"המועמד": הסרט על משה כחלון הוא כישלון
הסרט הדוקומנטרי "המועמד", שמתעד את הקמפיין של משה כחלון במהלך בחירות 2015, לא מצליח לחדור את הציפוי של הפוליטיקאי ולחשוף בפני הצופה זוויות חדשות שלו
"תהיו כחלונים" דרבן נתניהו את שרי הממשלה שלו בימים שמשה כחלון עוד היה חייל צייתן בצבא נתניהו. "תהיו כחלונים ותמצאו פתרונות". מאז זרמו הרבה האשטגים ברשת וכחלון פרש מהליכוד ולקח את המוניטין שלו כפוליטיקאי חברתי (שמתבסס בעיקר על תהילתו כמי שפתח את השוק הסלולרי בארץ) למפלגה עצמאית שהקים – מפלגת "כולנו".
במערכת הבחירות של 2015 אנחנו צפינו מהצד בכחלון כשהוא עולה בסקרים, יורד ושוב עולה, עד שנכנס לממשלה עם 10 מנדטים. את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של קמפיין הבחירות של "כולנו" באותה שנה תיעדו טלי שמש ואסף סודרי, שני דוקומנטרים מנוסים, בסרט "המועמד", שעלה אתמול (יום ד') ב-yes דוקו.
כחלון נכנס לממשלה הזו כנסיך, משיחם של כל הנדכאים והנלכאים, האיש שיעשה מהפכה סלולרית בתחום הדיור, הבנקאות ואיפה לא. מאז הוא הספיק לאבד חלק לא קטן מהמוניטין הזה בעקבות ההכרזה העגומה שיימנע מהתערבות בנושא משק הגז כי הוא והטייקון קובי מימון חברים, חוסר היכולת שלו לשמש המצפון של נתניהו כמו שנשבע שיעשה בקמפיין המפלגה והדשדוש בהורדת מחירי הדיור. יחד עם זאת הוא עדיין נתפס כפוליטיקאי עממי, בגובה העיניים, צנוע הגון וכן, וככזה המטרה של "המועמד" – להביא את כחלון האדם שמאחורי הפוליטיקאי – הייתה אמורה להיות טיול בשדרה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"היום בעוד שנה": תנו לאסי עזר להנחות הכול
"יורשים": כמו "משחקי הכס" עם אלימות מילולית
מי ירה בילדי הבר נוער": מטורפת, אבל מסיבה אחרת
אלא שהשדרה, מתברר, מאתגרת יותר משנדמה. את הציפוי המחויך של כחלון "המועמד" לא מצליח לחדור, וזה מתברר בשלב מאוד מוקדם, כשאת הסרט שלהם פותחים סודרי ושמש בריאיון עם כחלון, שנדמה כמו ניסיון נואש אחרון להוציא ממנו משהו שהוא לא נאום משויף על מניעיו הפוליטיים. "אני רוצה רגש ואני רוצה אותך, ואין לי את זה היום", מודה שמש בשיחה עם כחלון, וזה פחות או יותר מסכם את המקום שבו נכשל "המועמד". כחלון לא נפתח, הסרט לא מספק לנו זווית שלו שלא הכרנו, לא הופך אותו לאנושי יותר.
"המועמד" נע בין שתי זירות – האחת היא תיעוד הקמפיין שקדם לבחירות, זה שהתחיל עם הפרסומאי אודי פרידן כאסטרטג (שנדהם כי לא תיאר לעצמו שבתוך מפלגה קיימים אינטרסים ומאבקי כוחות! מי היה מאמין), ואבי גבאי כמנהל הקמפיין המודח שכחלון הטיל עליו את האחריות לכישלון. "המועמד" מתאר את הטעויות שנעשו במסגרת הקמפיין ואת הקמילה האיטית של כחלון (שחוזר כמה פעמים על תיאור התקופה ההיא כ"מוות"), עד שהגיע האסטרטג ליאור חורב והעלה את "כולנו" על המסלול.
אם סודרי ושמש רצו להרים פה דוקו על קמפיין בחירות הם מוזמנים לסור לאינטרנט ולצפות ב"כל אנשי הקמפיין" של ענת גורן, שעקב אחרי הקמפיין של "קדימה" בבחירות 2006 והתמקד בעיקר בצוות היועצים ולא בפוליטיקאים שעמדו בחזית. "המועמד" הורכבה בעיקר מטלאים מצולמים שהתקשו ליצור נרטיב עקבי מההתרחשויות בחדרי הדיונים של הקמפיינרים והיועצים. הראיונות המאוחרים עם פרידן וגבאי ניסו להדביק בין הטלאים ולהשלים את התמונה, והצליחו במשימה באופן חלקי.
במקביל רצה "המועמד" להביא את כחלון האיש, ואף שניכר בו שהיוצרים מחבבים את כחלון, האיש מצידו לא רצה או לא הצליח להתמסר. הפנים שלו שיקפו את היגיעה והדכדוך שהביאו איתן הירידות בסקרים והיעדר הדרך, אבל בראיונות המאוחרים איתו (שצולמו בצורה מרושלת מאוד, משום מה) הוא לא מסביר אם רצה או התנגד לאסטרטגיה שהעמידה אותו כמתנגד לנתניהו, או על הפיאסקו בפרשיית הגז, וגם לא על כל מה שאמרו עליו המרואיינים האחרים, גבאי או פרידן.
ואולי השאיפה שלנו להציג את הפוליטיקאים החביבים עלינו באופן אנושי היא נאיבית מלכתחילה. אדם שצעד מרצון אל שדה המוקשים הפוליטי לא יכול להרשות לעצמו להגיע לשם ללא הגנות, כי המוקש הראשון שיפגוש בו יחסל אותו מבחינה פוליטית.
