"מרי פופינס": כשאגדת הילדים מתגלה כמניפסט פמיניסטי
מרי פופינס הספרותית רחוקה בהרבה מזו שגילמה ג'ולי אנדרוז על המסך. שלא כמו בעיבוד הקולנועי, בתרגום החדש לקלאסיקה, המטפלת המסורה מתגלה כאישה אנוכית שכל קשר בינה לבין חמלה ואימהות מקרי בהחלט
בעמוד הפייסבוק של "מטפלא - חברה להשמת מטפלות לילדים" נכתב כבר בתחילה: "מחפשים מטפלת? יחד נמצא את ה'מרי פופינס' שלכם... אנו עובדות עם מטפלות מקצועיות ומנוסות ושומרות איתן על קשר רציף לאורך השנים". סביר להניח שכמו רוב האנשים, גם מחברי הטקסט השיווקי הזה מתבססים על דמותה הקולנועית של מרי פופינס בגילומה של ג'ולי אנדרוז - אישה עם פנים קורנות ברכות אימהית ובשמחת חיים, שמסדרת את החדר בנקישת אצבע, לוקחת את הילדים להרפתקה בארץ מצוירת ושרה להם בקול פעמונים. אבל מרגע שמעמידים את הטקסט של מטפלא כנגד דמותה המקורית של מרי פופינס - כפי שהיא מצטיירת בספרה של פ"ל טרוורס מ-1934, שזכה לאחרונה לתרגום חדש - הרי שהוא מעלה גיחוך גדול.
מרי פופינס של טרוורס מגיעה עם הרוח - פשוטו כמשמעו, וכשהיא נדרשת להציג המלצות, היא פוטרת את בקשתה של גברת בנקס, אימם של הילדים, כעניין טרחני ומיושן. בבוא הרגע היא אף נעלמת עם הרוח, במה שנתפס בעיני יושבי הבית כנטישה אכזרית ומפח נפש שובר לבבות. בקיצור, שום "מנוסות", שום "שומרות על קשר", שום "מטפלא". ואומנם, על רקע העקרונות החינוכיים של העת הנוכחית, שעל פיהם יש להתייחס לרצונותיהם של הילדים בכובד ראש ובקשב סבלני, אין להרים עליהם קול או יד ואין לדכא את רצונותיהם - מרי פופינס עוברת על כל החוקים במשיכת אף מתנשאת. וכמו להכעיס, ככל שהיא מתנשאת על הילדים ג'יין ומייקל, ככל שהיא מקטינה אותם בגערות כמו "הוא יודע הכל - מר כל-יודע!" או "עוד שאלה אחת ממך - וצ'יק צ'ק, למיטה!" כן גוברת הערצתם והיקסמותם ממנה.
בניגוד לדמות מן הסרט, מרי פופינס הספרותית ממעטת לשתף את הילדים בעולמה הנסתר, והם חשים תסכול מתמיד מקימוציה. עליהם להתפתל בניסוחים חנפניים ובמניפולציות שונות ומשונות כדי להשיג ממנה אך מעט ממבוקשם, ולרוב הם נוחלים כישלון מוחלט. מרי פופינס תשתף אותם בנפלאותיה בזמנה שלה, ולפעמים יהיו הנפלאות האלה איומות וכוזבות, עד שיסדקו את תמימותם של הילדים. יתרה מזאת - לרוב פופינס מתכחשת לאחר מעשה למופעי הפלאות שהילדים חוו עימה, עד כדי כך שהם מטילים ספק במה שראו במו עיניהם. אפשר לומר שפופינס משחקת להם במוח, בלי רגשות אשמה ובלי לחשוש מההשלכות הפסיכולוגיות של מעשיה.
ככל שהספר נמשך, הולכת ומתבהרת המסקנה שאין מדובר כאן בדמות אימהית, פדגוגית, או בכל סמכות אלטרנטיבית שהיא: מרי פופינס הוא בעצם ספר על אישה עצמאית, אישה חסרת ילדים שחיה קודם כל למען עצמה, ומשפחת בנקס פשוט נקרית בדרכה ומשרתת את גחמותיה. בניגוד לאנדרוז הקולנועית, הלבושה תמיד במדים נזיריים, פופינס הספרותית היא גנדרנית וססגונית, ונדמה שאת הכסף שהיא מרוויחה אצל משפחת בנקס היא מוציאה על מראהּ החיצוני, שממנו אין לה שובע. שוב ושוב מתענים הילדים בטיולים ברחובות העיר, בשעה שהיא מתעכבת מול בבואותיה שבחלונות הראווה: "(...) נאנחה בנחת כשראתה שלוש מעצמה, וכל אחת לבושה במעיל כחול עם כפתורים כסופים וכובע כחול תואם. היא חשבה שזה מראה מקסים כל כך, עד שהייתה שמחה אילו היו תריסר ממנה, או אפילו שלושים. כמה שיותר מרי פופינס, יותר טוב".
הספר מעמיד אפוא דמות כריזמטית ואנוכית להפליא, שאין בינה ובין אימהות דבר וחצי דבר. ספק אם היא מחבבת בכלל את הילדים. הרגעים היחידים שבהם היא נוצרת את לשונה החדה ומחייכת בשמחה אמיתית מתקיימים בשעת הפגישה הרומנטית שלה עם מוכר הגפרורים בארץ המצוירת, ולא זו בלבד שהילדים אינם מוזמנים לשם, הם אף לא עולים בזיכרונה, כאילו נמחקו מליבה ברגע שיצאה ליום החופשי. זה גילוי כל כך משחרר על אותה מרי פופינס ותיקה, שלמרות הצער על הילדים הננטשים בסוף הספר (פופינס משאירה להם למזכרת דיוקן שלה, אלא מה), המראתה של פופינס אל השמיים עד שהיא נגוזה מן העין היא רגע אל־הורי נשגב, מרחיב לב ממש.
התרגום המצוין של גילי בר-הלל סמו נקרא בשטף, בטבעיות רבה, בלי להתחנף לעברית המדוברת, כפי שמוכיחים פרצי הצחוק שהוא סוחט
מהקורא. לעומת זאת, המהדורה העברית משנת 1966, בתרגומה של דליה רביקוביץ, היא היום בעיקר פריט אספנים של עברית מסולסלת וחגיגית, שאומנם הולמת יצירות קלאסיות כאלה ואחרות, אבל לא את הספר הזה, שנכתב במקור בלשון בהירה וצוננת.
הנוסח החדש הוא, אם כן, הזדמנות נפלאה להיכרות מחודשת עם פופינס, לפני שג'ולי אנדרוז המזמרת כבשה את דמותה. ההורה העכשווי יוכל לפצות את האגו הפגוע שלו כשיקריא את הספר לפני השינה בקול סמכותי, אך לא ישכח לענות באורך רוח סבלני על קושיות כמו, "אבא, למה ג'יין ומייקל כל כך מפחדים ממרי פופינס?"
"מרי פופינס", פמלה טרוורס, מאנגלית: גילי בר-הלל סמו, ידיעות ספרים, 208 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
