהכותרות הבומבסטיות שלה ולהשאיר את הצופים עם שיקוף מאכזב של שרשרת המחדלים של המשטרה
"מטורף, אה? מה שקורה פה, כמו סרט", אומר אחד החוקרים במשטרת ישראל לזאור חנקישייב, עד המדינה לשעבר בפרשיית הרצח בבר נוער. זה קורה רגע אחרי שהתברר למשטרה סופית שחנקישייב, שהפליל את חגי פליסיאן ואחיו בביצוע הרצח ופיברק לצורך העניין ראיות, בדה את כל הסיפור. חודשים ארוכים הוא הוליך שולל את המשטרה עד שבסוף יצאה האמת לאור, והתיק שאמור היה להיכנס לפנתיאון כאחד הפיצוחים המסוקרים ביותר של המשטרה, קרס אל תוך עצמו.
אז לא, לא כזה מטורף. כלומר מטורף כן, אבל לא במובן הזה שהחוקר מתכוון אליו. לזכותה של "מי ירה בילדי הבר נוער", סדרת הדוקו שעלתה אתמול (ה', 21:00) בערוץ 12, יאמר שהיא מבוימת בכישרון ועומדת בכבוד בז'אנר True Crime, ששוכלל בשנים האחרונות לכדי אמנות. היא מותחת ובהירה (בעיקר הפרקים השני והשלישי. דווקא הראשון נמרח שלא לצורך, וחבל), אבל מה שמטורף בה זו שרשרת המחדלים של המשטרה, שנמתחת לאורך כל שלבי החקירה.
מה שלא ייאמן הוא איך משטרת ישראל לא מצליחה לשמור על עד המדינה בתיק הכי יוקרתי שלה בדירת מסתור, איך היא משתרכת חודשים עם פעולה פשוטה כמו שחזור נתונים משיחת ווטסאפ של אותו עד מדינה, איך היא מתעקשת שפליסיאן הוא הרוצח למרות שכל העדים הבהירו שלרוצח עיניים בהירות ואלו של פליסיאן שחורות משחור, ועוד ועוד התרשלויות שהשורה התחתונה שלהן היא אחת: משטרת ישראל מעדיפה לחפש את המטבע מתחת לפנס. אז כן, ממש כמו סרט. סרט רע.
אני זוכרת את הסיקור שהחקירה הזאת קיבלה בתקשורת. כל כך הרבה אנשים רצו שהתיק הזה יפוענח והאשם יענש. הכותרות חגגו כל התקדמות בחקירה, כל הודאה באשמה, כל כיוון שיספק קלוז'ר לפרשייה. "מי ירה בילדי הבר נוער" מביאה את אחורי הקלעים של החקירה הזאת ומצליחה לעשות את הלא יאומן – להפשיט את החקירה מהכותרות הבומבסטיות שלה עד שאנחנו נשארים עם שיקוף מאכזב של התנהלות משטרתית עגומה.
במקביל היא מצליחה להפוך את חגי פליסיאן, שאני מהמרת שהוא לא האדם המצפוני ביותר ביקום המוכר לנו, ממפלצת לקורבן חביב של עד מדינה ששיטה
במשטרה, ובסופו של דבר פוצה (בצדק) על ידי המדינה. אותו עד מדינה שכנראה יודע מי באמת ביצע את הרצח ויוצא מגדרו כדי להגן עליו, אבל אף אחד עוד לא השכיל להוציא את זה ממנו. אותו עד מדינה שלאחרונה עשה היסטוריה קטנה משל עצמו, והיה לאסיר הראשון שביקש וקיבל פגישות התייחדות עם בן הזוג שלו, ובהמשך הגיש בקשה להינשא לו בין כותלי הכלא.
"מי ירה בילדי הבר נוער" (שיצרו אבנר ברנהיימר, עידית אברהמי, רוני מנור ונוי כרמל) מיטיבה לספר את המהלך בו הפך אירוע הרצח מפשע שנאה שטלטל מדינה שלמה למה שכנראה היה פשע נקמה אישי. היא הצליחה לגייס לטובת העניין את כל המרואיינים הרלוונטיים, כולל חנקישייב, שנשמע כמו טיפוס ממולח במיוחד, וגם אם כל פרטי החקירה היו פרושים בעיתונות כך שהיא לא מפענחת או מחדשת (מה לעשות, לא כולם יכולים להיות תאיר ראדה), היא עדיין מייצרת מסגרת מהודקת שמביאה את הסיפור מנקודות המבט האישיות של כל הנוגעים בדבר, ונותנת לו נפח וצורה.
