"רציתי לשרוף הכול": האומנית שנותנת לכם במתנה את החפצים האישיים שלה
במשך כמעט ארבע שנים דפנה טלמון העדיפה לנדוד בין בתים של אחרים בלי שיהיה לה בית משלה. בתום המסע יוצא הדופן, הבינה שאת רוב חפציה היא בכלל לא צריכה - "אפילו דיברתי עם קרמטוריום ואמרו לי 'לא, אנחנו לא שורפים ציוד'", היא מספרת. עכשיו, במסגרת תערוכה, היא החליטה להיפטר מהם - עטפה אותם בנייר, ומזמינה אנשים לבחור לעצמם חפץ במתנה
ארון גדול ניצב במרכז חדר, בתוכו עשרות חפצים, כל אחד ארוז בקפידה בעטיפת נייר חומה - מזמין אנשים לקחת לעצמם מתנה ולהיות מופתעים מהבחירה. לא בכל יום מוזמנים משתתפים בתערוכה ליטול לעצמם מוצג מתוכה, אך המיצב של האומנית דפנה טלמון, המוצג במסגרת "תרגילי גמישות" - תערוכת הסיום של לימודי ההמשך במדרשת בית ברל, מציע את זה בדיוק.
אחרי שנאלצה להיפרד מכלבתה נינה שמתה, החליטה טלמון (46) להיפרד גם מאורח החיים השגרתי והמוכר: היא החלה לנדוד בין בתים, שמרה על בעלי חיים כשבעליהם יצאו לחופשה, וכך מדי כמה ימים ארזה את המזוודה ועברה לתחנה הבאה. התערוכה היא מעין סיכום למסע, שכן לאחרונה התיישבה טלמון, ומצאה לעצמה בית, או כפי שהיא מכנה זאת - מאורה. בתערוכה היא נפרדת מחפציה, שהיו מאופסנים במחסן במשך כל תקופת הנדודים. "יצרתי לעצמי אינדקס של כל החפצים, צילמתי את כולם, וכשעברתי לדירה הבנתי שאני לא צריכה אותם", היא מספרת. "אנחנו כל הזמן קונים, זו תרבות צריכה מטורפת, והבנתי שאם ארבע שנים לא השתמשתי בשום דבר - אני לא צריכה אותו.
"אנחנו מחזיקים חפצים כי אנחנו לא יכולים באמת לשחרר, אלבומים וכאלה, אבל יתר הדברים - נגיד, למה אני צריכה שני סטים של כל הדברים שלי - כלים, מגבות וכו'?", מספרת טלמון, ומאופן דיבורה ניכרת האישיות הצבעונית, ההיפראקטיבית שלה, ופתאום קל להבין מדוע חיים שגרתיים לא סיפקו אותה. "החלטתי שמהלך של פרידה הוא מה שאני רוצה, וגם אולי פרידה ממי שהייתי לפני הנדודים. תקופה ארוכה לא ידעתי איך אני רוצה לנהל את הפרידה הזו, ובסוף הבנתי שאם אני נותנת את הדברים כמתנה, אני גם מייצרת המשכיות, וגם יש פה קריצה של הומור - ג'אנק של מישהו אחד הוא מתנה למישהו אחר, והמיצב שלי, שהוא עצום, ברגע אחד הולך להתעורר לחיים כשהאורחים יוזמנו לקחת מתנה אחת. האורחים אומנם יוכלו לבחור אותה אבל לא ידעו באמת מה יש שם. זה יוצר המון סקרנות - זה אומנם הזבל שלה אבל עכשיו זו מתנה, אז מה אני הולך לקבל. יש פה תהליך של שימור החומר, כי הכל הולך למקום אחר".
ובכל זאת, לא קשה לך להיפרד מהחפצים האישיים שלך?.
"אני שמחה על השחרור. פעם רציתי לשרוף הכל ואפילו דיברתי עם קרמטוריום ואמרו לי 'לא, אנחנו לא שורפים ציוד'. המהלך היה עם הרבה מחשבה, אני קונספטואלית אבל מאוד רציונלית. דרך המיצב אני מדברת גם על ביתיות, צרכנות, שחרור, מתנות - זה אורח חיים וזה מסכם תקופה שבה לא היה לי בית".
"ברור לי שזהו, הכל ייעלם, יכול להיות שמישהו יקבל את הווידאו מהחתונה שלי ז"ל או תחתונים ישנים. אז אני הולכת להיפרד. אני הולכת גם להתפרש כי זה לא שאדם אחד יקבל את הדבר הכללי שהוא דפנה, מישהו יקבל תחתונים, מישהו יקבל ספר או תמונות שצילמתי בטיול הגדול".
מה קרה שפתאום החלטת למצוא בית?
"בתחילת שנה שעברה החלטתי לחזור ללמוד. הגעתי ללימודי המשך במדרשה והבנתי שנורא קשה ליצור כשאתה לא יודע אם מחר מישהו יבטל לך ולא יהיה לך איפה לישון. אז מצד אחד אורח החיים שלי הוא שהכתיב את המאפיינים של האומנות בה התעסקתי בשנים האחרונות, ומצד שני הוא גם שם לי רגל. בשנה הראשונה של הלימודים נדדתי ולקראת השנה השנייה הבנתי שאני רוצה לעצור".
למיצב של טלמון מתלווה טקסט שכתבה, ומספק פרשנות רגשית-אישית לעבודתה: "בית תמיד הצטייר לי כמשקולת כובלת. לא חשתי חלק מהמנגנון שכל כך טבעי לאחרים וחיפשתי לעצמי אורח חיים פונקציונלי אחר, שיתאים לי. ישנתי בשקערוריות מיטה ובכתמים על מזרון שהשאירו אנשים זרים. יצרתי לי אורח חיים חופשי, רק לא לעצור, להמשיך לזוז". לקראת סוף הטקסט היא מוסיפה וידוי: "התביישתי להודות בכישלון".
לאיזה כישלון את מתכוונת?
"הרבה זמן התהדרתי בזה שאני לא צריכה דירה, לא מתבייתת, אבל רגע - אני גרה פתאום במאורה קטנה בתל אביב. ומצד שני, כמו בסרטים, נגיד בבאטמן, שהטוב מחסל את הרע, ובסצנה האחרונה הרע פתאום פותח עין אחת ואת רואה את העפעף ואומרת - זה עוד לא נגמר - אני עוד לא הגעתי לסוף המחקר של עצמי את אורח החיים שלי, עוד לא אמרתי את המילה האחרונה, ומעניין מה היא תהיה".
התערוכה "תרגילי גמישות" תיפתח ב-12 ביולי בגלריה המדרשה - הירקון 19 תל אביב.
