לתעד את הספורטאית העצובה בעולם
"עד קצה היכולת" עוקב אחר שנה בחייה של המתעמלת הרוסייה מרגריטה ממון, בדרכה אל מדליית הזהב באולימפיאדת ריו. אולם הסרט שמשודר ב-yes הוא לא סיפור הצלחה מעורר השראה, אלא תיעוד של ספורטאית עצובה שאיבדה את התשוקה. "לא האמנתי לה כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת את מה שהיא עושה", מגלה הבמאית בריאיון
על אף הישגיו הרבים, קשה להגיד שענף ההתעמלות האמנותית זוכה ליחסי ציבור טובים בישראל. רבים ממעיטים בחשיבותו וטוענים שלא מדובר ב"ספורט אמיתי". לא תורמים לכך הבדלי המנטליות של הענף, הרזון הנדרש ממנו והסיפורים על המאמנות הסובייטיות הקשוחות - בראשן אירה ויגדורצ'יק, מאמנת הנבחרת הלאומית שידועה בהיותה בלתי מתפשרת וקשוחה.
ברוסיה, ארץ המוצא של ההתעמלות האמנותית, המצב כמובן שונה. הענף, שעלה ארצה ביחד עם יהודי ברית המועצות, נחשב לספורט פופולרי ומוערך. בעוד שפה מתעמלות רבות נאבקות להשיג תמיכה כספית מהמדינה, מתעמלות אולימפיות מרוסיה נהנות מהמתקנים הכי טובים וזוכות למעמד של סלב מקומי. בהתאמה, שיטות האימון קשוחות יותר, כשעל הנבחרת האולימפית מנצחת כבר יותר שני עשורים המאמנת היהודיה האגדית אירנה וינר. תחת ידה הנוקשה והבלתי מתפשרת היא מכתירה כל כמה שנים אלופה אולימפית חדשה - הישג לא מבוטל שקשה למצוא לו מקבילה בענפי ספורט אחרים.
הסרט התיעודי "עד קצה היכולת", שישודר היום (א') בערב ב-yes דוקו וב-STINGTV, עוסק בעולם שדורש מצוינות, התמדה והקרבה רבה. מרתה פרוס (29), במאית צעירה מפולין, עקבה במשך שנה אחר האלופה האולימפית מרגריטה ממון וביחסיה הטעונים עם וינר ועם הענף התובעני. "לפני שש שנים ראיתי סרטון עם אירנה וינר וזכרתי שבילדותי הרוסיות שלטו בענף. כשראיתי שוינר היא האחראית לכך חשבתי שזאת דרך מעניינת לדבר על ספורט, על המנטליות שלו ועל רוסיה כמדינה", מספרת פרוס בריאיון ל-ynet שהתקיים עם הגעתה לפסטיבל דוקאביב האחרון, שם הוקרן הסרט לראשונה. "מאוד פחדתי ממנה. בהתחלה היא בכלל לא רצתה לדבר איתי ואמרה לי שאני בחיים לא אעשה את הסרט הזה. הייתי צריכה לעקוב אחריה במשך כמה שנים כדי שהיא תסכים שאצלם את הסרט".
.jpg "\"דרך מעניינת לדבר על ספורט, על המנטליות שלו ועל רוסיה כמדינה\". מרתה פרוס (צילום: Jędrzej Sokołowski, באדיבות yes דוקו)")
מצלמתה של פרוס מתפקדת כמו זבוב על הקיר. היא מתעדת את החזרות ואת התחרויות שאליהן ממון נוסעת ביחד עם שתי המאמנות שלה, וינר ואמינה זריפובה, כמו גם את היחס הקשוח שהיא מקבלת מהן. לוינר אין כל בעיה להטיח בממון משפטים אכזריים וכואבים, לגעור בה באופן משפיל ואף לנצל את בריאותו הרופפת של אביה כדי לגרום לה להתעמל טוב יותר. גם זריפובה, המאמנת הישירה שלה לא חוסכת ממנה מילים קשות. לצופה לא נותר אלא להתכווץ ולרחם על ממון האומללה.
לאורך הסרט ממון עצובה מאוד, היא אף פעם לא מחייכת או שמחה.
"זה נכון. גם מעולם לא ראיתי אצלה תשוקה להתעמלות. שאלתי אותה כמה פעמים אם היא אוהבת את מה שהיא עושה והיא תמיד אמרה באופן אוטומטי שכן, אבל אני לא חושבת שהיא הייתה כנה איתי. ראיתי בפנים שלה שזה לא אמיתי. אולי היא אמרה את זה כי היא רצתה להאמין בזה".
באותה שנה ממון כבר תכננה לפרוש מהענף, אולם הסיכוי להחזיק במדליית זהב כמו גם לזכות בכסף רב שיאפשר לה חיים טובים יותר, החזיק אותה בפנים. בסרט גם שומעים את המאמנות אומרות לה לא פעם ש"עוד כמה חודשים וזה נגמר". כך שהיה ברור לכולם שהיא סובלת.
מה לגבי הבנות האחרות שהתעמלו יחד איתה - הן גם היו עצובות?
"קשה לי להגיד שהבנות האלה היו שמחות, אבל זה לא שהן עצובות. מצד אחד הן מרגישות מיוחדות כי הן נבחרות ממיליוני בנות אחרות. הן מרוויחות הרבה כסף והן כמו כוכבות פופ עם הרבה מעריצים. אז זה לא הסטריאוטיפ של ספורטאים בסין, שאין להם כלום. נכון שהן משלמות מחיר כבד, אבל מצד שני הפרס שלהן מאוד גבוה".
כחודשים ספורים לאחר הזכייה ממון פרשה מהענף. "היא מדגמנת עכשיו, מאוד אוהבת את בעלה ואני חושבת שהיא במקום טוב. האהבה עושה אותה מאושרת".
"ריטה בכתה הרבה ואמרה שהיא אהבה אותו וצפתה בו כמה פעמים. זו הייתה שנה כל כך קשה בחייה אז הסרט מראה את הרגשות שהיא לא יכלה להביע בזמנו. זריפובה לא הבינה למה לא רואים את המדליה בסוף. ניסיתי להסביר לה שזה לא סרט עם סוף טוב אבל היא לא השתכנעה. עם אירנה היו לי בעיות בהתחלה כי לא מצא חן בעיניה שרואים אותה מקללת, אבל בסוף היא מאוד אהבה את הסרט. היא רצתה לעשות פרימיירה ברוסיה ולהקרין אותו בטלוויזיה שם".
את חושבת שהוצאת שם רע להתעמלות אמנותית?
"אני מאוד מקווה שלא. זו לא הייתה הכוונה שלי. אני אוהבת את הענף כי הוא משלב בין ריקוד לחוזק וכי אין שם דופינג. רציתי לעשות סרט מרגש עבור כולם, לא רק לאלה שאוהבים התעמלות. ההתעמלות זה רק הרקע - יכולתי לעשות את הסרט על כל ספורטאי רוסי".
