וונדר וומן מהמציאות: חייה המרתקים והמופלאים של הדי לאמאר
הדי לאמאר, אחת השחקניות האהובות בהוליווד בשנות ה-50, הייתה הרבה יותר מפנים יפות. היא הקדימה את זמנה מבחינה מגדרית, המציאה פטנטים שחלקנו משתמשים בהם עד היום וניהלה חיים סוערים במהלכם התחתנה שש פעמים. אולם את סופה הטרגי טובי התסריטאים לא היו יכולים לכתוב. לא במקרה גל גדות בחרה לגלם אותה בסדרה חדשה
במובן מסוים זה כמעט מתבקש שגל גדות תגלם את הדי לאמאר בסדרה על חייה, כפי שדווח מוקדם יותר היום (ג'). אם המטרה של גדות היא להיכנס לנעליהן של נשים גדולות מהחיים ולהפיח בהן רוח חיים מחודשת - נראה שבסיפור של לאמאר יש את כל מה שהיא צריכה: שונות, יופי מרהיב, שכל, תעוזה וכוח נשי בזמנים בהן הוא לא ממש התקבל בברכה. כן, היה שם גם סוף טראגי, מהסוג שמצפה לאלה שפרחו בגיל מוקדם מדי, אבל לפניו היו חיים זוהרים ומרתקים עבור מי שנחשבה לאחת השחקניות הנערצות בהוליווד בשנות ה-40 וה-50.
הדי לאמאר נולדה באוסטריה ב-1914 כהדוויג אווה מריה קייזלר למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. בשנות העשרה היא התפתחה לכדי נערה נאה במיוחד, והיות והיה מדובר ביופי לא שגרתי – היא השתלבה בקריירת המשחק כבר מגיל צעיר. אחת ההופעות הקולנועיות הראשונות והזכורות שלה הייתה במסגרת הסרט הצ'כוסלובקי "אקסטזה", אליו הצטלמה בעירום מלא – דבר לא לגמרי שגרתי באותה תקופה, בטח שלא בקולנוע המיועד להמונים.
חישוב פשוט מראה שעוד בטרם מלאו לה 20 עלה אדולף היטלר לשלטון, שמצידו אסר על הקרנת הסרט. היטלר עוד ישוב ויהיה דמות מפתח בחייה של לאמאר בהמשך, בעיקר לבעלה הראשון – איש העסקים האוסטרי פריץ מנדל. למעשה, מנדל ייצר נשק עבור הצבא הנאצי בתקופת שלטונו של היטלר, ולאמאר עד מהרה נטשה אותו וברחה ללונדון. שם הכירה את איש הקולנוע לואיס מאייר שהביא אותה לארצות הברית, לא בטרם שינתה רשמית את שמה. בהוליווד חתמה על חוזה עם אולפני MGM והפכה לאייקון נשי ולאחת הדמויות הנערצות בעיר הסרטים.
היא נחשבה ליפה שבנשות הוליווד, שיחקה בלא מעט בסרטים אילמים וכיכבה לצד שמות כמו קלארק גייבל, ספנסר טרייסי, ג'יימס סטיוארט ואחרים. תפקידה הגדול ביותר היה זה של דלילה בקלאסיקה הקולנועית האפית "שמשון ודלילה". לאמאר ניהלה חיים סוערים מלאי תפקידים גדולים ורומנים מתוקשרים, במהלכם התחתנה לא פחות משש פעמים. היא עצמה טוענת שניהלה רומן גם עם ג'ון אף. קנדי, לימים הנשיא האמריקני. לצד שמות כמו לוסיל בול, גרטה גרבו ועוד, היא נמנתה עם גדולות השחקניות ההוליוודיות ואף שחיה את התפקיד באופן מושלם (קרי – הצטלמה לסרטים רבים, נהנתה מהערצה רבה וחייה את "חיי זוהר") – מעולם לא נתנה לזה להגדיר אותה.
"כל בחורה יכולה להיות זוהרת", קבעה פעם, במה שהפך להיות המשפט המזוהה עמה יותר מכל. "היא רק צריכה לעמוד בלי לזוז, לעפעף בעינייה ולהראות טיפשה". חרף היותה מסובבת ראשים, לאמאר תמיד הראתה מודעות עצמית וסלידה מחיי הזוהר שגלשה אליהם. למעשה, כשלא הייתה עסוקה במשחק וטיפוח הקריירה, היא הראתה עניין רב בהמצאות. אחת מהן הפכה אותה באופן רשמי לבעלת פטנט. וכן, גם הוא קשור באופן עקיף לאדולף היטלר.
הכול התחיל בעצם בארוחת ערב שכללה את לאמאר ואת בן זוגה באותם הימים, המלחין האוונגרדי האמריקני ג'ורג' אנטיל. השניים שוחחו על הנושא הבוער של התקופה - מלחמת העולם השנייה - כשלאמר נזכרה בתלונה שהשמיע בפניה בעלה הראשון, פריץ מנדל, אודות הקלות שבה מצליח הצבא הגרמני לשבש את אותות הרדיו שמכוונים את טילי הטורפדו האמריקני. השחקנית תהתה בקול רם מה היה קורה לו היה ניתן לשנות תדר מנחה לאחר שהטיל שוגר מהצוללת, כלומר בעודו באוויר. זה, טענה, היה מקשה על האויב הגרמני לשבש את אותות הרדיו.
אנטיל התלהב מהרעיון והשווה אותו לקונצרט פסנתר שבו היה מעורב שני עשורים לפני כן, במסגרתו גרם לפסנתר לנגן "באופן אוטומטי" באמצעות גליל נייר ששלט בקלידיו מרחוק. השניים הוסיפו לפתח רעיון לפיו משדר הרדיו ישנה תדרים כשהטיל שנורה יחליף תדרים בהתאם, וב-1941, בסיועו של מהנדס אלקטרוניקה מהמכון הטכנולוגי בקליפורניה, רשמו אותו כפטנט. לא רע בכלל עבור שני אנשים נטולי הכשרה במדעים שלא סיימו אפילו את לימודיהם התיכוניים.
בזמן אמת התעלם הצבא מהרעיון שהציעה לו כוכבת הקולנוע (מי אמר מיזוגניה ולא קיבל?), אך לאחר 20 שנה הפך הפטנט לעובדה מוגמרת והצי האמריקני השתמש בו בין היתר גם במהלך משבר הטילים בקובה. טכניקה זו על גלגוליה השונים היוותה גם את הבסיס לטכנולוגיות סלולר שונות בהן אנו משתמשים עד היום, כמו בלו-טות' ו-וויי-פיי. היא זכתה ב-1997 להכרה על הפטנט המהפכני שיצרה, שהיום מוערך בכ-30 מיליארד דולר. לצד כך הגתה לאמר גם "גלולת הקולה" עבור חיילים בשדה הקרב והמצאות נוספות.
מוחה הקודח לא הסתפק רק בהמצאות מדעיות, לאמאר נחשבה פורצת דרך גם בתחומי מגדר. היא סירבה להישאב לטייפקאסט הפנים היפות, נמנתה עם הנשים הראשונות שהפיקו סרטים בעצמן וסירבה לתת לגברברי הוליווד לנהל לה את הקריירה. אלה מצידם גם סירבו בשלבים מסוימים לשתף עמה פעולה - לדבריה מפני שסירבה לשכב עמם בכדי להתקדם בתעשיית הקולנוע.
כל אלה הובילו אותה למסלול התרסקות כלכלי שהביא עליה שלל צרות אחרות. בין היתר הייתה גם התמכרות לתרופות כתוצאה מבעיות נפשיות רבות. עד סוף שנות החמישים הלכה הקריירה שלה ודעכה, וב-1966 היא נתפסה כשבחיקה מוצרים שגנבה מחנות כל בו. היא נתפסה שוב גם ב-1991. בשני המקרים לא הועמדה לדין.
עם השנים הושחת יופייה הטבעי תחת ידיהם של שלל מנתחים פלסטים, בניסיון האובססיבי שלה לשמר את נעוריה - ומי שהייתה פעם אחת מנשות הסרטים הגדולות באמריקה, הלכה והפכה לצל של עצמה ובהדרגה התרחקה מהעין הציבורית, וסירבה להיפגש אף עם בני משפחתה. היא מתה בשנת 2000 בגיל 86 בביתה באורלנדו שבפלורידה. לבקשתה פוזר אפרה ביערות אוסטריה, ארץ הולדתה.
הסרט הדוקומנטרי "פצצה: הסיפור של הדי לאמאר" שיצא בשנה שעברה בבימויה של אלכסנדרה דין, עשה לא מעט בכדי להשיב את כבודה האבוד של לאמאר. יש לקוות שגם הסדרה שתככב בה גל גדות, תעצב מחדש את דמותה של לאמאר בזיכרון הקולקטיבי – הפעם לא רק כיפה והזוהרת שבשחקניות הוליווד, אלא גם כממציאנית וכאישה פורצת דרך. היום, יש להניח (או לקוות), היא הייתה מתקבלת אחרת לגמרי.
