הדוקו על רוג'ר ווטרס הוא סרט תעמולה שטחי
"רוג'ר ווטרס: הלוואי שלא היית כאן" מציג את דמותו של רוג'ר ווטרס כשונא ישראל ומסתמך בעיקר על מידע שכבר פורסם - מבלי לרדת לעומק, לחדש או להציג דעות שונות. הטיעונים החשובים שלו הופכים למרבה הצער לפרסומת מבולגנת
רוג'ר ווטרס הוא חתיכת כאב ראש ללא מעט אנשים. לחברים מפינק פלויד, למפיקי הופעות בישראל, לאומנים שמתכננים להופיע בישראל או לכתבי תרבות שמסקרים את פועלו בעשור האחרון. לצד העיסוק במוזיקה ווטרס מתמקד במלחמת תודעה מתוקשרת ופומבית נגד המדיניות הישראלית בשטחים, שהטקטיקה שלה מתרכזת בעידוד חרם תרבותי על ישראל - גם אם נדרש לכך שימוש באמצעי שכנוע אגרסיביים ורטוריקת איום אלימה. רק תשאלו את ג'ון בון ג'ובי, שהופיע בארץ ב-2015 והוכתר על ידיו כתומך בהרג תינוקות, או את סולן להקת רדיוהד תום יורק שהואשם בבורות, ואיתם כמעט כל מוזיקאי בינלאומי משמעותי שהביע רצון להופיע בישראל מאז 2006. אתם יודעים, השנה שבה ווטרס עצמו הופיע בארץ.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"אורלי וגיא": אותה גברת, שעה אחרת
"המועמד": הסרט על משה כחלון הוא כישלון
אבל את כל זה כבר ידענו. וזה גם בדיוק המידע שאיתו נותרים הצופים בתומו של הסרט "רוג'ר ווטרס: הלוואי שלא היית כאן" (Wish You Weren't Here – משחק מילים על שמה של היצירה האייקונית של פינק פלויד Wish You Were Here), ששודר אתמול (יום א') בערוץ 8.
רוג'ר ווטרס הוא תומך נלהב של תנועת החרם BDS, יספר לכם הסרט. השנאה היוקדת שלו לממשל הישראלי נחשדת כנגועה באנטישמיות (או בעצמה מהווה סוג של אנטישמיות מודרנית) ובאופן כללי מדובר באדם שמתוך עיוורון או גזענות מפספס מציאות שבה חלה עלייה בשנאה ליהודים בכל העולם ומתעלם מעוולות אחרות המתרחשות במזרח התיכון ובכלל.
כל אלה טיעונים שמעלה במאי הסרט איאן הלפרין באמצעות קטעי ראיונות עם שלל גורמים – פוליטיקאים, אנשי תקשורת, פעילי זכויות אדם, או במקרים חריגים - נהגי מוניות שפשוט התאימו לתמה המרכזית של הסרט הפסאודו-דוקומנטרי הזה. אחד מהם הוא המרואיין אסלאם חביב שזכה בסרט לתואר "ערבי ישראלי שוחר שלום". מרואיינים נוספים ורלוונטיים פחות או יותר הם נתן שרנסקי, הרב הראשי של אוקראינה יעקב מליך, דן מרידור, טוני בלייר, ראש המכון לחקר השואה ד"ר דן מכמן ובמקרים קיצוניים גם קולגות של ווטרס.
למשל סטו ברנשטיין, שמביט במצלמה, פונה לווטרס ובטון רציני אומר: "רוג'ר, אני מוזיקאי מקצועי למעלה מ-45 שנה. אתה מוזיקאי מקצועי. נגן מוזיקה, לא שנאה". ברנשטיין, למקרה שתהיתם, הוא קלידן להקת פלויד אטריביוט, הרכב מחווה לפינק פלויד. לא דמות סמכותית, מוכרת או איזשהו מצפן מוסרי בעולם המוזיקה. אבל היי, הוא מנגן בלהקת מחווה לזו שהוביל פעם ווטרס. הוא בטח מבין משהו.
בתפזורת כמעט רנדומלית ונטולת נרטיב מהודק, מוצגים שלל דמויות ונושאים הקשורים למחלוקת סביב ארגון ה-BDS ונושא החרם התרבותי על ישראל – בין שבאופן ישיר ובין שבצורה מעט כפויה: האוורד סטרן והאופן שבו תקף והוכיח את ווטרס בתוכנית הרדיו שלו באוקטובר 2015, דבריו של אלטון ג'ון במהלך הופעה כאן ("אף אחד לא ימנע ממני להופיע כאן, בייבי"), מופעי הענק שהתקיימו כאן לפני שנה של גאנז אנד רוזס, רדיוהד או טירז פור פירז, ביטול הופעתה של לורד או דבריו האנטישמיים של השחקן והבמאי מל גיבסון, שנאמרו תחת אדי אלכוהול ושנאה מבית אביו.
לגבי גיבסון דווקא מדובר בנקודה מעניינת שמעלה הסרט, העוסקת בכך שהוא יצוג של זן ארכאי, מיושן, מגונה, הולך ונכחד של שנאת יהודים – אל מול זו הרלוונטית יותר שמייצג ווטרס, המתקיימת תחת כסות פלוריליסטית ופרוגרסיבית. אבל גם נקודה עניינית זו פשוט הולכת לה לאיבוד בבליל הראשים המדברים שמציג הלפרין בסרט, שנראה כלא יותר מסרט תעמולה פשטני במיוחד.
חבל, כי בסופו של דבר הוא מציג טיעונים נכונים ורלוונטיים, אך מסרב לשקוע לעומקם של דברים ביצירה שמצד אחד משכנעת את המשוכנעים, ומצד שני לא אפקטיבית מספיק כדי לשנות את האופן שבו ווטרס נתפס על ידי תומכיו.
בעיה גדולה נוספת של הסרט היא העובדה שהוא מציג אך ורק מרואיינים מצד אחד. ב"הלוואי שלא היית כאן" אין שום לתגובה ישירה לדברים – פרט לאמירה של הזמר במהלך הופעה בטורונטו על כך שמעולם לא השמיע דעות אנטי-ישראליות בהופעותיו. אין אפילו רבע ריאיון עם פעיל BDS או מישהו מפעילי הארגון, שיתעמת עם הטענות המובאות נגדו.
"הסרט נוצר כתגובה להצהרות הכוזבות של רוג'ר ווטרס, המשווה את ישראל לגרמניה הנאצית", נאמר בכיתוב המופיע עם תום הסרט, "ובא להגן על מורשתם וכבודם של שישה מיליון יהודים חפים מפשע שנרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של הבמאי איאן הלפרין, מקס, הוא ניצול שואה". ובכך מסכם סופית הלפרין את סרטו עם מסר על המדיניות הביטחונית הישראלית, גדר ההפרדה, המהומות בשרלוטסוויל באוגוסט 2017, התגובה של טראמפ שהגיעה אחריהן, המלחמה המתוקשרת עם רדיוהד וכמובן השואה. כל זאת לרקע מוזיקה חסידית שמלווה את כתוביות הסיום. לקרוא ליצירה התיעודית הזו חד צדדית (גם אם באופן אישי כותב שורות אלה נמנה עם מצדדי הדעה המובאת בו) תהיה מחמאה. תשדיר פרסומת או סרט תדמית יהיו יותר הולמים.
