כל אחד יכול להיות סופר? שגעון ההדסטארט כובש את עולם הספרות
לא תמצאו אותם בדוכן בשבוע הספר ושם של הוצאת ספרים מוכרת לא מתנוסס על הכריכה שלהם, אבל לאחרונה יותר ויותר ספרים רואים אור בהוצאה עצמית באמצעות גיוס המונים. "ספרות לא בנויה על זה שאדם לבד מחליט שהוא סופר, אחרת כולם היו סופרים", אומר העורך מנחם פרי על התופעה, ובכל זאת - האם מדובר באחד מסימני המהפכה?
בעוד 20 יום ייסגר קמפיין גיוס ההמונים לכיסוי הוצאת ספר השירה האחרון של הסופרת האמריקנית המוערכת אורסולה ק. לה-גווין, שמתה השנה. קשה להאמין שלה-גווין, סופרת אהובה ועטורת פרסים שהוציאה מעל 20 רומנים רבי מכר, 12 קבצי שירה, תרגמה לא מעט, כתבה סיפורים קצרים, מאמרים וספרי ילדים – הייתה זקוקה בסוף ימיה לעזרת קהל הקוראים כדי להוציא את יצירתה לאור. ואכן, נדמה שהיא לא בחרה בצעד הזה בגלל דוחק כלכלי.
"הייתה לי קריירה ארוכה וטובה כסופרת. כאן, בסופה, אני לא רוצה להביט בספרות האמריקנית נמכרת במורד הנהר. אנחנו שחיים מכתיבה ופרסום רוצים וצריכים לדרוש את חלקנו ההוגן בתשואה; אבל השם של הפרס היפה שלנו הוא לא רווח. השם שלו הוא חופש" - היא מצוטטת בעמוד הקמפיין, שמאחוריו עומדת ההוצאה ללא מטרות רווח Cooper Canyon Press.
זמן קצר לפני שהלכה לעולמה, לה-גווין בחרה להגיש את הקובץ שלה להוצאה עצמאית שפועלת ב-45 השנים האחרונות כשהעקרונות המנחים אותה מנותקים ממניעים כלכליים ומעלים על נס את האומנות ואת חופש היצירה. בעבר ההוצאה הסתמכה על תרומות מבעלי אמצעים שרוצים בטובת הספרות. היום הכלי שמאפשר להם לפרסם משוררים גדולים כמו פבלו נרודה או וו. ס. מרווין, הוא פלטפורמת גיוס ההמונים קיקסטארטר. גם אם מרבית הסופרים שפונים לגיוס המונים על מנת להוציא את ספרם היום לא עושים זאת ממניעים אציליים כמו אלה של לה-גווין – הנתיב הזה עוקף את המסלול המסורתי שעובר דרך הוצאה מוכרת, ובכך מייצר קשר בלתי אמצעי עם קהל הקוראים, ומתרחק מהמשמעויות הפוליטיות-כלכליות הבלתי נפרדות משוק הספרים.
לאחרונה לא מעט יצירות משובחות רואות אור בדרך הזו, בזמן שהקמפיינים הספרותיים בפלטפורמות מימון ההמונים מתרבים בכל שנה וכמעט משווים את כוחן של החממות הווירטואליות הללו לזה של הוצאות הספרים הגדולות בעולם. כבר ב-2015 קיקסטארטר הפכה לאחד הבתים הגדולים להוצאת ספרים בבריטניה כש-2,967 פרויקטים ספרותיים יצאו לפועל במהלכה – מספר דומה לכותרים שמודפסים בכל שנה בארבעת בתי ההוצאה הגדולים בממלכה המאוחדת (Penguin Random House, Harper Collins, Hachette, Simon and Schuster). אחד מספרי הילדים המדוברים בעולם כרגע, "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" (שיצא בעברית בכתר, הוצאת כנפיים), הסתפק בארבעה חודשים על מנת לגייס מיליון דולר בקיקסטארטר ולהפוך לקמפיין הגדול ביותר בתחום הדפוס בהיסטוריה של הפלטפורמה. היצירה המוצלחת הזו כנראה הייתה עוברת את תהליך הסלקציה והלקטורה של הוצאה בעלת שם, ובכל זאת, הכותבות שעומדות מאחוריה בחרו בנתיב האלטרנטיבי.
לאט לאט הדרך שמוותרת על החותמת מהוצאת ספרים מוכרת הופכת פופולרית גם במחוזותינו, כשאחת העדויות לכך היא קמפיין להוצאת הגרסה הישראלית לספר הפמיניסטי לילדים, שלאחרונה השיג את היעד שלו וגייס 145 אלף שקלים בהדסטארט. קולקטיב "המריצה", של שלוש בוגרות בצלאל, החליט להרים את הכפפה וליצור את "אגדה אמיתית" – ספר מאויר שיביא את סיפוריהן של 50 גיבורות ישראליות מעוררות השראה. שוב, נדמה שמדובר בפרויקט שהיה ממומן בקלות על ידי הוצאה שהייתה מזהה בו פוטנציאל רווחי, אך יוזמות הפרויקט בחרו לעשות דברים אחרת. הקמפיין גם מאפשר לתומכים בו, הקוראים העתידיים של הספר, לבחור יחד את הגיבורות שייכללו בו ובכך קובע קאנון דמוקרטי, שבתקווה ייצג גם דמויות שמחזיקי הכוח וקובעי הטעם נוטים או משתדלים לשכוח מהן.
תרגום קלאסיקות ילדים לערבית. וידיאו הקמפיין להוצאה של עודד חצבני
זה אולי יתרון ענק נוסף של השיטה, שפותחת את הספרות לקולות שבעבר מישהו דאג לחסום. הרגשנו בזה כבר כשכותבים כמו עדי קיסר ורועי חסן גייסו כסף לקובצי השירה שלהם, שהם בחרו להדפיס בהוצאות קטנות ופוליטיות כמו גרילה תרבות או טנג'יר. זה קורה בימים אלה בקמפיין של עודד חצבני בג'מפסטארטר, שמבקש לתרגם קלאסיקות ילדים לשפה הערבית. הספרים הללו כמעט לא קיימים בספריות ובחנויות בארץ, בין השאר בשל שוק ספרי הערבית המצומצם בישראל ממילא. דוח של הספרייה הלאומית שפורסם השבוע הראה שרק שלושה אחוזים מהספרים שיצאו ב-2017 היו בשפה הערבית, המדוברת על ידי עשרים אחוז מתושבי המדינה. אולי הישועה תבוא מיוזמתו של חצבני, שהקים הוצאה משלו שכבר הדפיסה כמה קלאסיקות מהעולם שתורגמו לראשונה לערבית, בהן "הקטר הכחול שיכול", "צפרדי וקרפד חברים" וגם נציגות ישראלית בדמות "איילת מטיילת" של רינת הופר, שבגרסה הערבית שינתה את שמה לרימא.
גילי צוק הוציאה באמצעות הדסטארט את ספר הילדים "אני רק רוצה להיות אני", העוסק בטרנסג'נדריות, ומהווה את אחת הצירות היחידות שמפגישות את הקהל הצעיר עם הנושא. צוק הייתה נשואה לגבר טרנסג'נדר בשם עמית ולהם ארבעה ילדים. כשעמית יצא מהארון והחל בתהליך לשינוי מין, המשפחה כולה קיבלה אותו. מאוחר יותר הבינה צוק שברצונה לסיים את מערכת היחסים, מה שהוביל ליציאה שלה מהארון בתור לסבית. הסיפור שלהם תועד בסרט הדוקומנטרי "משפחה בטראנס" שהוקרן לאחרונה בפסטיבל דוקאביב, כמו גם בשני ספרים אוטוביוגרפיים שכתבה צוק לאחר שהוציאה את ספר הילדים – גם הם הגיעו לדפוס באמצעות מימון המונים.
בימים אלה ספר הילדים שכתבה צוק מתורגם לאנגלית ובקרוב יוצע למכירה בעולם ב"אמזון". צוק הגיעה לכתיבת הספר די במקרה, כשחיפשה פורקן לרגשות שהעלה ליווי התהליך של עמית. "בהתחלה כתבתי יומן אישי. לא תכננתי להוציא את זה לאור. פשוט הייתי צריכה פורקן", היא מספרת, "זה היה נורא קשה כי כמה שבלי לשים לב מדחיקים דברים, הכתיבה מחזירה ומציפה אותם. הייתי במצב נפשי ממש רע. באה אלי חברה ואמרה: 'תקשיבי את חייבת לזרוק את הספר הזה. תסתכלי במראה מה זה עושה לך, את נראית רע. למה את כותבת בכלל?' הסברתי לה שזו הדרך היחידה שלי להתמודד עם זה והיא אמרה לי אולי לנסות לכתוב משהו קצת יותר שמח, יותר צבעוני, אולי לילדים.
"כתבתי כמה סיפורים בהשראת דברים שסיפר לי עמית וכשאחד מהם הגיע לפייסבוק, יצרו איתי קשר מחוש"ן, שרוצים להדפיס את זה כספר כדי שזה יהיה בגנים במרכז הארץ. לא היה לי כסף להדפיס – הכל הלך על הניתוח של עמית, הסרות שיער וכאלה. ככה נחשפתי להדסטארט. היו 173 תומכים לספר וצ'יק צ'אק גייסתי את הסכום. אחר כך חזרתי ליומן שלי והוצאתי אותו גם בהדסטארט".
כששלחה את כתב היד האוטוביוגרפי להוצאה מוכרת, צוק נענתה בתשובה שלילית, וגם היא בהתחלה לא האמינה שיש קהל שירצה לקרוא את רשמיה, אבל ההיענות בהדסטארט הכתה אותה בהלם, והתגובות לאחר שהספר יצא חיזקו אותה. משם הדרך לספר שלישי שמתאר את המשך מסעה, לאחר הנישואים, הייתה קצרה.
עוקפים את שומרי הסף
נכון שפלטפורמות כמו הדסטארט הן לא תחליף להוצאה, ולאחר שהקמפיין נגמר והכסף נאסף לכותב יש אפשרות לבחור בהוצאה מוכרת שתפרסם את ספרו בהשתתפות עצמית – אך מרבית הפרויקטים שנרקמים באמצעות מימון המונים מודפסים לבסוף על ידי הכותבים, באמצעות הוצאות קטנות, במקרים רבים כאלה בעלות אג'נדה פוליטית.
למרות העובדה הזו, מנחם פרי, עורך בהוצאה הוותיקה הקיבוץ המאוחד, לא רואה קשר בין מימון ההמונים לבין היחלשות כוחן של ההוצאות המוכרות בארץ. "אנחנו צריכים להבדיל בין מימון המונים שיכול להיעשות גם בהוצאת ספרים רגילה, ובין הוצאה עצמית, בין אם באינטרנט או במהדורת דפוס. כל אדם יכול מאז ומעולם להפיק ספר, זה לא נורא יקר. עם עשרת אלפים שקל אפשר להוציא רומן. אדם נזקק רק להדפסה ונייר. אפשר לממן את זה במימון המונים ואפשר במימון הסבתא – זה לא משנה. המקרה של רועי חסן ושל עדי קיסר הוא מיוחד משום שהם בנו את עצמם לא רק בהוצאת הספר, אלא במערך שלם שכלל בין השאר גם את העיתונים".
ובכל זאת, התופעה הזו עוקפת את שומרי הסף, קובעי הטעם בהוצאות המוכרות.
"כדי שאדם יהיה משורר או סופר לא מספיק שהוא קובע כך. הוא צריך להתקבל ויש מנגנונים מסורתיים כמו הוצאת ספרים, עורך, אחרי זה ביקורות באמצעי תקשורת, הקהל הרחב ואז הזיכרון התרבותי והאוניברסיטאות. את כל המנגנונים האלה אי אפשר לעקוף באמת, שלא לדבר על כך שעורך טוב – ובחלק מהוצאות הספרים יש עדיין עורכים טובים – הוא לא תיבת דואר, מקבל ספר ונותן אותו לתיקוני כתיב ומוציא בדפוס. יש דיאלוג בינו ובין הסופר ויש לפעמים עריכות כבדות. אי אפשר לדלג על המנגנון הזה. זה שיש פה ושם תופעות אחרות – בסדר גמור, אבל זה לא מעיד על דבר".
הכל או כלום
הדסטארט היא כיום הפלטפורמה הפופולארית ביותר בארץ עבור קמפיינים ספרותיים. האתר קיים מאז 2012, ובכל שנה התרחבו מספר הספרים שיצאו באמצעותו לאור, עד השנה שעברה שסוכמה ב-180 פרויקטים שאספו 5.2 מיליון שקלים. חצי השנה הראשונה של 2018 מצביעה על כך שמגמת הצמיחה ממשיכה. 65 אחוז מהקמפיינים הספרותיים בפלטפורמה מצליחים, לעומת הממוצע העולמי בתחום שעומד על 40 אחוז.
ובכל זאת, כשמשווים את זה למה שקורה בעולם – נדמה שיש עוד הרבה לאן לצמוח. עד היום אספה קיקסטארטר, הפופולרית בכמה מדינות, 122.41 מיליון דולר עבור 13,056 הפרויקטים הספרותיים שיצאו לפועל. מרבית הפרויקטים הסתכמו בהיקף של אלף עד עשרת אלפים דולר. 91 מתוכם גייסו בין מאה אלף למיליון.
בדומה לכוחה של קיקסטארטר בארה"ב ובריטניה, להדסטארט אין ממש תחרות בארץ בתחום הספרים. הפלטפורמה הפופולארית מלבדה היא מימונה, שכוללת עשרות קמפיינים ספרותיים בכל שנה. סיכויי ההצלחה במסלול "הכול או כלום" בה, זהים לשל הדסטארט ועומדים על 65 אחוז. בשונה מהדסטארט, מימונה מציעה גם מסלול גמיש שבו לא חייבים להגיע אל היעד כדי לקבל את ההשקעה. שתי הפלטפורמות הללו עובדות עם הוצאות ספרים שמלוות חלק מהקמפיינים בתהליך, בהן אופיר ביכורים, ספרי ניב ולאנצ' בוקס.
מה שלא ויראלי, לא קיים
המון ספרים יוצאים בארץ בכל שנה. 7,692 ראו אור ב-2017 על פי הדוח של הספרייה הלאומית. הדוח גם השווה סטטיסטיקות מהשנה החולפת לאלה של שוק הספרים כפי שנראה ב-1948, כשאחד הנתונים המשעשעים מפנה זרקור לכך שבעוד שבתש"ח, טור הזהב של אבות השירה העברית, יצאו 31 ספרי שירה, בשנה החולפת, בעידן שכולם בו טוענים שלשירה אין יותר קוראים - יצאו 387 ספרים. יכול להיות שלפלטפורמות גיוס ההמונים הפועלות בארץ יש חלק בשגשוג הפראי הזה בהוצאת ספרים שלרובם, בסופו של דבר, אין קוראים, אולם נדמה שבאותו הזמן הן גם דואגות לסינון וזיהוי של יצירות שקהל רחב מוצא בהן עניין.
"הדסטארט זו פלטפורמה מהממת אבל גם מלחיצה כי נותנים גג 90 יום ואם לא מגייסים הכל לא מקבלים שקל", מסבירה צוק, "יש בזה משהו מלחיץ וממלא באדרנלין ותחושה של סיפוק עצמי. נתקלתי באנשים שהתחילו קמפיין והקהל לא התעניין ולא תמך. הצטערתי בשבילם אבל שמחתי עבורי, כי הרגשתי שלי יש באמת דבר מיוחד".
ובכל זאת, הביקורת המופנית נגד הפלטפורמות הללו מתעכבת על כך שהכל בהן מתבסס על באזז, ויראליות ורושם אפריורי, כשיצירות
נשפטות על ידי ההמון עוד לפני קריאות מלומדות בהן, של אנשים בקיאים. טוויטר ופייסבוק נתנו חירות לכל אדם בעל נוכחות וירטואלית וקהל עוקבים להפיץ ידיעות, דעות, ניתוחים והגיגים, ובכך ערערו את כוחם של מקורות התקשורת המוכרים. אפשר אולי לתהות בזהירות אם פלטפורמות מימון ההמונים נושאות בשורה דומה בכל הנוגע לצינורות המקובלים להוצאת ספרים.
פרי לא חושב שזה המצב. "אדם יכול לשכור לעצמו עורך ולעקוף את הוצאות הספרים אבל זה לא באמת עובד", הוא מסביר, "אחרת אין קל מזה – כל אדם יכול להוציא ספר באינטרנט, לא תהיה שום סלקציה ואז כל אנשי העולם יהיו סופרים. לא יהיה שום זיכרון תרבותי והספרים גם לא ימכרו בסופו של דבר. אני לא רואה כאן סכנה. אם כולם יוציאו כך ספרים פשוט לא תהיה ספרות כי ספרות לא בנויה על זה שאדם מחליט שהוא סופר, אלא על זה שיש מנגנונים של התקבלות, ועליהם לא מצאו עד כה שום דרך להתגבר".
