"המרד נגד הגלובליזציה": נדב איל מרתק

ברגעיה הנוראים, כותב נדב איל, הגלובליזציה אפלה כמו בטן של ספינת עבדים. הרבה רגעים אפלים ואכזריים כאלה נפגוש בספר, ועדיין, זה בפירוש לא ספר נגד הגלובליזציה. גם אחרי שהוא משרטט את תוצאותיה, לא פעם הרות אסון, ניכר שאיל מאמין שאף על פי כן היא מיטיבה עם האנושות. מפחיתה רעב, מחלות, עוני ומלחמות, ומהווה כר להגשמת חלומות גדולים של אומות ויחידים.

על הנייר ובסרטים, עיתונות היא מקצוע הרואי. בפועל, היא לרוב עיסוק בלתי פוסק בפיקנטריה. פה ושם יש גם עיתונאים שעבודתם נעשית בתוך נרטיב רחב יותר מזה שמייצר היומיום. שמתאמצים להרים את הראש מעל רצף האנקדוטות ולשאול על מה כל הסיפור בעצם, מדוע הוא קורה, ולאן הולכים מכאן. איל הוא אחד מאלה. לא תמיד הסכמתי עם הסיפור שלו, אבל יש לו חתיכת סיפור, והוא יודע לספר אותו. כבר בכך הוא ממלא את החוב הראשוני שסופר חב לקוראיו: לעניין.

את מסעותיו כ"כתבנו בעולם שלומד בלונדון אז נקפיץ אותו למשימות ברחבי הגלובוס" אסף איל לְסֵפר מרתק וסוחף, שמצליח להנגיש ולהאניש תופעות כלכליות, תרבותיות, סביבתיות ומוסריות מורכבות. הוא פוגש אותנו בגשם שוטף בעיירה מזרח־גרמנית שכוחת אל, עם חבורת ניאו־נאצים שעוד רגע ישלפו חתיכות חזיר מתוך דלי בירה וימנגלו בנחת אל מול פני הצוות הישראלי; בכפר נאנמוקו שביפן, ההולך ומתרוקן מילדים (כמו העולם כולו, למעט אפריקה ו... ישראל); בבניין נטוש בפאתי אתונה, עם סטודנטים יוונים שמסתחבקים איתו תוך שהם מכינים בקבוקי תבערה; בבית הלוויות הנוצרי במומבאי, עם ארונות הנרצחים בבית חב"ד, אחרי אחד הפיגועים הגלובליים (והטלוויזיוניים) הגדולים בכל הזמנים.

כל אלה רעידות סיסמיות מקומיות, המתלכדות לכדי תנודות טקטוניות שמשנות את פני הכדור במהירות חריגה. למשל, תיאור מסמר שיער של הכורים במכרות הקולטן והקובלט בקונגו, שני חומרי גלם חיוניים לייצור מכשירים סלולריים. תמורת חמישה דולר ביום הם עובדים בידיים חשופות, בלב בורות בוציים. מבוגרים מזי רעב, ילדים המוחזקים בידי מיליציות חמושות. הכל תוך רגולציה עלובה של המדינה, אונס המוני של נשים וילדים, אלימות ושחיתות. גן עדן גיהינומי בשביל תאגידי הענק. הכל כדי שנוכל לחבק את המוצר המוגמר, מחמל נפשנו, מושא התמכרותנו: מכשיר הסלולר שלנו. זה שדרכו נצרוך, נעבוד, נבצע אינטראקציות אנושיות, נדע את דרכנו, נשתעשע. עיוורים לסבל ולעושק שבתהליך ייצורו.

"מדהים כמה מעט בני המערב יודעים על הדרך שבה מוצרי המותרות שלהם נחצבים, מופקים, מיוצרים ומובלים", כותב איל בסוף הספר - והוא צודק, כמובן. הרי לו היינו פוערים את עצמנו לכאב ולניצול שמאכילים, מלבישים, מבדרים ומשרתים אותנו, היינו יוצאים מדעתנו. כיף לחיות בהכחשה.

קו רציף נמתח לאורך הספר בין הקולוניאליזם הישן ובין הגלובליזציה היום. איל מזנק מקונגו של היום – להאיטי שלפני שתיים־שלוש מאות; אחת הקולוניות הרווחיות בעולם, מקור אספקת טובין ובראשם מצרך יקר מפז, סוכר, לבריטניה, לספרד ולצרפת. גן עדן של רווחים לבעלי המטעים ולבעלי המניות, גיהינום מוחלט לכ־800 אלף עבדים מעונים שסיפקו את העושר הזה בגופם.

וראו זה פלא. דווקא בעולם חסר גבולות, שבו כלכלה פיננסית, סחורות בנות קיימא, אופנות ורעיונות זורמים באופן מופלא ללא מגבלות של זמן ומקום – שערי יבשות ומדינות נסגרים כמעט הרמטית מפני נדידת עמים ושבטים. זו עוד אבחנה מעניינת של הכותב. אותה נדידה שהתרחשה לאורך כל ההיסטוריה האנושית, שהצילה שוב ושוב את העם היהודי מפני כליה; אותם גלי הגירה אדירים, שהפכו את אמריקה לשליטת העולם - כל זה נגמר וטבע בים של פחדים וגזענות, כששנאת המהגר והפליט הפכה למכשיר לליבוי יצרים בידי פוליטיקאים.

הקִדמה, התבונה, הנאורות, הוא מפציר, אינן מובנות מאליהן. יש להילחם למענן. חרבות מתהפכות מעל ראשנו: פגיעה סביבתית אנושה בכוכב הלכת היחיד שמאכלס בני אדם; הטרור הפונדמנטליסטי הרצחני וזורה האימה; הפונדמנטליזם בכלל, לאו דווקא האיסלאמיסטי, שהוא ריאקציה לגלובליזציה ומרד נגדה. מרד שגורר אחורה עולם השועט קדימה. אחורה, אל שמרנות קודרת, פרימיטיביות, גזענות, בערות, ריקבון והזנחה, מעשי טבח. בעצם אל תום עידן הנאורות הליברלית, שהביא ועודו מביא לשגשוגה ולפריחתה של האנושות. וכל רעיונות האנטי-קדמה האלה מועברים, באופן אבסורדי, באמצעות הכלי המפואר שיצרה הקדמה - רשת האינטרנט.

בעיצומה של מתקפת הטרור על מומבאי, מתאר איל, עמד אחד הטרוריסטים, נער פקיסטני כפרי, פעור פה אל מול המותרות של מלון הטאג' שאליו נשלח כדי לבצע הרג והרס. הוא מתאר אותם באוזני מפעילו, היושב בפקיסטן: מחשבים משוכללים! אמבטיות! החלונות הגדולים שראה מימיו! והמפעיל, מניפולטיבי ואכזר, גוער בו, מאיץ בו ובחבריו להרוס, לשרוף, להרוג. בהקלטת השיחה שנמצאה אחר כך, הוא זועם עליהם על שאינו רואה עדיין, בשידורים החיים ממומבאי, את הטאג' עולה באש. משחק וידאו גלובלי, אבל על אמת, כשהמפעיל האנונימי מחזיק בג'ויסטיק שמרעיד את העולם.

אל מול הניצול והעושק שם, הרחק, ב"דרום הגלובלי", מתרסק גם מעמד הביניים, בדטרויט, בלונדון, בטוקיו. הוא מאבד את ביתו או לא מסוגל להשיג קורת גג, שעות העבודה מתארכות באופן לא סביר, מקומות העבודה נסגרים ונפתחים מחדש בדרום הגלובלי הזול, או נעלמים בגללל טכנולוגיות מתקדמות. שיטת ההעסקה הזמנית, ה"גמישה", באמצעות ספקי אדם, מתרחבת "כדי להתמודד עם השוק הגלובלי". ואם כל זה לא מספיק, הזהות הדתית-שבטית-מסורתית שלו מאותגרת כל הזמן.

אם לכם, קוראים ישראלים יקרים, זה מזכיר משהו - זה לא במקרה. כמעט כל שורה מאירה מעצמה את ההקשר בין הלוקאלי לגלובלי. הפרק האחרון, הקצר, האישי, הישראלי במוצהר, נחוץ יותר לשם סגירת המעגל שמתחיל בזוג צעיר (המחבר ואשתו, תמר איש שלום, מגישת המהדורה המרכזית של ערוץ 10) הנוסע לחיות בלונדון, ובסוף הספר שב לישראל.

"מצבם של בני אנוש לא השתפר בזכות אירוע קוסמי או מתנות שקיבלו מהאלים. אלה היו רעיונות ששינו הכל", כותב איל, המאמין ואף משכנע כי אם לא נהיה מוכנים להתאמץ כדי לתקן את דרכה של הגלובליזציה, לקחת אחריות, להילחם בשביל רעיונות, למען צדק, למען דמוקרטיה - זה יהיה סופה של עונה קצרה של רצון טוב.

"הגלובליזציה אינה מבקשת דבר, היא מצווה. וציוויה הוא יעילות", הוא כותב. "היעילות היא שוות נפש לסבל אנושי, להרס הסביבה או לזיהום

 סביבתי חמור... כשהיא מתקדמת ללא רגולציה או עקרונות מוסר, היא עיוורת לחלוטין". ממש, הוא כותב, כמו בפתיחת ספרו של דאגלס אדאמס, "מדריךהטרמפיסט לגלקסיה": תושבי כדור הארץ מקבלים הודעה עניינית מהמועצה הגלקטית, על סלילת דרך אקספרס המחייבת את השמדת כדור הארץ. "התהליך יארך מספר דקות לפי המושגים הארציים שלכם. תודה".

"המרד נגד הגלובליזציה", נדב איל, ידיעות ספרים, 408 עמודים

הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".