ביקורת סרט - "משימה בלתי אפשרית 6": איזה גבר טום קרוז
בגיל 56 טום קרוז מוכיח שהוא עדיין יכול להיתלות על חבלים, להטיס מסוקים, לדהור על אופנועים ולהציל לא רק את העולם, אלא גם את הקריירה שלו. הסרט השישי בסדרה הוא מפגן גופני מרשים ואקשן מהנה שקשה להוריד ממנו את העיניים. אז מה אם מדובר בפנטזיה לבנה ומנותקת מהמציאות?
22 שנה חלפו מאז הפרק הראשון בסדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית", והיא עושה את מה שהיא אמורה לעשות: להציל את הקריירה של טום קרוז. בכל פעם שהנתונים הקופתיים מאותתים לו שייתכן וזמנו עבר, מגיע פרק חדש בסדרה. כמו חבורת פרשים שדוהרת לחלץ נערה במצוקה.
"המומיה" ו"תוצרת אמריקה" בהם כיכב קרוז אשתקד לא בדיוק הוכיחו את עצמם כלכלית (אף שהראשון צבר ברחבי העולם למעלה מ-400 מיליון דולר). על כן הצורך לחזור אל מה שעובד – או לפחות, עבד בחמש הפעמים הקודמות – הוא מובן מאליו. בגיל 56 טום קרוז יראה לכל מי שחשב אחרת שהוא עדיין מסוגל לרוץ, לזנק, לקפוץ, להיתלות מגובה רב, וגם לנחות, וכקשקשתא בשעתו – הכול בעצמו.
"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (Mission Impossible: Fallout), פרק שישי בזיכיון, מציע לצופיו את הגרסה הקולנועית של מבצעי "הכול כלול". עולם שעומד בפני כליה, מרדפים גלובליים, גברים מסוכנים ונשים מפתות, בירות אירופאיות, אמנויות לחימה, קרב מסוקים בנקיק צר, מאבק לחיים ולמוות על קצה צוק תלול, מסכות, רעשנים, ועוד לא ראיתם כלום.
אל החבורה הקבועה שכוללת, מלבד קרוז כסוכן ה-IMF אית'ן האנט, גם איש מחשבים (וינג ריימס) וטכנאי מיומן (סימון פג), מצטרף הפעם מפצפץ עצמות מקצועי (הנרי קאוויל). יחד הם יוצאים לחשוף ארכי-טרוריסט מסתורי שברשותו שלוש פצצות גרעיניות המיועדות למטרות בלתי ידידותיות בעליל.
ה"רעים" כוללים "פאם פאטאל" שמסתירה סכין קטלנית בביריותיה ועונה לשם החינני "האלמנה הלבנה" (ונסה קירבי), והמנהיג השטני של ארגון פשע מסתורי (שון האריס) שניצוד כבר בסרט הקודם, "אומת הנוכלים", ומתפקד כאן על תקן חניבעל לקטר, רק בלי הזמם שהוצמד למלתעות המקור.
ביקורות קולנוע נוספות:
הצד הנשי כאן מאוכלס בסוכנת בריטית בעלת שם של מרגלת נאצית בפרודיה על סרטי מלחמת העולם השנייה (רבקה פרגוסון כ"אילזה פאוסט" שהופיעה בפרק הקודם), ובדמות הרפאים של אשתו של האנט (מישל מונהאן), שנוכחותה-היעדרותה בחייו מהווים טראומה אישית בלתי פתורה שהסרט אינו מתעכב עליה.
בהינתן העובדה שעם התקדמות פרקי הסדרה הדגש מושם על הממד הפיזי יותר מאשר על הפן האנליטי, קשה לראות את קרוז ממשיך בכך עוד זמן רב. ועם זאת, חייבים להודות: יש משהו ביכולת הפיזית המרשימה שהוא מפגין בסרט שהופך את הגבריות האינטנסיבית שלו למעט פארודית.
למרבה המזל, נוכח הפעם לצדו קאוויל, סופרמן בשבילכם, שמציג דימוי גברי מלאכותי עד כדי גיחוך. מין שילוב של ה-terminator (בחלק האחרון של הסרט הוא אפילו דומה לו, בחיי) והרקולס.
ואומנם, אם יש משהו משותף לשני הפרקים האחרונים בסדרה, שבוימו בידי זוכה האוסקר (על תסריט "החשוד המידי") כריסטופר מקווארי, הוא ההצגה של גבריות מופרזת ומועצמת. לא, האנט אינו 007 ו"משימה בלתי אפשרית" אינה היורשת של סרטי בונד. אין בה שמץ של אלגנטיות ואנושיות. כולה תנועה תזזיתית, אובססיבית, שהופכת את העולם לכדור קטן המונח בכף ידו של האנט.
"התרסקות" (התרגום המדויק הוא, כמובן, נשורת רדיואקטיבית) עמוס במשחקי זהויות – מי שאתם רואים הוא לא מי שאתם חושבים – ובסצנות מתעתעות. יש בו אפילו, בראשיתו, התייחסות משועשעת, מילולית, למושג "פייק ניוז". מזמן לא ראינו סרט שבו הזהות הגברית היא כה נזילה, וגברים מתחזים לגברים אחרים באופן מושלם, לא רק מבחינה חזותית אלא גם קולית (היה זה אחד האלמנטים המקוריים בסדרה הטלוויזיונית, שהחדירה את הדימוי הרפלקסיבי של שחקן האוחז בפרצופו ו"מסיר" אותו מעליו).
זוהי פנטזיה המאמינה עדיין ביכולתה של הגבריות הלבנה להציל את העולם. משהו שגם סרטי בונד זנחו זה מכבר. "משימה בלתי אפשרית" הוא סרט החוגג את עוצמתה הפיזית של זו, וקרוז נדמה כמעט בלתי אנושי בתפקידו. לא רק האנט עושה את הבלתי אפשרי, אלא גם קרוז עצמו שהסדרה, והסרט הזה במיוחד, מאפשרים לו לעשות זאת. הסרט, במילים אחרות, הוא תצוגת תכלית של קרוז שכמו בא ואומר: אין משימה שהיא בלתי אפשרית בשבילי.
שיאו של הסרט הוא במרדף מסוקים שמנהל קרוז ו"האיש הרע" (שאת זהותו חושף, למעשה, כבר הקדימון) – מרדף שמתנהל בחבל קשמיר (לא באמת שם) ומעניק למושג "קליפהנגר" תרגום מילולי. הסרט כולו נבנה לקראת הקליימקס הזה, שערוך ומבוים בדייקנות מעוררת השתאות. זהו סרט מהנה עד מאוד, אבל הוא פועל בתוך ואקום פוליטי וגלובלי שבו נציגי הממסד (בגילומם של אלק בולדווין ואנג'לה באסט) הם הקשר היחיד לעולם החיצון. זהו ריק המייצג את הפנטזיה האלמותית של קרוז עצמו, שמגיע כל כמה שנים בדמותו של אית'ן האנט להציל את העולם ואת עצמו.
