וויטני יוסטון, טיפולי המרה וקניבליזם: המלצות לפסטיבל הקולנוע ירושלים
לרגל פתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים, כתבי הקולנוע של ynet הכינו רשימת המלצות עשירה במיוחד. מסרט הדוקו על וויטני יוסטון שחושף סודות מילדותה ועד מעקב אחר קניבל יפני, יש במה לצפות
פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-35 במספרו יפתח ביום חמישי הקרוב, ובמשך עשרה ימים יוקרנו מעל למאה סרטים מרחבי העולם - חלקם של מאסטרים מוכרים, חלקם סרטי ביכורים מבטיחים. כמו בכל שנה, כתבי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני, ארז דבורה ואינה טוקר, צפו בחלק מהסרטים וחזרו עם ההמלצות שלהם.
ההמלצות של שמוליק דובדבני
"האל"
סרט תיעודי המשרטט את דיוקנו של אחד הבמאים האמריקניים הגדולים ב"הוליווד החדשה". האל אשבי, שבמהלך שנות ה-70 יצר רצף של סרטי מופת כ"הרולד ומוד" (1971), "הפרט האחרון" (1973) ו"להיות שם" (1979), שהעניק לפיטר סלרס את התפקיד הדרמטי והמועמדות לאוסקר היחידים שלו. כותרתו הלקונית של הסרט, בבימויה של איימי סקוט, מעידה על ההיכרות האינטימית של מרואייניה עם מי שהחל את דרכו כעורך מחונן (הוא זכה באוסקר על עריכת המותחן הגזעי "כחום הלילה"), ונהפך לאחד ממבקריה החריפים של אמריקה בת דורו.
במראהו ההיפי ובעישון המריחואנה הקבוע שלו, אשבי נדמה היה כפרוטוטייפ של תרבות הנגד שסרטיו דיברו את שפתה והמרד שלה. וכן, התיעוב העצום שהוא חש כלפי המנהלים קפוצי-התחת של אולפני הוליווד, הפכו אותו ל"ילד הרע" שלה (הוא הלך לעולמו בגיל 59, מריר ומאוכזב מהסרטים האחרונים שביים). הסרט מתקשה להסביר כיצד הקריירה של היוצר חד המבט הזה דעכה במהלך שנות ה-80, אך הוא מתייחס אל גיבורו בשילוב מדויק של רומנטיות ופיכחון אכזרי שאפיינו את סרטיו שלו עצמו.
מחווה לכריסטיאן פצולד
זרקור שמפנה הפסטיבל אל אחד הבמאים החשובים בקולנוע הגרמני העכשווי, שסרטו החדש והשמיני במספר, "טרנזיט", יוצג במהלכו אף הוא בהקרנת בכורה. פצולד, שנהג לכתוב את סרטיו בשיתוף עם אמן הווידאו הרון פרוקי, בוחן בהם את זהותה המורכבת של גרמניה בעידן של איחוד, הגירה ותאוצה כלכלית. ארבעה מסרטיו של פצולד יוקרנו במחווה, בהם "ילה" (2007), שמביא את סיפורה של אישה צעירה (נינה הוס, שהייתה אשת הבמאי והמוזה שלו) שניצלת בדרך נס מתאונת דרכים לה היה אחראי בעלה האלים, ומתחילה לעבוד בשירותו איש עסקים החושף בפניה את עולמו הקר והאבסורדי של הקפיטליזם העכשווי. מעין "וול סטריט" פוגש את דיוויד לינץ'.
אין להחמיץ את "פניקס" (2014), יצירת המופת של פצולד, שהגיבורה שלו (שוב, הוס) היא ניצולת שואה השבה לברלין לאחר שיחזור פנים על מנת לפגוש את בעלה שהסגיר אותה לידי הנאצים. השילוב של עלילת "ורטיגו" והתעמתות עם זיכרון השואה מניב את אחד הסרטים הגרמניים הטובים והחשובים של השנים האחרונות. כמוהו, "טרנזיט" שב אף הוא אל ימי המלחמה, ליתר דיוק אל כיבוש פריז על ידי הנאצים, וגיבורו (באופן חריג בסרטי פצולד, זהו גבר) הוא פליט המאמץ את זהותו של סופר שהתאבד. ייחודו של הסרט – שדווקא אינו נמנה על עבודותיו הגדולות – הוא במיקום העלילה במרסיי של שנת 1942, בעוד הרקע להתרחשות הוא ימינו אנו. כך יוצר פצולד ניכור המאלץ את הצופה לזהות את העבר בתוך משברי ההווה.
"קניבל"
הסרט הזה הוא כמו הצצה ישירה אל הגיהינום. יצירה תיעודית מטלטלת שטומנת בחובה כמעט כל סוגיה אתית ואסתטית שעולה בקולנוע הדוקומנטרי העכשווי. בשנת 1981 רצח סטודנט יפני שחי בפריז את השותפה שלו, ואכל את מרביתה. הוא שוחרר על סעיף אי שפיות, שב למולדתו, ועתה מטופל שם על ידי אחיו שמתברר כמי שאינו נורמלי ממנו בהרבה. סרטם של צמד הדוקומנטריסטים וירנה פראוול ולוסיאן קסטיינג-טיילור, מחלוצי היצירה התיעודית החושית ("לוויתן") שמדגישה את התחושה של "היות-במקום", עוקב בעיקר דרך צילומי תקריב קיצוניים אחר הקניבל המודרני, מבלי לגנות או לשפוט את מעשהו (הפרשיה השערורייתית אף שמשה השראה לשיר של להקת הפאנק הבריטית "The Stranglers").
לרוב אנו צופים באדם-מפלצת כשפניו הממלאות את המסך אינן בפוקוס. הוא סובל מפגיעה מוחית שהופכת את תפקודו ודיבורו למוגבלים מאוד. את מעשהו הבלתי נתפס הקניבל כבר גולל בחוברת מנגה מחרידה שהצופים "זוכים" לעיון מקיף בה. במקביל, נערך פה דיון במהותה של הפנטזיה הקניבליסטית, והתוצאה לוכדת את הצופה בצבתות, מצמידה את פני הצופה אל פני הזוועה, אינה מעניקה לו נחמה או מפלט בצורת עמדה שיפוטית כלשהי, וכמעט שלא מתייחסת לגורלה של הנערה המסכנה. ראו הוזהרתם – זהו סרט חובה לכל מי שמחפש לאתגר את עצמו. מעורר סלידה ומהפנט.
ההמלצות של ארז דבורה
"סכין + לב"
הדקות הראשונות של סרטו השני של הבמאי הצרפתי יאן גונזאלס מזכירות סרטים כמו "שוטטות" (ויליאם פרידקין), "המציצן" (מייקל פאוול), "חוק התשוקה" (פדרו אלמודובר), "אינסטינקט בסיסי" (פול ורהובן). ואפשר להמשיך את הרשימה עם במאים כמו בראין דה פלמה ודאריו ארג'נטו. כפי שניתן להבין זהו סרט המערבב מין (קווירי), רצח ושעשועים רפלקסיביים. בנוסף יש תועפות קיטש נוסח סוף שנות ה-70. הגיבורה היא מפיקת סרטי פורנו קווירי (ונסה פראדי) שנפרדה לא מזמן מבת זוגה – עורכת בחברת ההפקות שלה. סדרת רציחות של השחקנים המופיעים בסרטיה מובילה אותה להחלטה לגלות את זהות הרוצח, בעוד הסרטים שלה מהדהדים את מעשי הרצח שבוצעו. סרט לקהל מהזן ההרפתקני והפרוע יותר, כזה המסוגל ליהנות מבדיחות על חשבון נהלי העבודה בהפקות פורנו, וצורות רצח יצירתיות.
"גבול"
הסרט זוכה תחרות "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון הוא עיבוד לנובלה של ג'ון אג'ויד לינדקויסט (יוצר "תן לאדם הנכון להיכנס"). גם כאן יש חיבור בין פנטזיה/אימה לבין שאלות של זהות וזרות מול החברה הנורמלית. על הבימוי הופקד במאי שבדי ממוצא אירני בשם עלי עבאסי, שמוצא דרכים אפקטיביות לטעון תחושות אלו. הגיבורה היא טינה (הופעת משחק אקסטרימית של אווה מלנדר) הכעורה להפליא, אך בעלת כישורים יוצאי דופן לאיתור מבריחים שעוברים בעמדת המכס שלה. המראה החייתי, חוש הריח המפותח והאינטואיציות הלא-בדיוק-אנושיות שלה, רומזים על הזהות האמיתית שאותה היא טרם גילתה. כשיעבור גבר בעל מראה דומה להפליא לשלה היא תימשך אליו באופן אינסטינקטיבי ואז תתחיל לגלות מיהי ומהו העבר שלה. בחיבור שבין הפנטסטי והמציאותי "גבול" מזכיר קצת את "צורת המים" של גיירמו דל טורו (כולל סצנת סקס מאוד לא קונבנציונלית), אך זוהי הפקה צנועה יותר ופחות מצועצעת.
"הנשיא החדש שלנו"
כשבכל יום מצטברות הוכחות חדשות לכך שטראמפ הוא בובה של פוטין, "הנשיא החדש שלנו" מציע אפיון של תחושת הבעלות הרוסית על הנשיא האמריקאי. הבמאי מקסים פודורובסקי (שביים לפי 5 שנים סרט על להקת "פוסי ריוט") מציג קולאז' של קליפים מרשתות טלוויזיה רוסיות, כמו גם כאלו שהועלו לרשתות החברתיות על ידי אנשים פשוטים. הם לקוחים מהחודשים שלקראת הבחירות ב-2016 ואחריהם, ומציירים תמונה מגוחכת אבל גם מטרידה (בגלל תוצאותיה הניכרות). דוגמאות בוטות לאופן שבו התקשורת הרוסית מייצרת ומפיצה "פייק ניוז" אמיתי שנקלטים, ללא עוררין, על ידי הצופים. הצהרות מלאות בוז לאובייקטיביות חדשותית מפיהם של הקומיסרים של פוטין, ומחוות של אנשים שיכורים ששרים שירים או מנהלים דיאלוגים עם הטראמפ שבראשם. ברור שבני העם הרוסי לא זקוקים לרוברט מולר שיסביר להם מי מחזיק את הביצים של הנשיא האמריקאי. אקורד פתיחה קליל לסרטים שעוד יבואו וינסו לספר את הסיפור המלא של תקופה זו.
ההמלצות של אינה טוקר
"וויטני"
כמו סרטים תיעודיים רבים המגוללים את סיפור עלייתם ונפילתם של אמנים רבים, כך גם "וויטני", סרטו החדש של הבמאי זוכה האוסקר קווין מקדונלד ("לגעת באינסוף", "המלך האחרון של סקוטלנד"). להבדיל מסרטים קודמים שניסו לתאר את חייה של הזמרת וויטני יוסטון באופן מציצני וצהוב, זהו הסרט הראשון שמאושר על ידי משפחתה הקרובה. אחד אחד הם משתתפים בו ושופכים אור על אחת הזמרות האהובות בעולם שמתה באמבטיה לאחר שלקחה מנת יתר.
בדומה ל"איימי" מלפני שנתיים ו"מקווין" שיצא לאחרונה, גם הסרט הזה שופע בסרטוני וידאו ביתיים שמשווים נופך אינטימי לסרט. אי אפשר שלא להישבות בקסמה של וויטני הצעירה והחייכנית שמוצגת בתחילתו, ולהיעצב כשרואים מה נשאר מהילדה הזאת בשנים האחרונות של חייה. כל הנקודות האלה - מזמרת נלהבת במקהלה בכנסייה המקומית, הטירוף סביב הסרט "שומר הראש" ושיר הנושא שלו, החשיפה שהיא עברה תקיפה מינית בילדותה ועד התמכרויות שלה לסמים, האלימות שספגה מבעלה וההזנחה הרגשית שחוותה בתה היחידה - כולן מתחברות ליצירה אחת שלמה ומרתקת שמאירה במעט את הנסיבות שהביאו למותה של יוסטון.
"ג'ון מקנרו: בממלכת השלמות"
להבדיל מ"וויטני", "ג'ון מקנרו: בממלכת השלמות" הוא לא דיוקן על חייו הסוערים של הטניסאי האמריקני העצבני, אלא משהו אחר לגמרי, יש שיגידו טוב יותר, מין חיבור עמוק בין טניס לקולנוע - כזה שעוד לא נראה בעבר.
הבמאי הצרפתי ג'וליאן פארו נבר בארכיונים של מכון הטניס הצרפתי ומצא שם סרטי 16 מ"מ שהתמקדו במקנרו במהלך טורניר הרולאן גארוס משנת 1984. מי שצילם אותם בזמנו היה גיל דה קרמדק שתפס עמדת צילום בזמן הטורניר. מטרתו לא הייתה לתעד את משחקי הטניס, אלא לתפוס את התנועה של המשחק וליצור סרטוני הדרכה שמסבירים את הטכניקות של החבטות. הוא בחר להתמקד בעיקר בצד של מקנרו שהיה אז בשיאו, וכמעט ולא צילם את יריביו.
אף שהסרט עוקב אחר הטורניר המותח שנגמר בהפסד של מקנרו לאיוואן לנדל, לא חייבים להיות חובבי טניס כדי ליהנות מהתוצאה הסופית, אבל כן נדרש אורך רוח. מלבד תיעוד המשחק הכמעט מושלם של מקרנו, המצלמה גם תופסת את האישיות הפרפקציוניסטית של השחקן, שלעיתים נראה כמו ילד מתוסכל שחוזר וצועק בקול שבור על השופט: "תראה לי את הסימן", שיוכיח בדיוק היכן נחת הכדור, מתעצבן על ציוצי ציפורים ומתנהג באלימות כלפי צלמים ואנשי סאונד. את הסרט מלווה קריינות משעשעת שמנסה לפרש את ההתנהגות של מקנרו כמו גם של המשחק עצמו, ומוסיפה לו חן רב.
"החינוך הרע של קמרון פוסט"
קמרון היא נערה מתבגרת בתחילת שנות ה-90 שמתאהבת בבחורה. לאחר שהיא נתפסת היא נשלחת לפנימייה נוצרית שאמורה ליישר אותה ולהחזיר אותה למוטב. על אף הנושא הטעון לא מדובר בסרט קשה לצפייה על טיפולי המרה, אלא ביצירה הרבה יותר עדינה - ועם זאת עדיין כואבת. "איך זו לא התעללות רגשית אם גורמים לך לשנוא את עצמך?", שואלת הגיבורה (קלואי גרייס מורץ בהופעה מרגשת) את קצין המבחן שמגיע לבדוק האם הפנימייה מתייחסת באופן לא ראוי לחניכיה. אף שהיא לא זוכה לתשובה, ברור לכולם מהי ועל זה בדיוק הסרט. "החינוך הרע של קמרון פוסט" זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס האחרון ומי שאמונה על הבימוי שלו היא דרזי אקוואן.
לפנייה לכתב/ת 
