אזרחית סוג ז' ייצגה את ישראל באירוויזיון
חוק הלאום גורם לתושבי ישראל לריב בינם לבין עצמם על המעמד שלהם, במקום להבין שצריך להתקומם נגד כל אפליה - ולא משנה אם אתה דרוזי, הומו, ערבי או אתיופי. מירה עווד מזכירה בטור אישי שכולנו בני אדם
באמצע הביס הסתובב אליי אלון ושאל אותי, "תגידי, עכשיו עם מחאת הדרוזים, איפה זה שם אותך בטבלה?". מה שהתחיל כבדיחה על פוליטיקה ישראלית קלוקלת, במהרה גרם לנו לשים בצד את הצ׳ופסטיקס, ולהתחיל דיון ציני עד כאב על מיקומי בסולם "שותפות הגורל עם העם היהודי".
עד לשבוע שעבר, היה פה סולם מעמדות די ברור, שכולנו התמצאנו בו ופעלנו לפיו. אשכנזים vs מזרחים, דתיים vs חילונים, גברים vs נשים, יהודים vs השאר. אך כל הדיונים האחרונים טרפו את הקלפים לגמרי, וכעת דרושה הערכה מחודשת של המצב.
אני מצטטת חברה יקרה שניסחה את זה יפה: "ערבים היו פעם אזרחים סוג ב', אבל כשבאו הנכים, לקחו להם את המקום והם נדחפו מטה לסוג ג׳. ההומואים וכל הזכויות שלהם דרדרו אותם לסוג ד׳, התימנים המזרחים וכל היתר באו ועשו את הבלאגן שלהם, סוג ה׳, ואז באו האתיופים - שעל אף זה שהם שחורים הם בכל זאת יהודים, ואלה עם אסדות הגז והזיהום, מפה לשם, טראח בום: הערבים סוג ז'".
אבל עכשיו פתאום מחלקים לי את הקטגוריות האלו גם לתת-קטגוריות. בתוך הערבים יש מי ששווה פחות ומי ששווה יותר. הדרוזים, כך גילינו, שווים הכי הרבה, הם בטופ של הקטגוריה. תכלס, הסיפור הדרוזי קצת עצוב, הם ציפו שלאחר כל השנים האלו של קרבה, הקרבה ומקורבות (הרבה שורש ק.ר.ב יש פה), הם יהיו כלולים בקטגוריה הגבוהה ביותר של אזרחות. אבל ביום בהיר אחד הם התעוררו לבשורה הקשה מנשוא: הם לא יהודים. איכשהו, למרות הכל, הם גילו שהם עדיין בקטגוריה של הערבים, ושהקטגוריה הזאת מסריחה. צחוק בצד, אם יש הוכחה אחת לזה שלהיות ערבי במדינה הזאת זה מסריח, הרי זו התגובה הדרוזית המזועזעת לידיעה שבעיני היהודים - הם בכל זאת ערבים.
איך זה קרה? הרי בדם הם שילמו על מושבים בתא הVIP, איך הם נבעטו בכל זאת ליציע הרחוק ליד הכניסה לשירותים? וכך פרצה מחאת חברי הכנסת הדרוזים. מתוך הבנה עצובה שהדלת לקטגוריה א׳ חסומה בפניהם, הם כעת נלחמים על מקומם בתוך הקטגוריה שניתנה להם: הם רוצים להיות בראש הז׳! אז כעת יש לנו ז׳ סוגה עילית, ואחריהם, אנחנו, כל שאר הערבים, צריכים להסתדר בשורה. אבל על פי איזה קריטריונים? זה נורא מבלבל.
לפי אלון, זה שנולדתי נוצרייה אמור לשים אותי די גבוה בטבלה, מצד שני אני מזכירה לו שאני אישה, ישר ירדתי לתחתית הטבלה. "צבעך לבן", הוא מציין, ואני מסכימה איתו, בסולם האנושות הפרמיטיבי זה בהחלט מקנה לי קידום, מצד שני, אני מזכירה לו שלא שירתתי בצבא. "את הטרוסקסואלית", נכון, בהחלט יתרון על הומוסקסואלים! יש, עליתי דרגה אחת. ואז אלון קופץ ברגע של אאוריקה: "ייצגת את המדינה באירוויזיון! בטוח יש לזה נקודות זכות!", עלתה בי אופטימיות רגעית, אך שבתי ונזכרתי: "כן, אבל אני שרה מחמוד דרוויש", "אוף איתך!" נפלו פניו של אלון, ויש מצב שבאותו רגע קצת התחרט שקשר את גורלו עם הז' הלא נכון.
תגידו, מה נהיה מאיתנו? אנחנו נותנים יד לטריק הכי ישן בהיסטוריה: הפרד ומשול. מחלקים אותנו מלמעלה לקטגוריות, ובמקום להפוך עליהם את העולם - אנחנו מנדבים גם תת-קטגוריות? רבים בינינו כמו כלבים מורעבים על שאריות עלובות שזורקים אלינו ממגדלי השן, במקום לקום כמאסה אחת ולהפסיק את ההתעללות? בושה, לא על הממשלה, מהם כבר התייאשתי, אלא עלינו. על כל אחד שמסכים להיכנס לשיח הזה המפלג, המשסע.
מחאת חוק הלאום זו המחאה שלי, מחאת הלהט"בים גם שלי, מחאת הצוללות, אסדות הגז וזיהום הים, מחאת האתיופים, המזרחים, הנכים, מבקשי המקלט, הרופאים והאחיות, מחאת הקוטג׳, הדיור, העגלות וכל מה שתעלו על הדעת, זה אותו הדבר, זה לדבר על שוויון, על היגיון, על חזון, על שפיות. אולי אני נאיבית, אבל לפחות אני עקבית, ואני כאן כדי לנסות ולהזכיר לנו, למקרה ששוב שכחנו, שכולנו אנשים, כולנו בשר ודם ושבריריים, שבריריים עד מאוד.
מירה עווד תופיע ב-30 ביולי בכיכר הבימה ביחד עם אחינועם ניני במסגרת "שיעור הערבית הגדול בעולם", אירוע נגד אפליה.
ב-10 באוגוסט היא תופיע ביחד עם אדם גורליצקי במופע "נרטיבים" במלון עלמא בזכרון יעקב וב-11 באוגוסט היא תופיע בצוותא תל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
