דון מקלין בהופעה: הקהל קיבל את מה שרצה
אחרי שירים רוויי נוסטלגיה, מחמאות לישראלים ובדיחות על צרפת - הקהל בהופעה של דון מקלין בישראל קיבל סוף סוף את מה שחיפש: להיטים. מנה כפולה של אמריקן פאי העמידה את כולם על הרגליים
מבלי לבזבז זמן יקר הודיע שהוא מתכוון לחמם את האווירה עם כמה שירים ישנים והחל לנגן עם הלהקה שמלווה אותו כבר שנים, מקצתם עשורים שלמים. הוא ניגן את You Got Me Singing the Blues, במקור של מלווין אנדסלי, את It Doesn’t Matter Anymore של באדי הולי, ואת שירו And I Love Her So - המוכר בעיקר בביצועו של אלביס. הוא עשה זאת במעין נונשלנטיות השמורה לאלו שכל חייהם עברו עליהם על במות קטנות וגדולות בכל פינה בעולם והמעמד הזה כל כך טבעי להם ונטול מאמץ.
הפולק, בניגוד לז'אנרים אחרים, דווקא אוהב את הצרידות, מסכין עם הזקנה, מחבק את הוותק – משום שהוא, כמו האומן, הולך אחורה. הפולק, עם היותו נושא הדגל של שינוי ולחימה לזכויות אדם, הוא גם הז'אנר של העבר – זה שבו כל אחד שר שיר בדרכו והשיר אינו שייך לאף אחד, הוא שייך לעם, תמיד.
עוד ביקורות מוזיקה:
חוזה קאררס בישראל: איך זקנו גיבורים
חוויה על-חושית: המופע של לורי אנדרסון
אלט ג'יי בישראל: מצוין, מחושב - וחסר ספונטניות
מקלין המשיך עם שני שירים (Crossroads, Winterwood) מאלבומו השני והמפורסם משנת 1971 American Pie, דווקא אותם ביצע פחות טוב משירי הרוקנ'רול המוקדם - כאשר הלהקה נתנה לו פחות גב צלילי, לא הצליח להגיע לטונים החלקים-הישנים שלו. "אני אעשה כמה שירים מהאלבום החדש" אמר וסייג, "לא הרבה כי אני יודע שאתם רוצים לשמוע את השירים שאתם מכירים. אני לא אוהב שאומנים מבצעים שירים שאף אחד לא מכיר".
בין השירים מאלבומו החדש שמשלבים רוקנ'רול משנות החמישים, פולק ואולדפאשנז משנות השלושים – ומחמיאים ליכולות הווקליות המוגבלות שלו - ולאורך ההופעה כולה, הקפיד מקלין לשוחח עם הקהל, לקרב אותו בבדיחות וסיפורים – כמי שמאחוריו קילומטראז' ארוך מאוד, המכיר ויודע איך הופכים קהל מרוחק לשבוי, גם אם אין לך יותר מדי להיטים בארסנל. "מוזיקה צריכה לגרום לנו להרגיש טוב - יותר טוב, יש מספיק דברים שיורידו אותנו מטה. אני רוצה לעלות אתכם מעלה". אמר וצחק על עצמו " אני בן זונה מדוכא ומחיאות הכפיים שלכם גורמות לי להרגיש שאולי אני שווה משהו".
כשמרבית ההופעה כבר מאחוריו, החל לספר שחברת התעופה "אייר פרנס" לא טרחה לשלוח את הציוד של הלהקה, וכך קרה שהם ניגנו למעשה על כלי נגינה שההפקה השיגה עבורם. ועוד ביקש מהקהל לצלם אותו צועק ש"אין לטוס עם אייר פרנס" ולהעלות ליוטיוב – "אולי הם יפסידו שני סנט", גיחך והוסיף בדיחה במבטא צרפתי.
צריך לומר, מקלין הצליח לסחוט מחיאות כפיים מהקהל ואף החמיא לו פעמים רבות, אבל מי שאכלס את כיסאות האמפי והזיע, עשה זאת בהמתנה לשני שירים, אולי שלושה. ובאמת אחרי שהציג במשך רבע שעה את ההרכב שלו, מקלין פנה סוף סוף ללהיטו האלמותי וביצע את American Pie באותה שירה ספק דקלום, בה הוא משתמש כדי לבצע את השיר בשנים האחרונות. כצפוי, השיר גרר את הקהל לאקסטזה – כולם קמו על רגליהם והחלו לרקוד, גם הבוגרות שבין הישובות על הכיסאות פיזזו. הרווח הקטן בקדמת הבמה התמלא ברוקדים ששרו עם מקלין שוב ושוב את הפזמון החוזר, בהנאה שהוכיחה כי כולם באו לכאן בדיוק בשביל זה ולו היה מאפשר להם, היו ממשיכים לשיר את הפזמון הזה לנצח – אני ספרתי לפחות שבע חזרות אם לא יותר.
ההדרן השני כלל כמובן את Vincent, שנכתב על הצייר ההולנדי המיוסר, אותו ביצע מקלין לבדו על הגיטרה. ועל אף הרצון הטוב, לא הצליח באמת להגיע לקול הנימוח שעימו הקליט את השיר לפני כמעט חמישים שנה.
מקלין בן ה-72 העניק לקהל את מה שביקש, אומנם זה נמשך קצת זמן, עבר דרך תחנות מוזיקליות כל-אמריקניות רוויות נוסטלגיה ושזורות בסיפורים על ישראל שאוהבת מוזיקה, ובדיחות על החיים כנייר טואלט, אך בסופו של דבר הישראלים קיבלו מנה כפולה של הפאי שהזמינו.
