ביקורת סרט: "באהבה, סיימון" - ככה בדיוק לא נראות שנות התבגרותו של הומו
"באהבה, סיימון" מלווה מתבגר אמריקני בתהליך גיבוש זהותו המינית, כשהוא מתאהב בבחור מבית ספרו שמתכתב איתו בעילום שם. חבל שהסרט רחוק מהמציאות עד כדי כך שאינו רלוונטי לאף צופה: כל הדמויות יפות, תקופת הנעורים בריאה מדי ולא אמינה וגילוי ההומוסקסואליות עדין ומשמים
האם סרט יכול להיות בעל חשיבות דווקא כאשר אינו מנסה לעשות שום דבר יוצא דופן? "באהבה, סיימון" (Love, Simon) הוא סרט התבגרות עם קו עלילתי רומנטי שייחודו באופן המרוכך להפליא, שלא לומר בנאלי, בו הוא עוסק בלבטיו של נער הנמצא בארון. כאילו זה אחד מאותם ספרי ילדים שבהם יש "שני אבות" או "שתי אימהות", או שבהם הקורא הצעיר לומד על קיומן של "כל מיני סוגים של משפחות". מישהו החליט שדרגת הריכוך הזו נדרשת גם עבור בני נוער הנמצאים בצומת הטעונה של חשיפת זהותם המינית.
זהו עיבוד לספר "סיימון מוצא את דרכו" (2015) מאת בקי אלברטלי, המשתייך לסוגת ה"מבוגרים הצעירים" (Young Adult). ככזה הוא מציע דמות צעירה שעוברת תהליך גיבוש זהות (גרסת לייט למה שפעם כונה "רומן חניכה"). תהליכים אלו מתרחשים בשלושה מישורים – חוויה פסיכולוגית אישית, במעגל המשפחתי ובמעגל החברתי.
המילים הראשונות בסרט הן חלק ממונולוג בקולו של הגיבור סיימון ספיר (ניק רובינסון), נער בן 16 שחי עם משפחתו בפרבר נינוח של אטלנטה: "אני בדיוק כמוכם", הוא אומר על רקע שוטים שבהם הוריו מובילים אותו למתנת יום ההולדת – מכונית סובארו סטיישן (פיהוק!) עטופה בסרט אדום. משפחת מושלמת של אב שמור היטב בשם ג'ק (ג'וש דוהמל), האימא הפסיכולוגית אמילי (ג'ניפר גארנר), ואחות קטנה "שאני אשכרה מחבב" בשם נורה (טליתה באטמאן). משפחת פרבר אמריקנית המודפסת על גלויה – והגלויה הזו לא תשתנה במהלך הסרט.
עוד ביקורות קולנוע:
"מקווין": יצירה פשטנית על יוצר גדול
"משפחת סופר-על 2" - קאמבק של גיבורים
"שאהבה נפשי": השחקניות הגרועות ביותר בקולנוע
"מלון ארטמיס" - הולך על כל הקופה ונכשל
גם המעגל החברתי של סיימון הוא גלויה של קרבה וחביבות מופרזת. המעגל כולל שני חברים "שאותם אני מכיר, פחות או יותר, מאז שאני זוכר את עצמי" – ליאה (קת'רין לנגפורד) שמאוהבת בסיימון בסתר, וניק (חורחה לנדבורג ג'וניור) – החבר האפרו אמריקני בעל אישיות חביבה בסתמיותה. החברה השלישית הצטרפה לבית הספר ולחבורה לפני חודשים ספורים "אבל אני מרגיש כאילו אני מכיר אותה מאז ומעולם" – אבי (אלכסנדרה שיפ) נערה אפרו אמריקנית בעלת אופי תוסס. "אנחנו עושים כל מה שבני נוער עושים: שותים יותר מדי אייס קפה, רואים סרטים רעים משנות ה-90, ושורצים ב-Waffle House בעודנו חולמים על קולג' ומתפטמים בפחמימות". וואו. חיים על הקצה שם בפרבר.
כפי שניתן להבין הסרט הוא "ונילה" לא רק ביחס לחייהם של בני נוער שאינם הטרו-נורמטיביים, אלא של כל בני נוער בעולם הממשי. נער הייתי וגם זקנתי, אבל מעולם לא נתקלתי בבן נוער שיגדיר את חייו - כפי שעושה גיבור הסרט - כ"חיים לגמרי נורמליים ובריאים". בניסיון המופרז לשכנע ב"נורמליות" של הגיבור נוצרת מעטפת סינתטית ובדרכה הנינוחה – מקוממת. קשה לי לראות את "באהבה, סיימון" כרלוונטי לצופים בגיל של הדמויות המוצגות בו, שלא לדבר על צופים מבוגרים יותר. אולי עבור בני נוער הנמצאים בראשית חטיבת הביניים וחשים ניצנים של זהות מינית "שונה", מבלי להיות בטוחים כיצד היא עתידה להתקבל.
לסיימון אין ממש בעיות בחיים. למרות שהוא בטוח בזהותו המינית לא נראה שאצה לו הדרך לעשות דבר בעניין. איך הוא גילה זאת על עצמו? בדרך הצמחונית ביותר שניתן להעלות על הדעת: חלומות חוזרים ונשנים שהיו לו לפני כמה שנים על דניאל רדקליף. התוכן של החלומות, או האפקט הפיזי שיכול היה להיות להם אינו מפורט. מעבר לבהייה מנומסת מחלון חדרו בגנן צעיר שעובד בגינה סמוכה, נדמה כי סיימון טרם יצא משלב החביון.
משהו מתחיל להשתנות כאשר אחד התלמידים בבית הספר כותב בלוג תחת הפסבדון "בלו" ובו הוא מתוודה על נטיותיו המיניות המוסתרות, כמו אלו של סיימון, עמוק בארון. סיימון מתחיל להתכתב איתו, במה שאמור להיות אלמנט תקשורת אינטימי ומרגש שלוכד את מחשבותיו ורגשותיו, עד שהוא מתאהב ב"בלו" המסתורי.
ההתכתבויות אמורות להסביר את עליית הרגשות, אבל אופן הצגתן בסרט אינו זוכה לפיתוח האפשרי במדיום הספרותי. לכן גם האפקט שלהן אינו משכנע. סיימון מחפש את מי שכותב, לאחר שהתאהב בו מבלי לראותו. העלילה תציג כמה חשודים ונראה שכל אחד מהם משתלב בדימוי האהוב אותו מחפש סיימון. כמה שהדברים פשוטים. כולם, כמובן, בחורים נאים. ובכלל, אם יש בעולם של סיימון ושות' בני נוער בעלי מראה ממוצע הרי שהם נמצאים בשולי השוליים של הפריים.
בעצם יש דמות אחת שלא נראית מי יודע מה, או לפחות לא מתנהגת יפה, לא מתלבשת היטב, ואינה חדת לשון (לעומת ה"קוליות" א-לה-פריס ביולר שמאפיינת את סיימון). מרטין (לוגאן מילר), גיק תיאטרון נטול כישרון, נדלק על אבי אבל אין סיכוי שהיא תיעתר לחיזוריו המגושמים בעודה דלוקה בעצמה על ניק. כשמרטין מגלה את התכתובות של סיימון עם "בלו", הוא מנסה לסחוט אותו. אם סיימון לא יסייע למרטין להיות בקרבתה של אבי הוא יחשוף את זהותו המינית של סיימון (ובעקיפין עשוי להבריח את "בלו" חזרה לעומק הארון). מוטיב הסחיטה הוא אולי הוותיק ביותר בייצוג קולנועי פורץ דרך של הומוסקסואלים: החל מהסרט הגרמני "שונה מהאחרים" (ריכרד אסוולד, 1919) דרך "קורבן" (באזיל דרדן, 1961) הבריטי. עלילת המשנה העוסקת בסחיטת הגיבור היא מכשיר תסריטאי מאולץ, וממילא לא מאיים במיוחד. בגלל המעגל המשפחתי והחברי המושלם אין לרגע תחושה שמשהו מהותי מונח על כף המאזניים.
על הסרט חתום התסריטאי-במאי גרג ברילנטי. זהו סרט הקולנוע השלישי של ברילנטי לאחר קומדיה רומנטית על קבוצת חברים
הומוסקסואלים שנקראה "מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית" (2000), והקומדיה הרומנטית "חיים כמו שמכירים" (2010) עם קת'רין היגל וג'וש דוהמל. שניהם פחות מבינוניים. מרבית עבודתו של ברילנטי היא בערוץ ה-CW בו הוא משמש כתסריטאי ומפיק במספר שיא של סדרות – "החץ", "הברק", "סופרגירל" ועוד. אין ספק שהוא מכיר היטב את קהל היעד הצעיר של הערוץ ואת צרכיו, וייתכן שעבור החתך הצעיר של צופים אלו "באהבה, סיימון" יהיה סרט בעל ערך. לצופים בוגרים יותר מוטב לייחל לעוד סרטים כדוגמת "אור ירח" ו"קרא לי בשמך" המציגים התבוננות מקורית ומעמיקה על תהליכי הגילוי של הזהות המינית.
