פסטיבל כפר בלום: שמורת טבע מוזיקלית

רון זרחי מנצח על התזמורת הקאמרית הישראלית ומקהלת הגליל העליון(צילום: סבטה שולגה)

נוסחת הפסטיבל הזה עובדת. עובדה, הוא שורד כבר עשרות שנים. נראה שהצירוף של כמה ימי התנתקות מהחיים השוצפים בעיר, באתר רחוק ומבודד יחסית, עם קונצרטים קאמריים מבוקר ועד ערב, במכנסיים קצרים וכפכפים, ועם זאת באיכות ביצוע ללא פשרות – הצירוף הזה עובד.

מי שהמציא לפני עשרות שנים את הקונספט של פסטיבל מרוכז במתחם אחד פריפריאלי (קיבוץ כפר בלום שבעמק החולה) ועם תכנית מוזיקלית מאוד אינטנסיבית שלא מרבים להשמיעה באולמות קונצרטים בעיר – ידע מה הוא עושה. אוהבי מוזיקה שטורחים להגיע לפסטיבל "קול המוזיקה בגליל העליון" לא יעשו כמעט שום דבר אחר אלא לשמוע מוזיקה לאורך היום כולו: מתחילים בקונצרט בוקר, שבים וחוזרים לאולם לעוד שלושה או ארבעה מופעים, ומקנחים לעת ערב במעין ג'ם סשן קלאסי פתוח, על בירה.

עדה רגימוב בקונצרט בכורה ל"גליל" של חיים פרמונט(צילום: סבטה שולגה)

קהילה לא-פורמלית

לבד מן העובדה שמדובר בפסטיבל מרוחק, עם מגוון מופעים מבוקר ועד לילה, יש עוד משהו ייחודי מאוד לכפר בלום. לא רק הקהל קבוע אלא גם רוב המנגנים. סביב צבי פלסר (המנהל המוזיקלי הידידותי והמצוין) והכנר המעולה גיא בראונשטיין (המלך הלא-מוכתר של הפסטיבל) - התגבשה חבורה של מבצעים צעירים ומוכשרים בטירוף מישראל ומהעולם (ביניהם ראוי לציין את הכנרת ההולנדית הפנטסטית רוזאנה פיליפנס; הפסנתרן הקוראני, כוכב בזכות עצמו, סאנווק קים; הפסנתרן הישראלי הבינלאומי אוהד בן-ארי; והחלילנית גילי שוורצמן).

נראה שממש נחמד להם כאן כי אנחנו חוזרים ורואים אותם מדי שנה, מקצתם באים לכאן עם משפחותיהם. וכך יש לנו מצד אחד קהל מאוד ותיק וקבוע, ומולו אמני הפסטיבל – קבועים אף הם. מעין קהילה אינטימית של אוהבי מוזיקה, שביניהם קשר בלתי-אמצעי שאינו מוכר לנו מאירועי מוזיקה אחרים, גם לא פסטיבליים.

הפסנתרן סנוואק קים והצ'לן, מנהלו המוזיקלי של הפסטיבל, צבי פלסר(צילום: סבטה שולגה)

והנוסחה המארגנת של רוח הפסטיבל היא: לא מכופתר, לא-פורמלי. אמנם קונצרטי הערב הם בדרך כלל גדולים יותר ומובנים. אבל כל אירועי המוזיקה במהלך היום משוחררים ונינוחים: הרכבים קאמריים משתנים אך על-בסיס אותו מאגר קבוע וחביב של אמני הפסטיבל; חזרות פתוחות לקהל (מוצר מאוד מבוקש גם כי זה חינם וגם כי זה מעניין); קונצרט מונחה על השפה המוזיקלית של המלחינים; מופע שבו מנוגנת אותה יצירה פעמיים, בפרשנות שונה; קונצרטים על הדשא לעת זריחה ולעת שקיעה.

מגוון ולא מתחנף

התוכנית המגוונת והלא-שגרתית של הפסטיבל, מענגת במיוחד. נכון שיש גם שלאגרים מוכרים (סונטת "קרויצר" של בטהובן, חמישיית פסנתר של ברהמס, רפסודיה בכחול של גרשווין), אבל התוכנית ברובה לא מתחנפת לקהל ולא מביאה רבי-מכר מוכרים. ובאמת, היכן עוד אפשר לשמוע יצירה חדשה לחלוטין של חיים פרמונט ("גליל" למילים של ארבעה משוררים עבריים) – אגב, יצירה מדהימה ואפקטיבית מאוד; סוויטה לפסנתר ביד שמאל בלבד שכתב הווינאי בן המאה ה-20 אריך וולפגנג קורנגולד, עבור פסנתרן גידם (אחיו של הפילוסוף לודביג ויטגנשטיין); שירים של פליקס מנדלסון בעיבוד מקורי, מזהיר ומוזר, של המלחין הגרמני בן-ימינו אריברט ריימן; ומיצג קולנועי-מוזיקלי של המלחינה שרה שֹהם, על-פי "הנסיך הקטן", שמבקש לעורר מודעות נגד ביטוי שנאה ואנטישמיות.

ואם כל אלה מבוצעים בידי הרכבים גדושי אנרגיה, התלהבות ומוזיקליות לעילא ולעילא, מה לנו כי נלין?

גזע נכחד

פרדוקסלית, פסטיבל כפר בלום מצליח דווקא בגלל אותן סיבות שגם עלולות להחריבו. המרחק מהעיר שומר עליו כמעין שמורת טבע סגורה ולא נגועה, אך בו-בזמן אותו המרחק – שמחייב את באי הפסטיבל לנסוע רחוק, להתארגן, להוציא כספים על לינה ואירוח - גם מגביל את נפח הקהל שמגיע.

הסופרן הישראלית הבינלאומית קלייר מגנאג'י(צילום: סבטה שולגה)

וישנה סוגיית הגיל. מדי שנה הקהל הולך ומזדקן וצעירים אַיִן. מבחינה זו הפסטיבל הזה אינו שונה משום אירוע של מוזיקה קלאסית. מדובר באיום אסטרטגי ממש על התחום הזה. כל הניסיונות שנעשו במהלך השנים לחבב את הפסטיבל על קהל צעיר יותר – להביא צעירים מבחוץ בסבסוד ניכר, לחבור לבתי ספר ומכללות, להביא כוכבים מעולם המוזיקה הקלה ולשלבם בתוכנית, מופעים בחיק הטבע וכדומה – כל אלה לא צלחו.

המופע היחיד שבו ראינו קהל הטרוגני וצעיר הרבה יותר, היה אמש (ה') בהופעה של מרינה מקסימיליאן, שהעלתה מופע משולב של נגינה אמנותית על פסנתר עם שירים משלה ועיבודים שעשתה לקטעי מוזיקה קלאסית. לבד מזה, הפסטיבל נותר אירוע של חובבי מוזיקה מבוגרים – אמנם ידענים, אוהבי מוזיקה אמיתיים – אך הולכים ומזדקנים.

האופטימיים בענף אומרים שהקהל אמנם מבוגר אך יציב, כי דורות של פנסיונרים חוזרים למוזיקה שאהבו פעם. הפסימיים אומרים שבתוך עשור, מאות תזמורות ופסטיבלים ובתי אופרה בעולם כולו יאלצו להיסגר. ולנו לא נותר אלא לקוות שהפסטיבל החביב והטוב הזה ימשיך לעשות את מה שהוא עושה באותה התלהבות גם בשנים הבאות, שקהלו לא

 יתמעט וששמורת הטבע המוזיקלית הזו תישאר ירוקה.