"הילדים שבזמן": איאן מקיואן במיטבו

נדמה לי שיותר מאשר בעבר, סופרים עכשוויים נוטים לעשות שימוש בתמה משותפת לחלקיו השונים של הרומן כדי לייצר לכידות וקוהרנטיות. ב"הילדים שבזמן", שרואה עכשיו אור במהדורה מחודשת, משתמש איאן מקיואן לא בתמה מחברת אחת, אלא בשתיים: ילדות וזמן. ולמרות שהשימוש המאחה בתמות הללו נתפס לעיתים כחשוף וסכמטי, הרי שרגישותו של הרומן, חוכמתו, עקרוניותו בצד תשומת ליבו לפרטים, הופכות את הקריאה בו לחוויה עזה, לחוויה מהותית. "הילדים שבזמן", במילים אחרות, הוא ממיטב יצירתו של מקיואן.

גיבור הרומן הוא סטיבן לואיס, סופר ילדים מצליח שבתו בת החמש נחטפה ממנו בסופרמרקט השכונתי ועקבותיה נעלמו; אובדן שהביא גם לפירוק נישואיו. למרות הנושא הסנסציוני, הדרמטי, מקיואן נמלט מרגשנות, שכן הוא מבליע אותה בדיון עקרוני על יחסנו לילדים ולילדוּת. היחס הזה נבחן בספר הן דרך ועדה ממשלתית שנועדה לגבש המלצות לציבור על הדרך הנאותה לגידול ילדים, ועדה שסטיבן מסתפח אליה; הן דרך העורך רב־ההשפעה של סטיבן, שיחסו לפרק הילדות בחייו מידרדר לפרוורטיות; הן דרך דמותו של ראש הממשלה הבריטי, מי שאמור להיות "אב האומה" ו"המבוגר האחראי"; והן דרך זיכרונות הילדות של סטיבן עצמו ויחסיו עם הוריו אז וגם היום, בבגרותו.

הרומן, שהתפרסם במקור ב-1987 ועובד לאחרונה לסרט טלוויזיה, מתרחש בעתיד הקרוב (ביחס ל-1987), ויש בו רכיבים דיסטופיים מתונים. האקלים, למשל, הופך לחריג. הממשלה היא גרסה תאצ'ריסטית מוקצנת. היא מפריטה מכל הבא ליד, מסדירה שחלק מהאוכלוסייה "יתפרנס" מקבצנות, מבקשת לחנך את האומה להתייחס לילדים בנוקשות ובחומרה, אולי אף לבטל את "הילדות" כפי שלמדנו להתייחס אליה בתרבות המערבית המודרנית. בעזרת התייחסות לתיאוריות של איינשטיין ולתורת הקוונטים - המתח בין האמנות למדע הלך והפך לתמה מרכזית ביצירתו המאוחרת של מקיואן ("שבת", "סולאר") - מוצגת כאן האפשרות התיאורטית לנוע קדימה ואחורה בזמן, שאף מתממשת ברגע טעון שבו צופה סטיבן בהוריו הצעירים דנים האם להמשיך את ההיריון שהביא אותו לעולם.

היחס לזמן נידון בספר גם בכמה הקשרים אחרים. את איטיותו המופלגת של הזמן ברגעי משבר, למשל, ממחיש מקיואן בתיאור מדוקדק של תאונת דרכים שסטיבן לוקח בה חלק. ובכל אופן, היסודות המד"ביים בספר אינם תוספת אופנתית או קישוט מודבק; הם משמשים את מקיואן במשימתו העיקרית כאן, לדון בילדות ובזמן כאחד.

איאן מקיואן. הולדת ילדים היא אישור הקיום(צילום: gettyimage)

מקיואן מתנייד בין תיאורים רגישים מאוד, כמעט מביאים לידי בכי, של חוויות ילדות מכמירות לב, לבין התייחסות ביקורתית לסירובה של החברה שלנו להתבגר (סירוב שמקבל ביטוי, למשל, בטשטוש ההבחנה בין ספרות ילדים ונוער מהסוג שסטיבן כותב, לספרות מבוגרים). הוא מכפיף במיומנות גם סיטואציות צדדיות ומשניות לנושא הכללי. באחד מרגעי העלילה, למשל, ממהר סטיבן אל פרודתו ומשכנע נהג קטר שלא בתפקיד להסיעו אליה. כך מתגשם בבגרות חלום ילדות ותיק – לנסוע בצד נהג הקטר. ברגע אחר, כשהוא הוזה שזיהה את בתו האבודה בקרב חבורת ילדים, מסתובב סטיבן בבית ספר יסודי וכמו משחזר את ילדותו.

אפלטון כתב ב"המשתה" שאנחנו מביאים ילדים לעולם מתוך תשוקה מטפיזית. דרכם אנחנו יכולים לגעת בנצח, כי הרי גם הם

 עתידים להביא ילדים בתורם וחוזר חלילה (לכן, אגב, משווה אפלטון בין תשוקת ההולדה לתשוקת היצירה של הסופרים, שגם היא תשוקה להולדת ילדי־רוח שיחיו לנצח). מקיואן, שהפך לנציג ההומניזם החילוני בספרות מאז תחילת המילניום, מציג כאן מטפיזיקה משלו כסיבה להולדת ילדים, למרות האבסורד של הקיום, או האבסורד לכאורה: "זה כל מה שיש לנו באמת, ההתרבות הזאת, העניין הזה של חיים שאוהבים את עצמם". הולדת ילדים היא אישור הקיום, אהבת הקיום, ולכן ההכרזה שיש להוסיף לו דור נוסף. סטיבן וג'ולי עוברים ברומן מסע של השלמה עם האובדן הקשה ביותר, שבסופו אולי תנצנץ נחמה.

האופטימיזם הזה של מקיואן, שאינו קל דעת ולכן אינו קל ערך, מייחד גם הוא את מקיואן בתקופה שבה הבאת ילדים לעולם אינה דבר מובן מאליו בחברות המודרניות, לפחות למי שאינו מאמין.

"הילדים שבזמן", איאן מקיואן, מאנגלית: אמנון כץ, מודן, 249 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".