"גן עדן וגיהינום": רומן בסכנת טביעה
הספר הראשון בטרילוגיה של יון קלמן סטפנסון הוא רומן שאפתני על החיים והגורל שמתרחש בחופי איסלנד, על רקע הניסיון לשרוד בין כוחות הטבע. עם קצוות פרומים והיעדר אחידות עלילתית הוא נותר לא מספק
עלילת "גן עדן וגיהינום" מתרחשת בתחילת המאה העשרים, בחוף המערבי הנידח של איסלנד, אבל יון קלמן סטפנסון מבקש לספר סיפור שאפתני שאינו מוגבל למקום ולזמן, על המאבק הנצחי - שכבר הפך לקלישאה ספרותית וקולנועית - בין כוחות הטבע לאדם שמנסה להשתלט עליהם. היומרה הזאת מופיעה כבר בשם הרומן, שמאזכר את "גן העדן האבוד" – אפוס שכתב ג'ון מילטון במאה ה־17, על המרד של השטן באלוהים והגירוש מגן העדן - שיש לו תפקיד ממשי בעלילה, כמו גם בעובדה שתפקיד המספרים ברומן נמסר לאוסף של רוחות רפאים, מתים שנספו לאורך ההיסטוריה באותו מאבק אינסופי, ומילותיהם הן "מעין צוות חילוץ במשימה מתמשכת, הן יצילו אירועים מהעבר וחיים שקופחו, יצילו אותם מהחור השחור, מתהום הנשייה". אין ספק שלפנינו ספר שלוקח את עצמו מאוד ברצינות.
מוקדם בבוקר ברד'ור והנער מצטרפים לארבעה גברים נוספים בסירת הדיג ויוצאים לים הפתוח. זו משימה מאתגרת מבחינה פיזית ומסוכנת: ארבע שעות של חתירה רצופה נדרשות כדי להגיע לאזור העשיר בדגה, ומזג האוויר לא תמיד משתף פעולה. ואז, בדיוק כשסערה מתקרבת ושלג כבד מתחיל לרדת, ברד'ור מגלה שהוא שכח את מעילו בצריף. "הוא מקלל את עצמו על ששקע כל כולו בשינון מיותר של שורות מ'גן העדן האבוד', היה מרוכז בהן כל כך ששכח את מעיל העור". בלי מעיל חם לא ניתן לשרוד בקור המקפיא של אוקיינוס הקרח הצפוני. הרגישות והאנינות הספרותית של ברד'ור יעלו לו בחייו.
נער צעיר שנותר חסר שם מתלווה לחברו הטוב, ברד'ור, למשימת דיג של דגי בקלה. לשניהם אין הרבה ניסיון בעבודה המפרכת בים הקפוא, שניהם חולמים על חיים אחרים ושניהם התברכו ברגישות ספרותית חריגה שמבדילה אותם משאר הדייגים שעירי הפנים, המצחינים מדגים מומלחים, מטבק לעיסה ומנוזלי גוף. בתיק של ברד'ור נמצא עותק של "גן העדן האבוד" שקיבל בהשאלה מרב-חובל קשיש ועיוור (כמו שהיה מילטון עצמו, סטפנסון מזכיר לנו). הוא מעיין בו בכל רגע פנוי, לומד בעל פה שורות נבחרות מתוכו.
סטפנסון – סופר איסלנדי שמתורגם לראשונה לעברית – כותב במין קדחתנות, במשפטים ארוכים שנקראים כמעט כשירה, ויש הרבה יופי בתיאורים המפורטים של מלאכת הדיג ושל האתגר הגופני הכרוך בה. אבל יש לו גם נטייה לשבץ בטקסט אמירות ותובנות כלליות על טבע האדם והעולם, שמסתיימות בפאנץ' ספק מבודח, ספק רב משמעות, שנשמע כפוי ומסורבל. "אפשר להגיד כל מיני דברים על אנשים שטבעו, אבל בכל מקרה הם לא מנסים ללכוד דגים. בעצם הם לא מנסים ללכוד דבר חוץ מאור הירח על פני המים". או: "הלב הוא שריר חלול המזרים דם בכלי הדם שבגוף, עורקים, ורידים ונימים שאורכם מסתכם בכארבע מאות אלף קילומטרים, הם מגיעים עד הירח ואפילו קצת מעבר לו, אל החלל השחור שמאחוריו, זה ודאי מקום בודד".
החלק הראשון של הרומן מסתיים כשהדייגים חוזרים ליבשה עם גופתו של ברד'ור, והנער מחליט להשיב את הספר שהרג את חברו לבעליו החוקיים. הוא יוצא למסע רגלי – מפרך כמובן; היבשה האיסלנדית מסוכנת ואכזרית לא פחות מהים – לכפר ששוכן במרחק כמה ימי הליכה בהרים. בנקודה זו, "גן עדן וגיהינום" הופך לספר אחר לגמרי, והמהפך הזה בהחלט מאתגר את סבלנותו של הקורא. אם החלק הראשון היה לפחות מהודק מבחינה עלילתית, החלק השני, שנקרא "הנער, העיירה והשילוש הטמא", מפוזר וחסר מיקוד. הנער מגיע לעיירה, מתודלק בתחושת האובדן על חברו ובמשימה שגזר על עצמו להשיב את מילטון לאותו קברניט עיוור. אבל האקט הזה - שאמור היה לתפקד כרגע שיא עתיר משמעות סמלית - מתואר ברישול ומסתיים עוד לפני שהחל. בנקודה זו הסיפור נודד בין טיפוסים שונים בעיירה - הכומר השיכור, בעלת בית הקפה, בעל החנות, רב-חובל נוסף - והופך למין "פייטון פלייס" ויקינגי על חיי עיירה קרתנית נידחת.
"גן עדן וגיהינום" הוא חלק מטרילוגיה, ואולי שני הספרים הבאים מצליחים לקשור את הקצוות שכאן נשארו פרומים – אבל כספר בודד הוא לא מספק. עד לסיום הקריאה לא ברור, למשל, מדוע סטפנסון בחר דווקא ב"גן העדן האבוד" להטעין את ליבת המשמעות של הסיפור ולא, נניח, ב"אודיסיאה" או ב"סאגה של ניאל" או ב"מובי דיק" (שהוא לבטח מושפע ממנו) או בכל יצירה כבדת ראש אחרת מספרות המערב על החיים והגורל. בסופו של דבר, לא פחות מסירות הדייגים בסערות של הים הצפוני, גם הרומן הזה נאבק ללא הרף בסכנת טביעה.
"גן עדן וגיהינום", יון קלמן סטפנסון, מאיסלנדית: דנה כספי, מודן, 178 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
"גן עדן וגיהינום"
מומלצים
