"לא אימא שלי": פרק ראשון מספרו של אוגדן

משני צידי הבית ניצבים בתים נמוכים בסגנון בתי חווה משנות החמישים, על הקיר החיצוני של אחד מהם מותקנת צלחת לוויין, השני עונד אנטנה משוכללת שמתנאה בשמונה או עשרה מוטות אלומיניום המצביעים מעלה והחוצה, נעים בהתרגשות ברוח.

רוצים לקרוא את "לא אימא שלי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הבית ניצב רחוק מהכביש יחסית לבתים השכנים, ולפיכך נראה מסויג במקצת. את הרושם מַעצים גרם מדרגות תלול בנוי מלבנים, בעל כמה מישורות, שצומח לפתע פתאום מכביש שבעבר היה דרך עפר שחיברה את האזורים החקלאיים אל העיר.

הנכנס לבית עומד ראשית במבואה חשוכה למדי שמשמאלה עולה בחדות גרם מדרגות למישורת הצרה של הקומה השנייה. המדרגות והמעקה מסרבים בעיקשות להתעגל מעט ולרכך את קוויהם הישרים או להתרחב קלות במדרגה התחתונה.

מימין נמצא הסלון ובו ספה ואוסף כורסאות שרומזות לדבר־מה רך יותר, אך עם זאת מרוחק, כאילו נחבא בערפל. מצד שמאל חדר האוכל, שבמרכזו שולחן ארוך ומלבני ועליו שלוש מצעיות פשתן מסודרות בקפידה מכל צד. מימינו שולחן הגשה מעץ אגוז.

בשעה מאוחרת של אחר צוהריים רגיל לכאורה בחודש פברואר האור במבואה כמו התבהר לרגע, מצית את חלקיקי האבק באוויר. הזמן האט את מהלכו וכמעט עצר מלכת בעבור שלושת הילדים המשחקים על המישורת שבראש המדרגות, ובעבור אימם ודודתם שעמדו למרגלות המדרגות, מצד ימין, ושוחחו להן. בלי להשמיע הגה הופנו כל העיניים אל ראש המדרגות, ששם נטה פתאום גופה של קתרין לפנים, אף שכפות רגליה עדיין נגעו בשפת המישורת. דבר־מה שאין להפוך את מהלכו יצא לדרכו. גופה הדקיק של קתרין, שטרם התבגר במלואו, נטה לפנים על המדרגה העליונה, ועכשיו נכפף לגמרי לכוח הכבידה.

דמיאן, אחיה של קתרין הגדול ממנה, עמד מאחוריה בזרועות שלוחות אל כתפיה, שהיו רק כמעט בהישג ידו. קצות אצבעותיו נגעו קלות בחלק העליון של גבה. הבן הבכור, אֵרין, קם מרצפת המישורת, עיניו דבוקות אל אחותו כאילו ניסה למשוך אותה בחזרה בכוח מבטו.

אימה של קתרין, רוֹז, הפנתה את ראשה לעבר התנועה שבראש המדרגות ומילאה בעל כורחה תפקיד של צופה במחזה מחריד. נראה היה לרוז שקתרין מבוהלת מהתחושה הפתאומית של חוסר המשקל, שעד מהרה פינתה את מקומה לכוח עצום הדוחף אותה כלפי מטה. רוז התבוננה בקתרין המנסה בכל כוחה למשוך את ראשה ואת כתפיה לאחור כדי לראות מה עומד לקרות. היא הרגישה על לחייה ועל מצחה את תנועת האוויר שהרימה את שערה של קתרין בזמן שנפלה.

הבעת אימה התפשטה על פניה של קתרין. היא שלחה את זרועה ואת יד ימין לעבר אימהּ, אף כי רוז כבר הייתה מחוץ לשדה הראייה שלה. בלבלה אותה העובדה שידה של אימה לא אוחזת בידה שלה, כפי שאחזה תמיד כשהייתה זקוקה לה, יד שלא הייתה שלה, ואף על פי כן הייתה חלק ממנה. רוז שלחה את ידה לעבר היד של קתרין, וכמו קתרין, תמהה מדוע אצבעותיהן אינן נפגשות.

קתרין הנמיכה את זרועה הימנית כדי להכין את גופה להתנגשות של ראשה בקצה אחד מעמודי המעקה הלבנים. את זרועה השמאלית שלחה מתוך רפלקס קדימה כדי לספוג את המכה, אבל מרפקה התקפל כמעט בו ברגע שראשה התנגש באחת מארבע פינותיו ישרות הזווית של עמוד המעקה.

בעוד קתרין מתגלגלת מטה לרוחב המדרגות, חשבה רוז, השיער שלה ארוך מדי. אמרתי לה שהיא תיראה חמודה בתספורת קצרה מדורגת. זה ידגיש את מבנה עצמות הלחיים היפה של פניה. אבל קתרין פרצה בבכי ויצאה מהמטבח בסערה וצעקות, "את חייבת לעשות לי רע על הלב על כל דבר, אפילו על אורך השיער שלי?"

התנגשותה של קתרין בקיר גרמה לה להתגלגל במורד המדרגות במין סלטה כושלת. נעלי הספורט החדשות שלה כאילו באו בעקבותיה, טופחות על המדרגות בזו אחר זו אחר כתפה הימנית. רוז זכרה שקתרין הייתה מודאגת מכך שהפס הזוהר על נעלי הספורט נראה כמו של בנים. "אין שום דבר," נזכרה רוז שאמרה לה, "שיכול לגרום לך להיראות אפילו קצת כמו בן." קתרין, עם פניה היפות והמנומשות קלות, עם שערה הרך והסמיך ומותניה הצרים והענוגים, תיראה זוהרת בכל דבר שתלבש או תנעל, חשבה רוז.

את סוף הנפילה ציין צליל חבטת מצחה של קתרין ברצפת עץ האלון הכהה שלמרגלות המדרגות, ואחריו בא גם עיקום חד של צווארה. כיוון שלחייהּ נצמדה לרצפה, התנופה של יתר גופה הדפה את ראשה קדימה ולמטה וקיפלה את כתפיה מעל לראשה. גופה של קתרין שכב דומם, שקט לגמרי, רגליה פשוקות לרוחב שתי המדרגות התחתונות.

רוז עשתה את דרכה אל קתרין כאילו בוססה במים עד גובה הירך, הכאב על שעדיין אינה אוחזת את קתרין בזרועותיה רק הלך והתעצם כך. הפחד של רוז כי קתרין מתה נרגע לרגע בזכות המחשבה החולפת כי מה שראתה בעיניה היה סיוט שממנו היא לא מצליחה להתעורר. היא נפלה על ברכיה מימין לקתרין, שאוזנה השמאלית הייתה לחוצה אל רצפת העץ, ועיניה עצומות. רוז שחררה את ראשה של קתרין מנטייתו החדה מטה והניחה את לחייה על הרצפה בעדינות. היא הצמידה את אוזנה לגבה של קתרין בתקווה לשמוע קול או להבחין בתנועה קלה של נשימה רפה.

"אני לא שומעת כלום," מלמלה רוז בקול רועד.

מרגרט, אחותה הבכורה של רוז, כרעה ברך מצידו השני של גופה של קתרין והצמידה שתי אצבעות לצד הימני של צווארה, מחפשת דופק בעורק הצוואר. אֵרין ודמיאן, שני בניה של רוז, שצפו בחוסר אונים מן המישורת בנפילתה של קתרין, עמדו עתה בכתפיים שמוטות לפנים מרחק קצר מגופה של קתרין, אובדי עצות.

"אני מרגישה דופק," אמרה מרגרט בטון ענייני. "ארין, לך לטלפון במטבח, חייג למוקד החירום. אני אדבר איתם ברגע שיענו. דמיאן, רוץ למעלה ותוריד את השמיכות מהמיטה של רוז ותכסה בהן את קתרין מה שיותר מהר. רוז, תמשיכי לעשות מה שאת עושה, להראות לקתרין שאת איתה."

רוז נרגעה לשמע קולה של מרגרט, הלוקחת פיקוד ומגייסת את הבנים לעזרתה. מרגרט הייתה תמיד הפיקחית, ההחלטית, מי שיודעת מה צריך לעשות.

אורות האמבולנס התיזו הבהובים אדומים וכחולים על מסדרון הכניסה בזמן שהחובשים בדקו בדממה וביסודיות את הדופק של קתרין, את לחץ הדם ואת תגובת האישונים, ואז הידקו צווארון צהוב קשיח סביב צווארה. אחר כך הפכו אותה בזהירות והרימו אותה אל אלונקה מתקפלת. ריח מסגרת הפלדה של האלונקה מילא את המבואה בשעה שהחובשים ביצעו את המחול המתוזמן היטב אך חסר הרגשות שלהם.

מרגרט עזרה לרוז לקום מהרצפה ולצאת מהדלת הקדמית אל החשכה הלחה והקרה של שעת הערב המוקדמת. הן ירדו יחד במדרגות אל הרחוב, זרועותיהן שלובות. רוז עלתה ברגליים כושלות אל חלקו האחורי של האמבולנס, ושם התיישבה על ספסל מתכת מימין לאלונקה של קתרין, שהוצמדה למקומה בתפס.

זרועותיה וידיה של קתרין נחו ברפיון על מזרן הספוג הדק של האלונקה. רוז אחזה בשתי ידיה את כף ידה הקרה של קתרין, מנסה להעביר אל קתרין את מעט החום שבידיה שלה. האמבולנס טס ברחובות בסירנה מצווחת. רוז לא הסירה את עיניה מפניה של קתרין, בתקווה לראות את עיניה נפקחות. "הכול בסדר, קתרין, אימא פה," אמרה רוז, קולה כמעט נבלע ביללות הסירנה ובשאון אביזרי המתכת המשתקשקים אי־שם באחורי האמבולנס. "את תהיי בסדר, אני מבטיחה." רוז ידעה שזו הבטחה שאין בכוחה לקיים, אבל הבטחה מהסוג שאימהות מבטיחות ושילדים זקוקים לה.

הדלת האחורית של האמבולנס נפתחה בקול רעם ורוז נבהלה. קתרין הוסעה החוצה במהירות, חלקה התחתון של האלונקה נחבט

 אל משטח הבטון המוביל אל דלתות הזכוכית האוטומטיות של חדר המיון. רוז, שעכשיו ישבה לבדה באמבולנס הריק, לא זכרה כלל איך נכנסה אליו או איך נסעה בו לבית החולים. מבעד לערפל ההלם חשה את מלוא כובד האחריות לכל מה שהתרחש זה עתה, אף שעדיין לא היה לה ברור מדוע ואיך בדיוק.

"לא אימא שלי", תומס ה. אוגדן, מאנגלית: יואב כ"ץ, עם עובד, 318 עמודים

רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.