א-הא בישראל: כבשו את הקהל בלי להתחנף
אף שמרבית השירים היו חדשים ופחות מוכרים, והעיבודים התבססו בעיקר על כלי קשת ולא על דיסטורשן - א-הא הוכיחה שהיה שווה לחכות לה במשך יותר מ-30 שנה. לקראת הסוף אפילו מורטן הארקט הפשיר והתחכך בקהל, וכש-Take On Me הגיע, כולם כבר היו באקסטזה
שלישיית א-הא סוחבת חתיכת רזומה משותף. היא הוקמה באוסלו לפני 36 שנים תמימות. אמש (ה'), למסתכל מן הצד, נדמה היה שהיא פוסעת בדרכים הידועות כמעט ללא הפסקה מאז היתה הייצוא הכי לוהט של נורבגיה אחרי דגים. אבל האמת היא שלאורך הדרך היו פעמיים שבהן חבריה הרגישו שהם צריכים קצת חמצן מהביחדנס ופירקו את הלהקה.
ב-2009 נראה היה שהגולל נסתם סופית על הלהקה החביבה, אבל כנראה הגעגועים (או מנהל הבנק) גרמו לחבריה לחזור. הם התאחדו ב-2015 ולפני שנה גם הוציאו אלבום כפול במסגרת סדרת האנפלאגד של MTV. האנפלאגד עשה חסד בלתי צפוי – הביצוע האקוסטי מתוכו ל-Take On Me הפך ויראלי להפליא והחזיר את הלהקה לתודעה.
מאגס פיורהולמן הקלידן, פול וואקטאר-סאבוי הגיטריסט שגם כותב את עיקר המוזיקה ומורטן הארקט הסולן שאמון גם על שבירת הלבבות - הגיעו לאמפיפארק רעננה (כן, גם הפעם הסולן לא תודרך לגבי שינוי אתר ההופעה וצעק: "תודה, תל אביב" לקראת סוף ההופעה) לתחנה השמינית בסיבוב ההופעות "Electric Summer". בשבועיים האחרונים הם טיילו ברחבי אנגליה ואירלנד, ואחרינו ידלגו לסקנדינביה, גרמניה ועוד.
את זה חשוב לזכור, משום שלא מדובר בסיבוב "מיטב הלהיטים". רשימת שירי ההופעה לא מתחנפת ולעתים אף מכוונת למיטיבי לכת, עם שירי אלבום שלא יצאו כסינגלים (Deep Cuts בעגת עולם הסטרימינג) או סינגלים שלאו דווקא היו להיטי ענק. עם מנות מדודות של נוסטלגיה לעומת רלוונטיות, נעורים לעומת גיל העמידה וכלי קשת לעומת דיסטורשן של גיטרה.
חימום צונן
את הערב פתח בשעה שבע וחצי פונקט הזמר אדם, שעלה לבמה והרעים בקולו את "שקיעה אחת". הקהל המתקבץ התקרב לבמה כדי להצטרף לפזמון של "סוד" וב"נוסע רחוק" כבר העביר אדם את זכות השירה לקהל. אדם המאושש נשמע מצוין בהופעה הקצרצרה והתייחס להדליין של הערב: "וויי, וויי, מה מחכה לכם היום. אני לא יכול להגיד שגדלתי על א-הא, אבל כדי-ג'יי, תיקלטתי אותם. אתם רק צריכים לשמוח ולהביא אהבה. זה בשבילכם", אמר וביצע את הסינגל החדש, "בסוף כולם רוצים אהבה". שיר הסיום היה ביצוע אנרגטי להפליא של "אין מוצא".
חמצמץ, רציני וחייכן
ואז הגיעה המנה העיקרית. מתהדרת בסאונד מהוקצע ווידאו ארט לפנים, עלתה א-הא לבמה והעניקה את Cry Wolf מאלבומה השני, לפתיחה גרנדיוזית. הבמה היתה מסודרת כך שהשלישייה מלפנים ומעליה קונסטרוקציית מתכת, שם מנגנת להקת הליווי: שלישיית נגניות כלי קשת, שהן גם זמרות רקע לעת מצוא, קלידן, בסיסט ומתופף.
מן ההתחלה נראה היה שיש חלוקת עבודה בין השלושה: וואקטור-סאבוי הוא המוזיקאי הרציני והבלתי מתקשר, הארקט חמצמץ ומרוחק, ואילו פיורהולמן הוא החייכן, המתקשר ומפעיל הקהל עם המילים המתבקשות בעברית: "מה ה-מ-צב? אתם צוחקים. ביטאתי את זה כל כך גרוע? התאמנתי על זה כל אחר הצהריים. סבבה?"
אחרי רצף של חמישה שירים מאוחרים או מוכרים פחות, ביצעה א-הא את גירסתה ל-Crying In The Rain של האחים אוורלי. אחרי עוד כמה שירים מירכתי הקטלוג כבר ברור שלמרות הארסנל היפהפה פרי עטה משני האלבומים הראשונים - הלהקה לא מתפלשת בעבר או מעניקה מופע פלייבקי של הטופ-טן שלה. א-הא הרי קנתה את עולמה מקליפ קומיקסי, ולכן כנראה חשוב לה להוכיח שהיא הרבה יותר מקריקטורה.
כשהפיורדים נמסים
ועדיין, מי שקיוותה לקצת נוסטלגיה מתוקה שתזרוק אותה לחטיבת הביניים קיבלה את מבוקשה עם Train of Thought, שעבר עיבוד מקצבי מעניין, כמו גם עם הביצוע הלא פחות ממופתי ל-Stay On These Roads, שכלל סולו צ'לו מקסים. Manhattan Skyline הנהדר, שכלל במקור בתים מינוריים וסולו עצבני (קצת לפני הפיקסיז ונירוונה) זכה לעיבוד אלקטרו חיוור שנטל את העוקץ מהגירסה המוכרת.
לעומתו, הביצועים ל-Hunting High And Low וגם The Sun Always Shines On TV החלו בהקדמה עדינה והמשך אנרגטי, והקהל הוזמן לשיר במקום מורטן - משימה אותה הוא מילא בהתלהבות ואהבה. כאן גם נרשמה הפשרה בפניו היפות של הפיורד הנורבגי, והוא החל לחייך לרווחה.
פתיח בנוסח צ'מבלו בישר את בואו של שיר הנושא מסרטו של ג'יימס בונד, The Living Daylights, אותו כתב וואקטאר-סאבוי יחד עם מלחין
הסרטים ג'ון בארי והביצוע בהופעה היה כיף צרוף (אגב, א-הא הם האמנים היחידים שאינם אמריקנים או בריטים שביצעו שיר לסרט בסדרת בונד). הארקט התחכך בקהל בעוד פיורהולמן, מש"ק התרבות, אירגן תחרות שירה בין האגפים בפזמון. לבסוף הארקט חזר לבמה עם מתנה מהקהל: מגבעת בהירה.
נדמה שהקרח נשבר סופית לקראת השיר לו ציפו כולם, Take On Me. עם פתיח חמקמק ולא מזוהה, הקהל נכנס לאקסטזה כשהצלילים המוכרים יוצאים מקלידי הרולנד של מאגס. מי שעוד ישב קם על רגליו ונראה כאילו אהבת הנוכחים מציפה את הלהקה. 33 שנה מאז יצא השיר, נראה שהלהקה עוד מוכנה להעניק אותו למעריציה בשמחה.
