ביקורת סרט: "חנות הספרים" - לא הבנו מה הסיפור
אלמנה שפותחת חנות ספרים בעיירת חוף בריטית ובעקבות כך מעצבנת גבירה מקומית עומדת במרכז "חנות הספרים". חוץ מדמויות קלישאתיות וחוסר במניעים הגיוניים להתנהגות הגיבורים, נראה שהסרט בעיקר לא החליט מה הוא רוצה להיות
באופן משונה, הסרט הכה-בריטי הזה זכה לאחרונה בשלושה פרסי "גויה" הספרדיים, בהם לסרט והבמאית הטובים ביותר. אז כן, הבמאית היא איזבל קוּשט הספרדייה ("חיי בלעדיי") שמתמחה ביצירת סרטים מחוץ למולדתה, אבל תמוה מדוע בחרו חברי האקדמיה הספרדית לקולנוע להריע דווקא לסרט שאין לו דבר וחצי דבר עם שפתם ותרבותם.
על כל פנים, הסיפור מתרחש בשלהי שנות ה-50, כאשר אלמנה לא צעירה (אמילי מורטימר) מגיעה לעיירת חוף בריטית פסטורלית, ועוברת להתגורר במבנה עתיק וטחוב שבו היא גם פותחת חנות ספרים. זו, כמסתבר, החנות הראשונה מסוגה במקום, שתושביו אינם מבטיחים להוות קליינטורה מספקת. משום מה, התלהבותה – שלא ברור מה מניע אותה – מעוררת את התנגדותה של גבירה מקומית (פטרישה קלרקסון) המבקשת להפוך את הבית הישן למרכז אמנות דווקא.
מאידך, נחישותה ואהבת הספרים שלה מצליחות לעורר את התעניינותו של קשיש מתבודד (ביל ניי), המתגורר, ממש כגיבור "המספריים של אדוארד", בבית אחוזה קודר בפאתי אותה עיירה. היא כובשת את האינטלקט שלו ואחר כך גם את ליבו בעזרת ספרים שהיא שולחת לו – "פרנהייט 451" ו"לוליטה" הם הבולטים שבהם – והוא זה שמתגייס לטובתה במערכה מול אשת החברה הזדונית.
דמותו של ניי, שחקן מצוין בדרך כלל, מאופיינת בתנועה עֵצית ושפתיים קפוצות. זו כנראה הדרך שבה תופסת קושט גברים מופנמים בהתנהלותם מול נשים דומיננטיות. אבל זו, כמובן, לא הבעיה העיקרית של הסרט, אלא העובדה שכל הדמויות בו מעוצבות כקלישאה – מהגיבורה שמבקשת באמצעות הספרות להכניס מעט תוכן לחייהם של תושבי העיירה, וכלה בגבירה המתנגדת לה שמנצלת אפילו את קשריה בפרלמנט על מנת להביס את האלמנה הטובה.
עוד ביקורות קולנוע:
"דרייבר": הצד האחר של החברה החרדית
"מקווין": יצירה פשטנית על יוצר גדול
"משפחת סופר-על 2" - קאמבק של גיבורים
"שאהבה נפשי": השחקניות הגרועות ביותר בקולנוע
לרגעים, מזכיר הסרט את "שוקולד" המחניף לקהל שבו גילמה ז'ולייט בינוש שוקולטיירית-אמנית שממתקיה המפתים מעוררים את התנגדותם של ראשי עיירה שמרנית. הבעיה היא, שבעוד הסרט הנ"ל שימש אלגוריה פרימיטיבית על דיכוי מול תשוקה – "חנות הספרים" לא ממש החליט על מה הוא. פעילותה של בעלת ההון כנגד החנות הקטנה אינה עובדת, בשום פנים ואופן, כביקורת על דעיכתן של יוזמות ספרותיות עצמאיות (כפי שהיה, למשל, "יש לך הודעה" של נורה אפרון, שעסק אף הוא במאבק ההישרדות של בעלת חנות ספרים – הפעם מול רשת ענק).
הסרט גם לא עובד כמשל על מאבקה של אישה אחת בממסד, מהטעם הפשוט שלא ברור מה בדיוק הממסד הזה מייצג. השרבוב פנימה של הצעת חוק בפרלמנט שאמורה להנחית את מכת המוות על חנות הספרים אינו מספק בהקשר זה – ובכל מקרה הסרט אינו רומז על אף פעולה שהגיבורה שלו יוזמת כדי להיאבק בהחלטה. ואולי כל העסק קשור בהצגה לראווה של הספר האסור, "לוליטה"? ובכן, כיוון שאיש אף לא מתייחס לתכניו הפרובוקטיביים של הרומן – גם התמה של שמרנות מול יצירה ספרותית מאתגרת אינה ממש נדונה כאן.
וישנה, איך לא, קריינות מתישה שמספקת לצופה את האינפורמציה שהתסריט (אף הוא של קושט) מתעצל להנכיח בדרכים יצירתיות יותר. זהותה של הדמות המספרת נשמרת בחשאי עד סיום הסרט, אך לא קשה לנחש במי מדובר. דמותה של נערה ממשפחת פועלים (הונור קניפסי) שמסייעת לגיבורה בחנות, לא מעניקה למערכת היחסים בין השתיים את הדינמיקה המעמדית המתבקשת – ונוכחותה בסרט סתמית כמו זו של השאר.
מרכז אמנות מול חנות ספרים? העימות הזה שמציע הסרט נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. מכל מקום, גם אם אפשר ליהנות מהסרט, מהסיבות שפורטו לעיל, יש משהו תמוה בסרט על חדוות קריאה שבו כמעט לא מדברים על ספרים. הגיבורה מרחרחת את הכריכות הטריות, מעבירה ידיה על הדפים, מאבקת את המדפים, ומצמידה אליהם שילוט חינני – הנה לפניכם אהבת הספרות כמניירה.
