"לא צריך ללכת עם פוסטר: 'אני גיי'": הווידוי של צ'ייקובסקי
הוא נולד בסיביר, התאהב בסנט פטרבורג, סבל מנחת זרועם של השלטונות הקומוניסטים, קיבל איומים כשיצר בלט על ההומוסקסואליות של צ'ייקובסקי והפך ליקירו של פוטין - שכינה אותו "אגדה חיה". הכוריאוגרף בוריס אייפמן מגיע לישראל עם המופע המחודש על צ'ייקובסקי, והוא בטוח: "הומוסקסואליות היא לא בעיה ברוסיה, הכל פרופגנדה"
גשרים נפתחים, תעלות, לילות לבנים, ארמונות מפוארים מהמאה ה-18 ולצידם בניינים מדממים מהתקופה הקומוניסטית, פושקין, דוסטוייבסקי, צ'ייקובסקי – אל תוך כל אלה נולדה היצירה של הכוריאוגרף הרוסי בוריס אייפמן. מי שפוטין כינה אותו "אגדה חיה" בהחלט זכה לכמה מרכיבים של אגדה בסיפור החיים שלו.
אביו ואימו הכירו כשהיא הייתה בת 8 והוא בן 20. אייפמן, בן למשפחה יהודית, נולד בסיביר, שם עבד אביו כמהנדס במפעל לייצור טנקים. את אמו איבד בגיל צעיר וכשהיה בן 15 כבר עבר לסנט פטרבורג, לנינגרד של אותם ימים. בעיר אפופת ההיסטוריה פגש את מי שעוד היו עדים לתרבות הרוסית הגדולה, הוקסם וביקש מאלוהים בקשה אחת: "תן לי לגור וליצור בעיר הזו". כיוצר בתקופה הקומוניסטית הוא סבל מנחת זרועו של המשטר שהטיל עליו הגבלות רבות, וגם כשכבר נראה שחופש היצירה עומד לפרוץ, עם התפרקות ברית המועצות, זכה לאיומים כשיצר בלט בשם "צ'ייקובסקי" על המאבק של צ'ייקובסקי עם נטיותיו ההומוסקסואליות והפדופיליות - יצירה שבימים אלה זוכה לחידוש על הבמות, ותגיע באוקטובר גם לישראל.
"זה היה סקנדל. ב-1993 זה היה אולי אחד המקרים הראשונים והיחידים בהיסטוריה של עולם הבלט שלפני הפרמיירה אנשים צעדו מסביב לתיאטרון, מחו על נושא ההופעה והתקשרו לאיים עליי", משחזר הכוריאוגרף, "בשביל האנשים הסובייטים זה היה נושא בלתי אפשרי לדבר עליו, אבל זה היה בלט על פסיכואנליזה של בנאדם ואי אפשר היה לעקוף את הנושא של ההומוסקסואליות".
"צ'ייקובסקי היה הומו, אבל מכבדים אותו לא רק בגלל זה"
דווקא היום מבחינתו בלט "צ'ייקובסקי בעד ונגד", פחות עוסק בהומוסקסואליות ויותר בסיפור הארספואטי של המלחין כיוצר. "זה כבר לא על אדם שיש לו טבע הומוסקסואלי והוא מנסה להילחם בתשוקה שלו, זה על אמן, מלחין שהתשוקה והספקות שלו יוצרות יצירות חדשות", מסביר הכוריאוגרף. "אז ההומוסקסואליות הייתה אמצעי כדי להראות איך אפשר לומר משהו חדש, זה היה מעגל קרוב של רעיונות, אבל עכשיו אני כיוצר הופך אותם ליותר נרחבים. אז כן צ'ייקובסקי היה הומו, אבל אנחנו מכבדים אותו לא רק בגלל זה".
השינוי במוקד היצירה בגרסה המחודשת קשור אולי גם לעובדה שאייפמן מאמין, למרות כל הפרסומים, כי כיום אין בעיה להומוסקסואלים ברוסיה לחיות בחופשיות מחוץ לארון. "זה הכל פרופגנדה", הוא טוען בתוקף. "הנושא הזה היה בעיה אז, אבל היום הוא לא בעיה. לדעתי, הקהילה ההומוסקסואלית קצת אוהבת לעשות פרובוקציות. יש לך חיים פרטיים, תישאר בבית, לך למועדונים, לך למסעדות, לך ברחוב אבל אל תלך עם פוסטר: 'אני גיי'. בשבילנו זו פרובוקציה. אנחנו לא אוהבים שהילדים שלנו, הדור הבא, מסבים תשומת לב גדולה לזה, נכון יש לנו הומואים אז מה. תאמינו לי, אני עובד עם רקדנים הומוסקסואלים כל חיי, בלהקה שלי יש כמה רקדנים הומואים – לאף אחד לא אכפת. אם רקדן מגיע ומפסיק חזרה שלי ומתחיל לבכות: 'אני הומו', אגיד לו ללכת, לא בגלל שהוא גיי, אלא בגלל שהוא הפסיק את החזרה שלי".
על הבמה בתיאטרון אלכסנדרינסקי, צ'ייקובסקי של אייפמן, גם בגרסה המחודשת, נאבק ביצרו. מאבקו מובא דרך פנטזיות ארוטיות על גיבוריו הגבריים ביצירות, יחסו המתקרב-מתרחק, מתמסר-מתייסר כלפי הדמויות הנשיות בחייו וביצירותיו - עד לסצנה בה הוא מדמה בעיני רוחו את הדמויות ביצירתו כגברים הרוקדים חצי עירומים במעגל כשהם עוטים חצאיות. ההומוסקסואליות מסומנת כעונג אסור, יצר שיש להילחם בו, והמאבק מסב סבל רב.
ריקוד "על ספידים"
"הייתי בן 5 כשראיתי את אגם הברבורים בפעם הראשונה. זה היה רגע מאוד אמוציונלי בשבילי ופרצתי בבכי", מספר אייפמן על ההשראה. "צ'ייקובסקי הוא אחד מהמלחינים הרוסיים הבולטים, ותמיד תהיתי איך מלחין כל כך מוערך יוצר כזו מוזיקה טרגית. חפרתי בחייו וגיליתי את הטרגדיה של אדם שמצא את עצמו כאדם לא שגרתי. הטבע שלו היה הומוסקסואליות, אבל אז ברוסיה הומוסקסואליות הייתה אסורה בגלל אמונות דתיות, והוא עצמו היה אדם דתי, אז בתוכו התנהל מאבק תמידי בין שטן ומלאך. הקונפליקט בתוכו הוא שהזין אנרגיה אל תוך היצירה שלו. במכתביו כתב שהוא היה רוצה להיות אדם נורמלי, שתהיה לו משפחה, ילדים וכו', אבל הוא לא יכל".
למרות שסיפור הרקע ליצירה מדגיש את הסבל והבדידות של המלחין, החוויה שעברה במופע רחוקה הייתה מלהיות בודדה או מלנכולית. "צ'ייקובסקי בעד ונגד" היא יצירה שיש בה יותר רגעי יחד מלבד. למעשה מדובר בדואט מתמיד בין צ'ייקובסקי לדמויות ביצירותיו ובחייו ובין חלקי נפש בתוכו, המתערבלים לתוך מחול גרנדיוזי מרובה רקדנים, משפטים תנועתיים משתנים תדיר ורגשות קיצוניים. מעין ריקוד "על ספידים" מחוזק בצלילים העוצמתיים של צ'ייקובסקי. במקום בדידות מלנכולית התחושה היא יותר של סערת נפש מתמשכת בקן הקוקייה, אבל כזו אסתטית. אין מקום לכיעור על הבמה, הכל מוקפד, מדוייק ומתוזמן.
רקדנים הרי חווים סבל. המאמץ הפיזי, הפציעות הגופניות והנפשיות, הזיעה – האם אתה פתוח לשבור את המסורת של הבלט הקלאסי, להוציא את ייסורי הרקדן מהארון ולהשתמש בתחושות החיות כדי ליצור סבל על הבמה?
"אני לא אומר במפורש לרקדנים להראות את הסבל שלהם, ובהפקה הזו יש סצנות שונות – לדוגמא הקזינו, כשהם משחקים קלפים זה רגש מאוד מעורר, אבל כשאנחנו צריכים להראות את האפיזודות שקשורות לסבל של הדמות, אז אנחנו משתמשים בטכניקת ריקוד קלאסית יותר כדי ליצור דימוי של סבל וזה לא משנה אם זה נעלי פוינט או אחרות, זו טכניקה. הטכניקה היא דרך לבטא את הרגש הנדרש. הלהקה שלנו ממותגת כתאטרון מחול פסיכולוגי. אנחנו משתמשים בשפת הגוף כדי להיכנס לעולמו הפנימי של האדם ולפתוח את העולם הזה, הרגשות שלו: שמחה, סבל, החיים הפנימיים - דרך השפה האוניברסלית של הגוף, לכן הטכניקה של הרקדן פחות משנה. הדבר הכי חשוב זה לבטא את הרעיון, והאמן והרקדן הם אמצעי להעביר אותו".
"זה לא וידוי, כי זה לא הסוף"
אם אנחנו מדברים ביצירה על הווידוי של צ'ייקובסקי כאמן, מה הווידוי שלך כאמן?
"אני חי כבר הרבה שנים. התחלתי ליצור בגיל 16 בלהקה קטנה משלי, ולאורך כל החיים אני יוצר ויוצר ויוצר, ואני תמיד משתנה. אני דוגל במשהו אחד, לא רק ליצור ריקוד - אלא דרך שפת הגוף והתנועה לבטא את הרעיונות והמחשבות שלי ולגלות משהו חדש בתוך האדם. גם כשהייתי בן 16 התחלתי ליצור מופעי בלט קטנים עם עלילה, זה להיות גם כוריאוגרף וגם במאי. זה חשוב לא ליצור רק בלט וריקוד - אלא הפקת תאטרון. אני מאוד אוהב מחול מודרני, כמו בת שבע - אבל לי יש עולם משלי. במאה ה-20 המחול התרחק מהמרחב התיאטרלי. הוא עבר למילים יצירתיות כמו של אוהד נהרין, וזה טוב כי זה מראה את הפרספקטיבה הרחבה והיכולות הרחבות של הרקדן - אבל לי יש דרך אחרת. אני מנסה להגיד משהו דרך השפה התנועתית שלא ניתן לתיאור במילים, להגיד משהו עמוק ופילוסופי על חייו של האדם המודרני. לחקור משהו פנימי שמכוסה ע"י החלק החיצוני של הגוף. זה לא וידוי כי זה לא הסוף. אני רוצה ליצור עוד ובימים אלה כבר עובד על פיגמליון ומולייר. בואו לא נשים נקודה".
הדרך של אייפמן נרקמת בחוט של זרימה. זה מתחיל מתנועותיהם המוארכות של הרקדנים, בטכניקה כמעט ללא רבב; נמשך בחיבורים בין הסצנות שיוצרים מחול משוגע של תפאורות מתחלפות, מבלי שהצופה יבחין במעשה ההחלפה; ולבסוף החיבור האינטגרטיבי בין בלט קלאסי, ניאו-קלאסי ומחול מודרני, שאינם נחווים כסגנונות מקוטעים אלא כשפה אייפמנית אחת.
בקלות יכל היוצר, ביצירה הרגשית המורכבת על צ'ייקובסקי, להתפתות אל פיצול רגשות ומגדרים. במקום, הוא מגיש את הרגש האנושי כקוקטייל מעורבב, קצת חריף. בקוקטייל הזה הנשיות מתערבבת עם הגבריות, האיד עם האלטר אגו והשמחה והתשוקה נמזגות אל עולם של ייסורים ובדידות. למשל, דווקא כשצ'ייקובסקי מאושר ורוקד ריקוד ארוטי עם דמות החייל הגברי והמסוקס ממפצח האגוזים, מופיעים כוחות הרשע בדמותם של העכברים והמכשף רוטברט מאגם הברבורים ומתערבבים אל תוך אושרו, כמו סופר אגו המצליף בשוט.
"היו לי בעיות עם הקג"ב"
"התוכנית הראשונה שלי עם הלהקה שהקמתי בלנינגרד, הייתה עם מוזיקה של פינק פלויד, שהייתה אסורה בברה"מ", משחזר אייפמן את הימים בהם טעם כיוצר את טעמו של השוט הקומוניסטי. "כמובן שהמופעים האלו נתקלו בהתנגדות חריפה של השלטונות. הם חשבו שזו הייתה טעות גדולה לתת לי להקים להקה. בניו יורק טיימס כתבו כתבה ב-1978 שהכותרת שלה הייתה: 'בוריס אייפמן - האיש שהעז'. התחילו לי בעיות עם הקג"ב, שאלו אותי על הקשרים שלי עם ה"ניו יורק טיימס", לא נתנו לי לצאת מהארץ, לא לכל תוכנית נתנו אישור לעלות, זה היה מאבק תמידי. ב-1987 יצרתי את הבלט"האמן ומרגריטה", שהראה בתי חולים לחולי נפש בהם מטפלים באנשים שלא הסכימו עם השלטונות – וחשבתי שזה הסוף של הקריירה שלי בברה"מ".
אבל אז קרה שינוי. ה"פרסטרויקה" החלה, ברה"מ התפרקה ובוריס אייפמן הפך מאמן נרדף לשם נרדף לאמנות החדשה ברוסיה החדשה. "קיבלתי הרבה פרסים מהמדינה. לאחרונה קיבלתי את הפרס הכי גבוה של הפדרציה הרוסית וכשהנשיא פוטין העניק לי את הפרס הוא אמר שבוריס אייפמן הוא 'אגדה חיה'".
איך הרקע היהודי שלך השפיע על היצירה שלך ועיצב אותך? ובכלל איך האימא היהודייה שלך הגיבה כשהיא הבינה שאתה רוצה לעסוק בבלט?
"איזה מן אימא יהודייה תרצה שהבן שלה יעסוק בבלט? אימא שלי חלמה על זה שאהיה רופא, עורך דין או מהנדס. יצאתי נגד רצונה של המשפחה והם השלימו עם זה. הם כמובן קיוו שאני אתייאש ואהיה בן אדם נורמלי - אבל זה לא יצא. אם מדברים על הרקע היהודי, אז אני מרגיש אדם בר מזל. קיבלתי מההורים שלי ומהיהדות את החוכמה היהודית ואת כוח הסבל היהודי. מצד אחד קיבלתי את הרוח היהודית ומצד שני את התרבות הרוסית הגדולה בסנט פטרבורג ואני מרגיש את השילוב הזה יותר ויותר ככל שאני מתבגר".
אייפמן נגד האייפון
למרות שלא כולם מכירים כאן את שמו, הכוריאוגרף הנודע ברוסיה מנהל כבר שנים ארוכות רומן עם הקהל הישראלי, ולא רק זה של יוצאי ברה"מ. ההגעה לארץ של להקתו בחודש אוקטובר לישראל תהיה כבר ה-14 במספר. "הקהל הישראלי הוא קצת כמו הקהל האמריקאי הוא צריך לראות משהו מרהיב, הם רוצים להרגיש מחוברים למה שקורה על הבמה, כאילו הם לוקחים חלק במה שקורה על הבמה עם הרקדנים, הם רוצים רגשות", הוא מספר. "זה מאוד קשה להגיע אל אדם ולהפריד אותו מהלפטופ, מהסמארטפון ולשכנע אותו להשקיע זמן וכסף ללכת לתאטרון, כשמאוד חם בחוץ, בשביל מה? זו הבעיה של חיי".
את הפנייה של אייפמן אל התרבות הפופולרית בהחלט אפשר להרגיש במופע. היצירה "צ'ייקובסקי בעד ונגד" מאפשרת גם למי שאינו חובב מחול מושבע להתרפק על הרגעים המתקתקים מתוך היצירות הקלאסיות המוכרות של "אגם הברבורים" ו"מפצח האגוזים" - זאת מבלי לוותר על מפגש עם המחול המודרני.
"כשאני חושב שהקהל יבזבז זמן וכסף, אז אני מחוייב לדאוג שהם יקבלו משהו שלא יקבלו בשום מקום אחר - לא בטלוויזיה ולא באינטרנט", מסביר היוצר, " זו צריכה להיות חוויה אמיתית של רגש שרק הגוף יכול לתת".
הבלט "צ'ייקובסקי בעד ונגד" יעלה באופרה הישראלית ב-22, 23, 24 באוקטובר.
הכתבת היתה אורחת של בלט בוריס אייפמן.
לפנייה לכתב/ת 
