ביקורת סרט: "מאמה מיה 2": מיחזור שתמיד יעבוד
חובבי הנוסטלגיה יסמנו וי פעמיים: ב"מאמה מיה 2" לא רק חוזרים ללהיטי אבבא הגדולים אלא גם למחזמר ולסרט הראשון, ואם זה לא מספיק יש גם את שר שבגיל 72 מוכיחה שעדיין לא איבדה את זה. חוץ מתחושת המיחזור הכללית, יש עוד חסרונות לסרט אבל לקהל שבא לקבל את מנת העליצות הצבעונית זה לא יפריע
בראשית היו השירים של להקת "אבבא" שסחפו את העולם בשנות ה-70. שני עשורים מאוחר יותר הופיע מחזמר הלהיטים "מאמה מיה!" שזכה לעשרות הפקות קבועות ונודדות במעל 50 מדינות ובכל יבשת למעט אנטרקטיקה (לפינגווינים לא מגיע?). הרווחים כבר הגיעו למיליארדים אבל כמובן שזה לא מספיק. גם את המיוזיקל ניתן לעבד לסרט – מה שאכן נעשה ב-2008. עוד הצלחה שהוסיפה מעל 600 מיליון דולר לחשבון. וכפי שאפשר לקחת הפקה ולהפוך אותה לשטאנץ להפקות מקבילות, אפשר לקחת את העיבוד הקולנועי, להשתמש שוב בחלק מהשירים, לייצר עוד להיט קולנועי - ומי יודע – אולי במשך להפוך את זה לעוד מערכת של הפקות בימתיות שישרשרו את עצמן בכל רחבי העולם. מי שחושב שהאילומינטי מגיעים לכל מקום צריך לעצור לרגע ולבחון את ההתפשטות הגלובלית של ביורן אולבאוס ו-בני אנדרסון.
סרט ההמשך זכה לשם הקולע למבוך מראות של מיחזורים - "מאמה מיה! Here We Go Again". חזרה נוספת לדיסק האוסף "אבבא גולד" עם תוספת להיטים גדולים שלא נכנסו ל"מאמה מיה!" ("One of Us", "Fernando"), ושישה להיטים שחוזרים מהסרט הקודם. המיחזור נושא אפקט של נוסטלגיה כפולה – לשירי הלהקה, ולגילום הבימתי והקולנועי של החלק הראשון. מתוך 18 השירים בסרט הנוכחי היחס הוא שליש למיחזור, ושני שליש לשירים שבהם טרם נעשה שימוש.
ביקורות קולנוע נוספות:
רבים התלהבו מההפקה הבימתית של "מאמה מיה!" אבל העיבוד הקולנועי זכה לביקורות מעורבות עם נטייה לשלילית. אלו שנהנו ללא סייג מהסרט הראשון צפויים לתגובה דומה גם כלפי הסרט הנוכחי. כצופה מסויג בחלק הראשון נדמה כי ניתן לטעון לשיפור מסוים בגלל היות הסרט השני מוצר שתוכנן מראש עבור הקולנוע. הבימאי אולי פרקר כבר הוכיח בשני חלקי "מלון מריגולד" את יכולתו ליצור סרטים המתבססים על שחקנים בעשור השביעי והשמיני לחייהם. כאן, רוב השחקנים המבוגרים נמצאים במחצית השניה של שנות ה-60 לחייהם. יש גם שיפור ניכר בכוריאוגרפיה המלווה את הביצועים לשירים.
העלילה מזכירה את המבנה הנרטיבי המקביל של "הסנדק 2" (1974). שני מהלכים עלילתיים המתרחשים בשני צירי זמן המופרדים בעשרות שנים והופכים את הסרט - בו זמנית - לסיקוול ולפריקוול. ב"סנדק 2" הייתה זו ההשוואה בין ויטו קורליאונה הצעיר, המבצע את צעדיו הראשונים בעולם המאפיה הסיציליאנית, ובין בנו מייקל לאחר שירש את האימפריה של אביו. ב"מאמה מיה 2" זהו היחס בין אירועי העבר שבהם דונה (לילי גיימס) הצעירה מבצעת את צעדיה הראשונים על האי היווני קלוקאירי, ותקופה המתרחשת חמש שנים לאחר אירועי הסרט הקודם ובה הבת סופי (אמנדה סייפריד) עומדת לחנוך את אתר ההארחה "וילה דונה" על אותו אי.
האימא דונה בגרסה המבוגרת שלה (מריל סטריפ) נפטרה כשנה לפני תחילת ציר ההווה של העלילה. מותירה מאחוריה את סם (פירס ברוסנן) - הבולט מבין שלושת מחזריה מימים עברו שאתו התחתנה בסוף הסרט הקודם. סופי תופסת את מקומה של האם כמי שתמשיך ותפתח את מה שהיה חלום חייה. בנוסף למסיבת החנוכה הקרבה של "וילה דונה", והמטענים הרגשיים אותם אירוע זה מציף (המקבלים צורת פלשבקים לעבר), ישנו גם סיפור משנה על משברון בקשר של סופי ובעלה סקיי (דומיניק קופר): האחרון רוצה לקדם את הקריירה שלו מחוץ לגבולות האי היווני בעוד סופי יודעת כי לעולם לא תוכל לנטוש את האי ואת מפעל החיים של האם.
בציר העבר דונה מסיימת את לימודיה באוקספורד (הזדמנות לשיר את "When I Kissed the Teacher") ואז מתחילה לחפש את עצמה בעולם. לאחר קשר קצר מועד עם הגרסה הצעירה והבתולה של הארי ברייט (יו סקינר כגרסה הצעירה של קולין פירת), וקשר זריז עם הספן הבלונדיני ביל (ג'וש דילן כגרסה הצעירה של סטאלן סקארסגארד) היא תגיע לאי היווני ושם תתאהב בסם הצעיר (ג'רמי אירווין). התסבוכת הרומנטית והביולוגית שהובילה לעלילה של החלק הראשון קורמת עור וגידים. עדות לתהליכים אלו הן שתי החברות בשלישיית הבנות המזמרות "דונה והדיינמו'ס – רוז (אלכסה דיוויס / ג'וליה וולטרס), ו-טניה (ג'סיקה קירן וין הנושאת דמיון מרשים לכריסטין ברנסקי).
דונה (המבוגרת) היא בחזקת נוכחת-נעדרת: רוחה שורה על הכל אך בגופה היא חסרה. היחס בין ההווה לעבר אמור להעצים את תחושת ההעדר. כל זה נכון ברמה העקרונית. בפועל זה לא סרט של משחק – כמעט כל השחקנים (ובמיוחד הגרסאות המבוגרות של "האבות") מקצינים כל מחווה ותגובה. התבנית של כל סצנה מזכירה סרטי פורנו: אוסף מכאני של משפטים ומחוות כדי להשחיל שיר נוסף של "אבבא". חרף מלאכותיות זו הסרט חותר לשיא רגשי בדקות האחרונות.
על הכול שורה רוח של עליצות מופרזת ושזופה המנסה, לעיתים בדבקות קדחתנית, להביא את הצופים למצב דומה. ואם יש חלקים שקצת מדשדשים (ויש) הרי שהמערכה האחרונה מביאה איתה, בין השאר, את שחקנית החיזוק שר בתפקיד רובי - הסבתא של סופי (אימה של דונה) שהיא גם זמרת בעלת מוניטין בינלאומי.
הביצועים הווקאליים בסרט הם על הסקאלה שנעה מ"בסדר גמור" ל"קריוקי שצריך להיגנז". שר בת ה-72 שייכת לליגה אחרת – ומקבלת הזדמנות להפגין זאת. התירוץ לשיר המפורסם שהיא שרה הוא כה מגוחך עד שלא ניתן אלא לחייך לכל אורך השיר. אבל שני סייגים – ראשית, שום ביצוע, גם לא של שר, מדגדג את אנייטה פלטסקוג ו-אנני-פריד לינגסטד. השני, מסיכת הפנים של שר היא תצוגת תכלית של פרוצדורות פלסטיות כל כך אינטנסיביות עד שקשה להסתכל עליה. לא כי פניה עוותו באופנים המקובלים, אלא כי הן כה חלקות ונוצצות עד שנדמה כי קרני האור גולשות לצידי הפנים. זה קצת מסיח את הדעת.
"מאמה מיה 2" מספק את הסחורה לאלו שמעוניינים בהזרקה של טבע ים תיכוני (בפועל הצילומים התרחשו על אי בקרואטיה), עליצות צבעונית ומגוחכת, ושירים מהרפרטואר הבלתי מתכלה של הלהקה. עבור קהל זה גם פגמיו של הסרט הם חלק ממעלותיו.
