נתן אנגלנדר כותב על הסכסוך בלי להבין אותו
קובץ הסיפורים "ארוחת ערב במרכז האדמה" מציף בקיטש את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ניזון מייצוגי מדיה כוזבים אודות ישראל ומתקשה להבין מהי ספרות פוליטית
אחד המאפיינים הפחות מדוברים של תרבות ההמונים הוא ייצור יתר. לא פעם, סופרים מפרסמים ספרים שאין בהם דחיפות אמיתית הנובעת מהנושאים עצמם, ממה שיש לסופר לומר - אלא דחיפות הנובעת מרצונו של הסופר לנצל הצלחה קודמת או לשמר את נוכחותו בתודעה. כזה הוא הרומן החדש של נתן אנגלנדר "ארוחת ערב במרכז האדמה", שלמרות כמה בדיחות לא רעות ואכפתיות מעוררת הערכה כלפי המציאות הישראלית, הוא בעיניי ספר שלא היה צריך לראות אור.
כמו ספרים אחרים של בני דורו היהודים־אמריקאים - "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר למשל - הספר הזה עוסק בנו, בישראלים, ומבטא את חוסר הנוחות של יהודי ליברלי מהתנהגותה התוקפנית בעיניו של ישראל בעשורים האחרונים. כמה דמויות מאכלסות אותו. אחד מהם הוא יהודי־אמריקני שעבד במוסד אך משהבין שפעילותו רק תורמת להנצחת מלחמת הדמים בין ישראל לפלסטינים עורק משירותו ועד מהרה נכלא בישראל תחת הכינוי "האסיר Z". בדומה לבן זיגייר ("האסיר X"), הוא מעביר שנים ארוכות בכלא מבודד אי שם בנגב, כשהקשר האנושי היחיד שלו הוא עם שומרו. גיבור אחר הוא "הגנרל", בן דמותו של אריאל שרון. באמצעותו ממחיש אנגלנדר את המיליטריזם הישראלי חסר התוחלת, אבל כשהוא מתאר את מה שעובר במוחו של הגנרל בעוד הוא שרוי בקומה - בייחוד את הסיפור (האמיתי) על מותו של בנו בתאונת נשק - אנגלנדר נוגע גם בצדדיו האנושיים. וישנן גם רותי, עוזרתו הנאמנה והסימפטית של הגנרל, הניצבת על מיטת תרדמתו ומאמינה בשובו לחיים; וסוכנת מוסד ישראלית שסייעה בלכידתו של האסיר Z וכעת, אחרי פרישתה מהמוסד, מתאהבת בשרטט מפות פלסטיני בכיר, אך "צוק איתן" הממשמש ובא מעיב על יחסיהם.
ניכר כי כוונותיו הפוליטיות של אנגלנדר טובות וכנות, אבל לא הן הבעיה כאן. הבעיות הן אחרות, וקשורות זו בזו. ראשית, הקיטש. אנגלנדר אוהב רגעים וסיטואציות "מרגשים". ישראלית ופלסטיני מאוהבים שמציאות פוליטית קורעת אותם זה מזו (בסצנת השיא הם אוכלים ארוחת ערב רומנטית בתוך מנהרת טרור, כשטילים מעופפים מעליהם!); גנרל קשוח המאבד את בנו בתאונת נשק (איזו אירוניה אכזרית!); עוזרת נאמנה עד מוות וכיוצא בזאת.
שנית, ולא בלי קשר לקיטש, ניכרת כאן חוסר הבנה לגבי מהי פוליטיקה ומה נתבע מרומן פוליטי. אנגלנדר מעמת את האישי עם הלאומי לאורך כל הרומן וכמו אומר: הרי כולנו בני אדם. במישור האישי אנחנו מתחברים זה לזה ואף אוהבים זה את זה, אז מדוע שלא נוכל לחיות בשלום גם במישור הלאומי? סוכן המוסד שמתחבר בברלין לפלסטיני בשם פאריד, השומר הישראלי שמתיידד בכלא עם סוכן המוסד, וכאמור, סוכנת המוסד המתאהבת בפלסטיני - כולם כמו מבטאים את הטענה הזו. אבל יש כאן החמצה רבתי של הסֵדר החברתי, שבגללו הומצאה דיסציפלינה כמו "סוציולוגיה" או "מדע המדינה" ושבגללו לא ניתן להסתפק בזו הקרויה "פסיכולוגיה". הגוף החברתי שונה מהגוף האינדיבידואלי ואי־אפשר להקיש מזה על זה.
לשם המחשה: בגלל חלוקת העבודה בגוף החברתי, יוצא שרובנו לא מפעילים אלימות בחיי היומיום, אלא מפקידים את האלימות בידיהם של מעטים, ואלו אינם חשים בדרך כלל ייסורי מצפון, כי הם הרי ממלאים פקודות של אחרים. כך, וזו רק דוגמה פעוטה, מנטרלת הסוציולוגיה את הרגשות הפרטיים. המעבר מהפרט אל הכלל, מהיחיד אל החברה, הוא מסתורי בהרבה מכפי שהוא מוצג אצל אנגלנדר, והמחשבה ש"אם רק נבין שכולנו בני אדם" האלימות תיפסק היא ילדותית. מי שרוצה לכתוב רומן פוליטי - וזה לא דבר קל, בדיוק משום שהרומן כז'אנר מתמחה בייצוג אינדיבידואלים ולא חברות שלמות - חייב להיות ער לתהום הפעורה בין הפסיכולוגי לסוציולוגי (כמו טולסטוי ב"מלחמה ושלום", למשל). אחרת אנחנו נותרים עם קיטש.
בעיה נוספת ברומן היא גסות התיאור של המצב הישראלי־פלסטיני. ברגע מוצלח במיוחד בספרו של אורין מוריס "לרגל עבור מקום
אחר", קטע שכתוב במכוון באנגלית, מזהיר המספר משקיפים זרים על המצב הישראלי מאי־הבנה, שנובעת מכך שהם ניזונים מהמדיה. החיים בישראל, חיי היומיום, שונים מאוד ממה שרואים בחדשות, הוא מסביר. די נוח לחיות פה, בסך הכל, והחיים אפילו משעממים מעט. כדאי היה לאנגלנדר לקרוא את הקטע הזה לפני כתיבת הרומן שלו. למרות שהסופר חי בארץ שנים לא מעטות, "ארוחת ערב במרכז האדמה" הוא אילוסטרציה של ייצוגי המדיה על ישראל. וגם אם הייצוג הזה נכון בחלקו - הוא קלישאתי ולא מחדש דבר. האם יש מישהו שמכיר את פרשת ואנונו ולא הריח מקילומטרים, ולכל הפחות כמה עשרות דפים לפני, שהמלצרית שסוכן המוסד מתאהב בה תבגוד בו בהמשך?
"ארוחת ערב במרכז האדמה", נתן אנגלנדר, מאנגלית: איריס ברעם, כתר ומטר, 245 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
