"העייפים": רטרו-גותי במושב ליד נתניה

"העייפים" הוא שם יפה וקולע לספר שמבקש לתאר מצב דמדומים בין חיים למוות, בין פיכחון להזיה. ספר הפרוזה השלישי של לילך נתנאל קרוב לנופים של רומן הביכורים שלה, "המצב העברי" (2008). גם הוא משקף - באופן מתון יותר - התבוננות אחורה בזמן, ושיבה למין נחלת אבות ארץ-ישראלית, להוויה איכרית. גם מי שלא קרא מימיו פסקה מסיפור של ברנר, ירגיש מיד בצבע החום, הרטרואידי, שספוג בכל מילה. "לרגעים השתררה בבית דממה", פותח הספר. "נחרת הייסורים החרישית העולה מתוך חדרה של החולה הייתה פוסקת באחת, ואיתן אוֹבד, בעלה, ניגש מבוהל אל מפתח הדלת, הקשיב לשקט, ממשש את צדעיו וחש שהנה תכף הוא זוכה שוב בחייו".

נתנאל ממזגת בספר הזה שני עולמות של גסיסה ושל בתים הקמים לתחייה. הראשון קשור לחיבה של ספרות עברית ויהודית לדמויות מתפוגגות, מתייסרות, חולות. הדופק הנחלש הוא הזדמנות לשים את האצבע על רגע מעבר פסיכולוגי והיסטורי; חשבון הנפש לקראת המוות הופך לספירת מלאי קיומית של חרטות ומשגים. "העייפים" סוטה מתודעתה של הגוססת הרשמית לחשבון הנפש שמנהל בעלה, מושבניק בגיל המדינה בערך. הטריק הראשי בספר קשור לסטייה נוספת הצידה, לספרות גותית. את הריקבון הפנימי שאופייני לגיבורי ספרות יהודים מתחילת המאה ה-20, נתנאל מקשרת למסורת אמריקנית של סיפורים על אחוזות מתפוררות, על יורשים חולניים של קללה או של סוד משפחתיים.

לילך נתנאל. שני עולמות של גסיסה ושל בתים הקמים לתחייה(צילום: אריק סולטן)

נתנאל עובדת קשה מאוד כדי לוודא שהמיץ השחור והתוסס של ספרות כזאת יתאים להוויה הישראלית, לאור השמש החזק של מושב לא רחוק מנתניה. תיאורי הגוף הנשי החולה עוברים כמעט מיד לתיאורים שיטתיים של הבית הישן וחפציו. תילי תילים של "חפצים בשימוש" שהסתירו כל השנים "איזה סוד לא נעים. איזו אמת, שמוטב היה להתעלם ממנה".

ליד הבית הישן, הלול לשעבר, שבו חי הגיבור עם אשתו ושתי בנותיהם, ניצב עדיין בית ילדותו. "שם מת אביו, ושם חייתה אמו חיים חשאיים ומסוגרים עוד שנים רבות אחריו, עד שמתה אף היא בגיל מופלג, מפלצתי. ועוד לפני שמתה, התרחשו הדברים הנוראים שאיתן אובד קבר במעמקי נשמתו". אל הבית ההוא לא נכנס מאז מות אמו. חפצים מהבית הישן, הנעול לכאורה, הולכים ומתגלים עכשיו בסביבת ביתו. כל דמות נשית בחיי הגיבור, נעדרת או נוכחת, נחשדת בקנוניה הזאת. אשתו הגוססת, האחות הרפואית שמטפלת בה, הבת הצעירה שדואגת להוריה, אחותה המבוגרת שניתקה איתם קשר. כולן נדמות למין שליחות של האם המתה, המשתגעת.

למעשה, הספר מעסיק שתי אחיות. לא רק האישה הזרה, החשודה, שמטפלת בגוססת, שבעזרתה ניתן להסביר באופן פרוזאי, מאחורי גבו של איתן, את הסימנים המטריפים - עקבות בוץ ובדים מלוכלכים - שקושרים בין שני הבתים. גם נתנאל עצמה מתפקדת כמעין אחות ספרותית ביחס לגיבור; מדובבת בגוף שלישי עבור הקוראים ועבורו את הסיפור המושתק, במין דיבור ספרותי מדוד, מרוסן, קשוב לעצמו - שמנוגד לסימני הדמנציה או הפרנויה שתוקפים אותו.

ההנאה המרכזית שהספר מספק קשורה לבהירות ולריכוז הלשוניים שמאפיינים את נתנאל כמספרת. משפטים קצרים לרוב, פשוטים, ממוקדים. שום ביטוי לשוני לחרדה, להכרה מקוטעת או מטושטשת. שום נכונות להספיג במרקם הטקסט משהו מתפיסת המציאות המתערערת של הגיבור. מצד שני, נדמה שהגיבור עצמו מסוגל לבצע מה שהספר לא מוכן או לא יודע: לאבד עשתונות, להיכנס למצב כתיבה קדחתני, מופרע. יש לפעמים משהו רובוטי בצורת הסיפור של נתנאל, שמחלישה את יכולתה להחזיק מתיחות גדולה. הרושם הזה קשור בעיקר למבט לאחור, לסיכומים פסיכולוגיים-היסטוריים בנוסח "איתן אובד אהב את הארץ הזאת תמיד, גם כשהרגיש שקשה לו לאהוב אותה... זו הייתה אהבה של, איך לומר, אדיקות חילונית. והם באמת היו שניהם אנשים אדוקים". הגיבור עורך מפקד לחפצים בביתו. נתנאל ממיינת את תולדותיו ואת תודעתו.

הנטייה להנחות את הקוראים היא תופעה מנדנדת ורווחת בספרות הישראלית. גם במקרה של נתנאל, לא לגמרי עוזרים הכישרון, הביטויים של אירוניה ועוקצנות, שהיא מחדירה לקריינות הזאת. התמיכה הרפואית-ספרותית בבליל המחשבות של הגיבור, הדיבוב הפסיכולוגי שלו מבחוץ, יוצרים לפעמים רושם פדגוגי.

הבית המתפורר כדימוי ספרותי, כמשל פסיכולוגי ופוליטי, הוא עניין חוזר ועקרוני בדיבור על המצב הישראלי, בספרות ובשיח הפוליטי. בית לאומי,

 חורבן הבית, וילה בג'ונגל. הייחוד של "העייפים" נובע מהסירוב להפוך את מסגרת העלילה שלו למופע קרקס או למותחן על-טבעי. כוחו מתבסס בין היתר על מחוות עדינות יחסית לעולמות ספרותיים של דיבוקים וגירושי שדים, כמו גם לתפיסה הספרותית של גסיסה כרגע התגלות או התפכחות. מצד שני, הריסון הזה נבלם באותן נקודות שבהן הקול המאבחן בספר מבקש לומר משהו עקרוני לגבי שאלות של זיכרון ואמונה כמעין מחלה קיומית – במקום לסמוך על הקוראים שיגיעו לשם בכוחות עצמם. "העייפים" אמנם מייחס "אדיקות חילונית" לגיבוריו, אבל הוא עצמו מחליש, פה ושם, את היכולת להרגיש אימה ממשית, לגעת במוזרות שטבועה בחפצי היומיום.

"העייפים", לילך נתנאל, כתר, 178 עמודים

הביקורת פורסמה ב-7 לילות, ידיעות אחרונות.