"פוזה": סוחפת, בוטה ומעט רדודה
הסדרה החדשה של ראיין מרפי ובראד פאלצ'וק עוסקת בקהילה הקווירית במנהטן של שנות ה-80 ועושה זאת עם הרבה צבע וסגנון, אך למרבה הצער סובלת מהתחלואים הרגילים של היוצרים. למרות שמה, "פוזה" יכלה להרוויח מקצת עידון
"פוזה", הסדרה החדשה של ראיין מרפי ובראד פאלצ'וק (יוצרי "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", "אימה אמריקאית" ועוד איזה אלף סדרות, שהצטיידו הפעם ביוצר נוסף, סטיבן קאנאלס), היא עוד סדרה של ראיין מרפי ובראד פאלצ'וק, קרי: אנרגטית, סוחפת, צבעונית ומסוגננת לעילא. מאידך, התואר "עוד סדרה של ראיין מרפי ובראד פלצ'וק" גם אומר שהיא ישירה, בוטה, ובתכלס, מעט רדודה, למרות כוונותיה הנאצלות ולמרות כמה תצוגות משחק ראויות ביותר.
והן אכן נאצלות, כוונותיה: "פוזה" (ראשון, 22:00, yes EDGE) מתרחשת במנהטן של 1987, ומתארת את ההוויה הקווירית המורכבת של מקום ותקופה שמצד אחד סימנו את תחילת מהפכת הלגיטימציה שתגיע מאוחר יותר, ומצד שני עדיין סבלו מאותן הדעות הקדומות שליוו את קהילת הלהט"ב מאז ומעולם, וראו את התפשטותה של מגיפת האיידס שיוחסה לקהילה.
היא מספרת את סיפור יריבותן של שני "בתים" - מעין משפחות אלטרנטיביות המונהגות ע"י מלכות טרנסג'נדריות, אלקטרה אבאנדנס (דומיניק ג'קסון) הקשוחה והשתלטנית, ובלנקה (אם.ג'יי רודריגז), בת טיפוחיה של אלקטרה ונשאית HIV העוזבת את ביתה של אלקטרה כדי להקים בית חדש משלה, בית אוונג'ליסטה. בין הדמויות הנוספות תמצאו רקדן הומו צעיר (ראיין ג'מאל סוויין) שנזרק מביתו ע"י אביו (בסצנה בוטה ומלודרמטית שנראית כאילו נלקחה מהצגת תיאטרון במתנ"ס) ונאסף ע"י בלנקה, זונה טרנסג'נדרית (אינדיה מור המהממת והמרגשת) המנהלת רומן עם איש עסקים צעיר ונשוי (אוון פיטרס), הבוס הנאלח של איש העסקים הנ"ל (ג'יימס ואן דר ביק) שעובד עבור דונלד טראמפ, ועוד.
השידוך שבין ההוויה הטרנסג'נדרית ובין זו הטראמפית, הוול-סטריטית והחמדנית של התקופה לא ממש אורגני ב"פוזה", שמצטיינת בעיקר כשהיא מתרכזת בזו
הטרנסג'נדרית ונתמכת בכמה תגליות של ממש (ובקאסט היסטורי ברמת מספר הטרנסג'נדרים המאיישים תפקידים ראשיים). מרפי, פאלצ'וק וקאנאלס בהחלט מצליחים לרגש כשהם מתארים את האתגרים הניצבים בפני גיבוריהם וגיבורותיהן ואת חייהם הקשים, הנעים משיאים של זוהר קאמפי לתהומות של ייאוש ומצוקה. אבל הגישה הפשטנית ונעדרת-הסאבטקסט שלהם ואובר-הסתמכות על מעמדים מלודרמטיים שכמו הושאלו מ"המירוץ לדראג של רופול" פוגעים בתוצר הסופי, שלגמרי יכול היה להרוויח מיותר עידון והתבוננות.
הביקורת התפרסמה במגזין "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
