"נטפליקס היא לא קולנוע, זה צינור של תכנים"
הוא החל לביים סרטים בגיל 42 ועשרים שנה לאחר מכן קטף את הפרס הראשון בפסטיבל קאן. לרגל הגעתו ארצה לפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, הבמאי ז'אק אודיאר ("נביא", "חלודה ועצם") מביע דאגה לעתיד הקולנוע, מבקר את סקורסזה ומחמיא לבמאי ישראלי מסוים: "הסרטים שלו מאוד הרשימו אותי". ריאיון
הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר למד ספרות ופילוסופיה לפני שהחל לכתוב ולביים סרטים. כאשר אני שואל אותו מדוע לא פנה מיד לעשיית קולנוע - אחרי הכול אביו, מישל אודיאר, היה אחד התסריטאים וכותבי הדיאלוגים הגדולים בתולדות הקולנוע הצרפתי - הוא משיב בחיוך רחב: "בשבילי זה היה קל מדי". במקום זאת, הוא השתלם בתקופת לימודיו כעוזר עריכה (בין היתר של "הדייר" של רומן פולנסקי), כתב עם אביו תסריט למותחן ביזארי בכיכובה של איזבל אדג'אני ("מעגל קטלני" שביים קלוד מילר), ובעיקר המתין.
את סרטו הראשון, "ראו את האנשים נופלים" (1994) הוא ביים בגיל 42 המתקדם יחסית, אך מאז תפסו סרטיו, שבעה בסך הכול, מקום של כבוד בקולנוע הצרפתי העכשווי. "גיבור בזכות עצמו" (1996) מספר על גבר צעיר שממציא לעצמו זהות בדויה של גיבור המחתרת הצרפתית בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואילו "נביא" (2009) העוצמתי מביא את סיפורו של צעיר ממוצא ערבי הלומד לשרוד בבית הכלא בזכות מנהיג כנופיה הנוטל אותו תחת חסותו. סרטו האחרון עד כה, "דיפאן" (2015), זיכה אותו ב"דקל הזהב" היוקרתי בפסטיבל קאן, וגיבורו הוא לוחם מחתרת טאמילי המוצא מקלט בפריז תחת זהות גנובה.
ואומנם, זהות היא מוטיב חוזר ומתפתח בסרטיו של אודיאר, שהגיע ארצה כאורח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שמקיים כמדי שנה ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש טיש ונערך בסינמטק תל-אביב. אבל בתחילת הריאיון עמו, במלון בוטיק בלב העיר, אני מבקש את רשותו שלא לדבר על סרטיו דווקא אלא על קולנוע בכלל. כאשר בשלב מוקדם בשיחתנו אני שואל אותו איזו עצה הוא היה נותן לסטודנט העומד בפני בימוי סרטו הארוך הראשון – הוא מבקש שנדחה את התשובה להמשך, כדי שתהיה לו הזדמנות להרהר בכך.
אביו כתב כ-120 תסריטים ונחשב, כאמור, לאחד ממחברי הדיאלוגים השנונים של הקולנוע הצרפתי. הוא כתב בעיקר קומדיות וסרטי פעולה (בין היתר בכיכובו של ז'אן פול בלמונדו), וגם ביים כמה, אבל כאשר אני תוהה אצל בנו מה למד ממנו הוא עונה תשובה מפתיעה: "לא אהבתי את סרטיו. כלומר, אהבתי את התסריטים שכתב, אבל כבמאי הוא עשה סרטים גרועים. מצד שני, שמחתי על כך כי זה לימד אותי איך לעשות סרטים טובים".
ממה מתחילים סרטיך, מה מנחה אותך ביצירה של סרט חדש?
"בתקופה שהתחלתי לעשות סרטים, בשנות ה-90, היה קל יותר לעשות אותם. היו הרבה יוצרים צעירים, חדשים, ואני הייתי מבוגר מהם בכעשור. בשבילי עשיית סרט היא דרך לתקשר עם העולם, עם האנשים שעל הסט ועם הצופים. מה שמוליך אותי הוא הרצון לחקור מקומות שאין לי קשר אליהם, ובכל סרט שאני עושה אני מחפש את המקום הבא לחקור אותו".
הקולנוע הצרפתי שמגיע לישראל מזוהה בעיקר עם קומדיות ודרמות בורגניות. אתה מזהה בו גם כמה הבטחות?
בתגובה אודיאר רושם במהירות על פיסת נייר את שמותיהם של שלושה במאים צרפתיים שמעולם לא שמעתי עליהם: ז'סטין טרייה, וירז'יל ורנייה ורבקה זלוטובסקי שביימה בשנת 2016 סרט בכיכובה של נטלי פורטמן. "היא אחת מהרבה במאיות צעירות מיוחדות מאוד שפועלות עתה בקולנוע הצרפתי. טרייה עושה סרטים בעלי סגנון קומי ייחודי, ואילו ורנייה יוצר קולנוע בעל אופי אקספרימנטלי. בשבילי הם מייצגים את הכיוון הנכון".
בריאיונות שהעניק בעבר, התבטא אודיאר בחריפות כנגד ה-CGI ונוכחותו ההולכת וגוברת של הדימוי הדיגיטלי ("אתה לא יכול ליצור דב דיגיטלי ושתהיה שם גם פסיכולוגיה", ניסח זאת בשנינות בהתייחס לסצינת המאבק בדב המפורסמת מתוך "האיש שנולד מחדש"). הוא עצמו נדרש לאפקטים כאלה בסרטיו (רגליה הקטועות באופן דיגיטלי של מריון קוטיאר ב"חלודה ועצם"), אבל מבהיר: "עכשיו כביכול כבר לא צריך את המציאות כדי לעשות קולנוע. זה המצב. ברגע שהמצלמה אינה צריכה את המציאות והאור שלה שנכנס אליה – נוצרת הפרדה אונטולוגית בין מהו קולנוע ובין מה שנעשה עכשיו".
הוא מביא כדוגמה את סרטו החדש של מרטין סקורסזה, The Irishman, שבו אמור רוברט דה-נירו להיראות צעיר יותר בכ-30 שנה מגילו, באמצעים דיגיטליים יקרים. "הבעיה היא לא הפנים אלא הקול שאי אפשר 'להצעיר' אותו", מוחה אודיאר. "עד שנות ה-80 סקורסזה עשה קולנוע מציאותי. כשהגעתי לראשונה לניו-יורק זיהיתי אותה מיד בזכות סרטיו. זה לא כך עכשיו. הקולנוע כבר לא מצלם יותר את המציאות".
ואז הוא חוזר אל השאלה ההיא, שהבטיח לחשוב עליה: העצה שהיה משיא לסטודנט ההוא שחונך את דרכו הקולנועית. "סטודנטים צריכים לעשות קולנוע שיהיה רק אישי. אני נגד העולם. לא להתחבר לכל מיני אופנות וזרמים חולפים".
זאת אומרת, שבניגוד לאביך הקולנוע המסחרי, הז'אנרי, אינו מעניין אותך.
"ז'אנרים בעבורי הם מעטפת שבאמצעותה אני יכול לפתח את סרטיי האישיים. אני משתמש בז'אנר כמו סוס טרויאני. זה מאפשר לצופה להזדהות ואז אפשר לקחת אותו לכיוון המיוחד שאליו אתה רוצה ללכת".
סרטו הבא, אגב כך, הוא מערבון, The Sisters Brothers, בכיכובם של ג'ייק ג'ילנהול וחואקין פיניקס, שצפוי לצאת בהמשך השנה ויהיה סרטו דובר האנגלית הראשון. הצילומים נערכו בספרד ורומניה, ואודיאר גם השתתף בכתיבת התסריט לפי ספר מאת פטריק דה-וויט. כאשר אני שואל את אודיאר מה לו ולזה, הוא עונה שרק בחדר העריכה נזכר שבעצם הציעו לו את הסרט. "שכחתי למה עשיתי אותו", הוא צוחק. "מי שפנה אליי היה השחקן ג'ון סי. ריילי. יכול להיות שהוא צפה בסרטיי הקודמים והרשמתי אותו. אולי זה משום שהמפיקים רצו להעניק למערבון איזה צד יותר 'אירופאי'".
סוגיית נטפליקס מעסיקה היום יותר ויותר את הקולנוע. איפה אתה נמצא בוויכוח על עתיד הקולנוע שהיא מעלה?
"זה מתחבר לדיון שלנו על המדיה הדיגיטלית. זו מציאות קולנועית חדשה. אני לא מלנכולי אלא מציאותי – יש לקרוא לדברים בשמם. זה מלהיב לחשוב על אמצעים חדשים כדי לבטא עולם, אבל נטפליקס היא לא קולנוע. בשבילי, זה צינור שמזרים חומרים. הסרטים שם, כפי שאני רואה זאת, הם שוליים לסדרות. הסדרות הן הסיבה העיקרית שאנשים יוצרים וצופים בנטפליקס".
בסיום שיחתנו הוא מקפיד להזכיר את הבמאי הישראלי נדב לפיד, "'הגננת' ו'השוטר' מאוד הרשימו אותי" . וכן, הוא מאוד שמח להיות כאן ומצפה לראות סרטי סטודנטים בפסטיבל שיסמנו, אולי, הבטחה שתתממש.
