קראו סיפור מהקובץ החדש של אליס מונרו

גלגולי האהבה

קיבלתי שיחת טלפון בעבודה, והיא היתה מאבי. זה קרה זמן לא רב אחרי שהתגרשתי והתחלתי לעבוד במשרד התיווך. שני הבנים שלי היו בבית הספר. היה יום חם למדי בספטמבר.

אבי היה מנומס כל כך, אפילו בקרב המשפחה. הוא טרח לשאול אותי מה שלומי. גינוני כפר. גם אם מתקשרים להודיע שהבית שלך עולה באש, הם קודם ישאלו אותך מה שלומך.

"אני בסדר," אמרתי. "מה שלומך?"

"לא כל כך טוב, אני חושב," אמר אבי כדרכו תמיד — בנימה של התנצלות אך גם עם כבוד עצמי. "אני חושב שאמא שלך הלכה."

ידעתי ש"הלכה" פירושו "מתה". ידעתי את זה. אבל לרגע אחד ראיתי את אמי בכובע הקש השחור שלה מתרחקת בהמשך המשעול. ונדמה שהמילה "הלכה" חדורה כל כולה הקלה עצומה ואפילו התרגשות — כפי שחשים כשדלת נסגרת וביתך שב ושוקע לרגילוּתו ואתה מניח לעצמך להתרפות אל כל המרחב הפנוי סביבך. גם זה היה בקולו של אבי — מאחורי ההתנצלות, צליל משונה כמו של בליעת אוויר. אבל אמי לא היתה עול — היא לא היתה חולה אפילו יום אחד — ומותה לא הסב לאבי כל הקלה, אלא נפל עליו כמהלומה. הוא אף פעם לא התרגל לחיים לבד, לדבריו. הוא עבר לבית האבות המחוזי נֶטֶרפילד ברצון רב.

רוצים לקרוא את "גלגולי אהבה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הוא סיפר לי שמצא את אמי על הספה במטבח כשחזר בצהריים. היא קטפה כמה עגבניות והניחה אותן להבשיל על אדן החלון; ואז ודאי חשה חולשה ונשכבה. כעת כשסיפר זאת קולו רעד — התפתל, כצפוי — בפליאתו. ראיתי בדמיוני את הספה, את שמיכת הטלאים הישנה שכיסתה עליה, ניצבת מתחת לטלפון.

"אז חשבתי שכדאי להתקשר אלייך," אמר אבי והמתין שאומר לו מה עליו לעשות כעת.

אמי כרעה על ברכיה בתפילה בצהריים, בערב והשכם בבוקר. היא פתחה כל יום בציות לרצונו של האל. כל ערב היא סיכמה את סך מעשיה, דבריה ומחשבותיה כדי לבחון כיצד הם מתיישבים איתו. אנשים חושבים שחיים כאלה הם קודרים, אבל הם מחמיצים את העיקר. ראשית, חיים כאלה לעולם אינם משמימים. ולכל דבר שקורה לך יש תכלית. אפילו כשצרות מייסרות אותך, ואתה חולה ועני ומכוער, עדיין עליך לשאת את נשמתך לאורך החיים האלה כמו אוצר על מגש. כשהיתה עולה במדרגות להתפלל אחרי ארוחת הצהריים, אמי שפעה מרץ וציפייה וחייכה מאוזן לאוזן.

היא נגאלה במפגש במחנה קיץ בגיל ארבע־עשרה. זה היה בקיץ שבו אמה — סבתי — מתה. במשך כמה שנים היא הלכה למפגשים עם רבים אחרים שנגאלו, כמה מהם נגאלו פעם אחר פעם, חוטאים ותיקים ונלהבים. היא ידעה לספר סיפורים על מה שהתרחש במפגשים האלה, השירים והקריאות והטירוף. היא סיפרה על זקן אחד שקם וצעק, "רד אלינו, אלוהים, רד אלינו עכשיו! רד דרך הגג, ואני אשלם על הרעפים!"

עד שהתחתנה כבר חזרה להיות רק אנגליקנית, אנגליקנית רצינית. היא היתה אז בת עשרים וחמש, ואבי בן שלושים ושמונה. זוג גבוה ונאה, רקדנים טובים, שחקני קלפים טובים, חברותיים. אבל אנשים רציניים — כך הייתי מנסה לתאר אותם. רציניים מהסוג שכבר קשה למצוא בימינו. אבי לא היה דתי כמו אמי. הוא היה אנגליקני, חבר במסדר אורנג', שמרן, משום שכך חונך להיות. הוא היה הבן שנשאר בחווה עם הוריו וטיפל בהם עד מותם. הוא פגש את אמי, הוא חיכה לה, הם התחתנו; הוא ראה את עצמו בר־מזל על שיש לו משפחה לפרנס. (יש לי שני אחים, והיתה לי אחות קטנה שמתה.) יש לי הרגשה שאבא שלי לא שכב עם אף אישה אחרת לפני אמי, ואף לא איתה עד שהתחתנו. והוא היה מוכרח לחכות, כי אמא שלי לא היתה מוכנה להתחתן לפני שתחזיר לאבא שלה כל סנט שהוציא עליה מאז שאמה מתה. היא תיעדה הכול — אוכל, ספרים, בגדים — כדי שתוכל להחזיר לו. כשהתחתנה לא היה לה שום חיסכון כפי שהיה למורות בדרך כלל, שום נדוניה, מצעים או כלים. אבי היה אומר בארשת נוגה מעושה שהוא קיווה למצוא אישה עם כסף בבנק. "אבל אם אתה לוקח את הכסף בבנק, אתה צריך לקחת את הפרצוף שבא איתו," הוא אמר, "ולפעמים זאת לא מציאה גדולה."

בבית שגרנו בו היו חדרים גדולים גבוהי־תקרות עם תריסים ירוקים כהים בחלונות. כשהתריסים היו מוגפים מפני השמש, אהבתי להזיז את ראשי כדי לראות את האור מבליח מבעד לחרירים ולחרכים. עוד דבר שאהבתי להביט בו היה כתמי הפיח מהארובה, ישנים או טריים, שיכולתי להפוך לחַיות, לפנים של אנשים, אפילו לערים רחוקות. סיפרתי לשני הבנים שלי על זה, ואבא שלהם, דן קייסי, אמר, "אתם מבינים, ההורים של אמא שלכם היו כל כך עניים, שהם לא יכלו להרשות לעצמם טלוויזיה, אז היו להם את הכתמים האלה בתקרה — אמא שלכם היתה צריכה להסתכל על כתמים בתקרה!" הוא תמיד אהב להקניט אותי על המחשבה שעוני הוא איזה עניין מרשים.

כשאבא שלי היה זקן מאוד, הבנתי שמפריע לו פחות שאנשים עושים דברים חדשים — למשל, אני כשהתגרשתי — ויותר שיש להם סיבות חדשות לעשות אותם.

תודה לאל שהוא מעולם לא נאלץ לשמוע על הקומונה.

"אלוהים אף פעם לא התכוון," הוא נהג לומר. כשישב עם יתר הזקנים בבית האבות במרפסת האפלולית הארוכה מאחורי שיחי הספיראה, הוא היה אומר שאלוהים לא התכוון שאנשים יסתובבו ברחבי המדינה על אופנועים ורכבי שלג. ושאלוהים לא התכוון שמדֵי אחיות יכללו מכנסיים. לאחיות לא היה אכפת כלל. הן קראו לו "חתיך" ואמרו לי שהוא זקן מתוק ממש, ג'נטלמן דתי ממש. הן התפעלו מהרעמה השחורה העבותה שנותרה על ראשו עד יומו האחרון. הן חפפו וסירקו אותה יפה, סילסלו את שערו הרטוב באצבעותיהן.

אליס מונרו(צילום: דרק שפטון)

לפעמים הוא היה מדוכדך קמעה חרף הטיפול המסור שלהן. הוא רצה לחזור הביתה. הוא חשש לפרות, לגדרות, תהה מי קם מוקדם להדליק את האח. הבזקים ספורים של רשעות — ספורים מאוד. פעם הוא נעץ בי מבט ערמומי עוין כשנכנסתי; הוא אמר, "אני מופתע שעוד לא שחקת את כל העור בברכיים שלך."

צחקתי. שאלתי, "איך? בקרצוף רצפות?"

"בתפילות!" הוא אמר בקול שנשמע כמו יריקה.

הוא לא ידע עם מי הוא מדבר.

אני לא זוכרת את שערה של אמי אלא לבן. שערה הלבין בשנות העשרים לחייה, והיא לא שמרה אף קווצה משׂער נעוריה החום. הייתי מנסה לשדל אותה לספר איזה מין חום.

"כהה."

"כמו של בּרֶנט או כמו של דוֹלי?" אלה היו שני סוסי העבודה שלנו, צוות.

"אני לא יודעת. לא כמו שיער של סוס."

"כמו שוקולד?"

"משהו כזה."

"לא הצטערת כשהוא הלבין?"

"לא. שמחתי."

"למה?"

"שמחתי שכבר לא יהיה לי שיער בצבע של אבא שלי."

שנאה היא תמיד חטא, אמרה לי אמי. זכרי את זה. טיפה אחת של שנאה בנשמתך תתפשט ותכתים הכול כמו טיפת דיו שחורה בחלב צח. הדימוי הפעים אותי והתכוונתי לנסות אותו, אבל ידעתי שאסור לי לבזבז חלב.

את כל הדברים האלה אני זוכרת. כל הדברים שאני יודעת או שסיפרו לי על אנשים שאפילו לא הכרתי. קראו לי יוּפֶמיה על שם אמה של אמי. שם נורא, כמו שאין לאיש בימינו. בבית קראו לי פֶמי, אבל כשהתחלתי לעבוד קראתי לעצמי פֵיים. בעלי, דן קייסי, קרא לי פיים. ואחר כך בבר של מלון שמרוק, כעבור שנים, אחרי שהתגרשתי, כשעמדתי לצאת, איש אחד אמר לי, "פיים, רציתי לשאול אותך, במה בדיוק את מפורסמת?"

"אני לא יודעת," אמרתי לו. "אני לא יודעת, אולי בזה שאני מבזבזת את הזמן בדיבורים עם אידיוטים כמוך."

אחרי כן חשבתי לשנות אותו כליל למשהו כמו ג'ואן, אבל אלא אם כן אעבור לגור במקום אחר, איך יכולתי לעשות את זה?

בקיץ 1947, כשהייתי בת שתים־עשרה, עזרתי לאמי להדביק טפטים בחדר האורחים שבקומת הקרקע. אחותה של אמי, בֶּריל, עמדה לבקר. שתי האחיות האלה לא ראו זו את זו שנים. זמן קצר אחרי שאמן מתה, אביהן נישא בשנית. הוא עבר לגור במיניאפוליס, ומשם עבר לסיאטל עם אשתו החדשה ובתו הצעירה, בריל. אמי סירבה להצטרף אליהם. היא נשארה בעיירה ראמזי, שם הם חיו. היא התאכסנה אצל זוג ללא ילדים שהיו שכנים שלהם. היא ובריל נפגשו רק פעם או פעמיים מאז שבגרו. בריל גרה בקליפורניה.

הטפט היה מעוטר דרדרים כחולים על רקע לבן. אמי קנתה אותו בהנחה כי זה היה סופו של הגליל. ופירוש הדבר שהתקשינו להתאים את הדוגמה, ומאחורי הדלת נאלצנו לבצע התאמה מסובכת עם פיסות ורצועות. באותה תקופה טפטים עדיין לא הגיעו עם שכבת דבק מוכנה מראש. היה לנו שולחן ארוך בסלון, ועירבבנו את הדבק ומרחנו אותו על גב הטפט במברשות רחבות, נזהרות מגושים. עבדנו בחלונות פתוחים שרשתות מותקנות עליהם, בדלת קדמית פתוחה ובדלת רשת סגורה. אזור הכפר שנשקף מבעד לרשתות ולזגוגיות הגליות הישנות היה כולו לוהט ופורח — אַסקלֶפּיים וגזר בר בשדות, חרדלי בר צומחים פרא בשדה התלתן, כמה שדות כוסמת לבנבנים שאנשים גידלו אז. אמא שלי שרה. היא שרה שיר שלדבריה אמה נהגה לשיר כשהיא ובריל היו ילדות קטנות.

"היה לי אהוב, אך מאז הוא אבד. / הוא קם ועזבני, נותרתי לבד. / הוא קם ועזבני, אך לא אצטער, / כי אמצא לי אחר, טוב יותר, טוב יותר!"

התרגשתי כי בריל באה לביקור, אורחת, כל הדרך מקליפורניה. וגם משום שבשלהי יוני הלכתי לעיירה כדי לגשת לבחינות הכניסה וקיוויתי לשמוע בקרוב שעברתי בהצטיינות. כל בוגרי כיתה ח' בבתי הספר בכפר היו צריכים ללכת לעיירה ולהיבחן. אהבתי את זה — קול רשרוש דפי הפוליו, הדממה חדורת החשיבות, בית האבן הגדול של התיכון, כל ראשי התיבות הישנים החקוקים על המכתבות, מושחרים מִלכּה. פרץ ראשון של קיץ בחוץ, האור הירוק והצהוב, עצי הערמון ושיחי היערה האופייניים לעיירה. ובסך הכול זאת היתה אותה עיירה שבה התגוררתי יותר ממחצית שנות חיי. תהיתי על כך. ועל עצמי, ששירטטתי מפות בקלות ופתרתי בעיות וידעתי המוני תשובות. חשבתי את עצמי פיקחית נורא. אבל לא הייתי פיקחית מספיק להבין את הדבר הפשוט ביותר. אפילו לא הבנתי שהבחינות האלה לא ישנו דבר במקרה שלי. לא אלמד בתיכון. ואיך יכולתי? זה היה לפני שהיו הסעות לבתי הספר; היה צריך להתאכסן בעיירה.

להורי לא היה כסף. כמו רבים מהחוואים באותה תקופה, הם חיו ממזומנים מעטים. הכסף מהמִגְבָּנה היה פחות או יותר כל מה שנכנס לכיסם באופן סדיר. והם לא חשבו שחיי יובילו אותי בכיוון הזה, כיוון התיכון. הם חשבו שאשאר בבית ואעזור לאמי, ואולי אשכיר את שירותַי כעוזרת לנשים הרות או חולות בשכונה. וכך עד שאתחתן. זה מה שהם התכוונו לומר לי כשאקבל את תוצאות הבחינות.

הייתם חושבים שלאמי תהיה דעה אחרת, מאחר שהיתה מורה בעצמה. אבל היא אמרה שלאלוהים לא אכפת. לאלוהים לא אכפת איזו עבודה או איזו השכלה יש לך, היא אמרה לי. לא אכפת לו אפילו טיפה מדברים כאלה, ומה שאכפת לו זה מה שחשוב.

זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאלוהים יכול להיות יריב אמיתי, לא סתם מטרד או קישוט מרשים.

שמה של אמי בילדותה היה מריֶיטה. זה הוסיף להיות שמה, כמובן, אבל עד שבריל באה לא שמעתי מישהו קורא לה כך. אבי תמיד קרא לה אמא. היתה לי אמונה ילדותית — ידעתי שהיא ילדותית — שהכינוי אמא הלם את אמי יותר משהלם אימהות אחרות. אמא, לא אמא'לה. כשלא הייתי לידה התקשיתי לדמיין את מראה פניה, וזה הפחיד אותי. כשישבתי בבית הספר, מרחק גבעה אחת מביתנו, הייתי מנסה לדמיין את פניה של אמי. לפעמים חשבתי שאם לא אצליח, אולי זה אומר שאמי מתה. אבל הרגשתי אותה כל הזמן, והדברים הלא סבירים ביותר הזכירו לי אותה — פסנתר זקוף, או כיכר לחם לבנה גבוהה. מגוחך אבל נכון.

השם מרייטה, לתפיסתי, היה נבדל ממנה, גופה הבוגר של אמי לא הכיל אותו. מרייטה עדיין התרוצצה חופשייה בעיירת הולדתה ראמזי שעל נהר האוטווה. בעיירה הזאת הרחובות היו עמוסי סוסים ושלוליות והֶאפילו מגברים שבאו מהיערות בסופי השבוע. חוטבי עצים. אחד־עשר בתי מלון שכנו ברחוב הראשי, שם היו שוהים ושותים חוטבי העצים.

הבית שמרייטה גרה בו שכן במעלה רחוב תלול שעלה מן הנהר. דו־משפחתי עם שני חלונות מפרץ בחזית וסבכות עץ שחצצו בין שתי המרפסות הקדמיות. במחצית השנייה של הבית התגורר הזוג סאטקליף, שמרייטה תגור אצלם אחרי שאמה תמות ואביה יעזוב את העיירה. מר סאטקליף היה אנגלי, מפעיל טלגרף. אשתו היתה גרמנייה. היא תמיד הכינה קפה במקום תה. היא הכינה שטרודל. בצק השטרודל השתלשל מעבר לקצות השולחן כמו מפה יפה. לעתים הוא נראה למרייטה כמו עור.

גברת סאטקליף היא ששידלה את אמה של מרייטה לא לתלות את עצמה.

מרייטה לא למדה אותו יום כי זה היה שבת. היא קמה מאוחר ושמעה את הדממה בבית. תמיד פחדה מזה — בית דומם — ומיד כשפתחה את הדלת אחרי הלימודים היתה קוראת, "אמא! אמא!" תכופות אמה לא ענתה. אבל היא היתה שם. מרייטה שמעה בהקלה את קרקוש רשת הברזל על הכירה או את טפיחות המגהץ הקצובות.

אותו בוקר היא לא שמעה דבר. היא ירדה במדרגות והכינה לעצמה פרוסת לחם עם חמאה ומולסה, מקופלת לשניים. היא פתחה את דלת המרתף וקראה. היא נכנסה לסלון והציצה מהחלון מבעד לאספרג המנוצה. היא ראתה את אחותה הקטנה בריל וכמה ילדים אחרים מהשכונה מתגלגלים במורד המדשאה המוריקה אל המדרכה, מקימים עצמם ושבים ורצים לראשה ושוב מתגלגלים למטה.

"אמא?" קראה מרייטה. היא חצתה את הבית אל החצר האחורית. זה היה בשלהי האביב, היום היה מעונן וקריר. בגינות הירק המניצות האדמה היתה לחה, והעלים על העצים נראו לפתע במלוא גודלם, נוטפים מגשם שירד אמש.

"אמא?" קוראת מרייטה תחת העצים, תחת חבל הכביסה.

בקצה החצר היה אסם קטן, שהם החזיקו בו עצי הסקה וכמה כלים ורהיטים ישנים. כיסא עץ זקוף מסעד ניבט מבעד לדלת הפתוחה. על הכיסא רואה מרייטה את כפות רגליה של אמה, את הנעליים השחורות עם השרוכים. אחר כך את שמלת העבודה הקיצית הצבעונית הארוכה שלה, את הסינר, את השרוולים המופשלים. את הזרועות הלבנות הבוהקות למראה של אמה, והצוואר, והפנים.

אמה עמדה על הכיסא ולא השיבה. היא לא הביטה במרייטה, אבל חייכה ותופפה ברגלה כמו כדי לומר, "הנה אני. מה את מתכוונת לעשות לגבי זה?" משהו בה לא נראה כשורה, חוץ מהעובדה שעמדה על כיסא וחייכה בדרך משונה מאולצת זו. עמדה על כיסא שכמה משלבי המסעד שלו חסרים אחרי שגררה אותו למרכז האסם, שם התנדנד על הרצפה הלא ישרה. צל ניכר בצווארה.

הצל היה חבל, לולאה בקצה החבל שהשתלשל מקוֹרה מעל ראשה.

"אמא?" אומרת מרייטה בקול חלוש יותר. "אמא, תרדי בבקשה." קולה חלוש משום שהיא חוששת שכל צעקה או קריאה עלולות להחריד את אמה לכדי תנועה, לדרבן אותה לרדת מהכיסא ולהטיל את משקלה על החבל. אבל גם אילו רצתה מרייטה לצעוק לא היה בכוחה. לא נותר בה דבר פרט לשביב קול מעורר רחמים — כמו בחלום כשאיזו חיה או מכונה בוטשות לעברך.

"לכי תקראי לאבא שלך."

זה מה שאמה אמרה לה לעשות, ומרייטה צייתה. היא רצה ואֵימה ברגליה. היא רצה בכתונת לילה, בעיצומו של בוקר יום שבת. היא רצה על פני בריל ושאר הילדים, עודה כושלת במורד. היא רצה לאורך המדרכה שבאותה עת היתה טיילת, אחר כך לאורך הרחוב הלא סלול שהיה גדוש שלוליות מאמש. הרחוב חצה את פסי הרכבת. לרגלי הגבעה הוא הצטלב עם הרחוב הראשי של העיירה. בין הרחוב הראשי לנהר היו כמה מחסנים ומבנים של יצרנים קטנים. שם שכן המפעל לבניית כרכרות של אביה. עגלות, כרכרות, מזחלות נבנו שם. למעשה אביה של מרייטה המציא מזחלת ממין חדש לנשיאת בולי עץ ביער. הוא רשם עליה פטנט. הוא רק התחיל את דרכו בראמזי. (לימים, בארצות הברית, הוא עשה כסף. אדם שאהב ברים של בתי מלון, מספרות, מירוצי עגלות, נשים, אבל לא פחד מעבודה קשה — ייאמר לזכותו.)

מרייטה לא מצאה אותו בעבודה באותו יום. המשרד היה ריק. היא רצה אל החצר שבה עבדו הפועלים. היא מעדה בנסורת הטרייה. הפועלים צחקו והנידו לעברה בראשיהם. לא. הוא לא כאן. לא כאן עכשיו. לא. אולי תנסי בהמשך הרחוב? רגע. רגע אחד. לא כדאי שתלבשי משהו קודם?

לא היו להם כוונות רעות. הם לא השכילו לראות שמשהו ודאי אינו כשורה. אך מרייטה מעולם לא יכלה לשאת את צחוקם של גברים. היו מקומות שתמיד שנאה לעבור על פניהם, לא כל שכן להיכנס אליהם, וזאת הסיבה. גברים צוחקים. לכן שנאה מִספרות, שנאה את ריחן. (לימים, כשהחלה לצאת לנשפי ריקודים עם אבי, ביקשה שלא ימשח את שערו בקרם, כי זה הזכיר לה את הריח.) קבוצת גברים שעמדה ברחוב מחוץ למלון נראתה למרייטה כמו גושיש ארס. גם אם השתדלת לא לשמוע מה הם אומרים, ידעת לבטח שזה נאלח. אם לא אמרו דבר, הם צחקו, ונאלחוּת התפשטה מהם והלאה — ארס — בה במידה. רק אחרי שנגאלה היתה מרייטה מסוגלת לחלוף על פניהם. חמושה באל היא עברה ביניהם ודבר לא דבק בה, דבר לא חרך בה; היא היתה מוגנת כמו דניאל.

כעת סבה על עקבותיה ורצה חזרה בדרך שממנה באה. רצה הביתה במעלה הגבעה. היא חשבה שעשתה טעות כשהשאירה את אמא שלה. מדוע אמא שלה אמרה לה ללכת? מדוע ביקשה את אבא שלה? מן הסתם כדי שתוכל לקבל את פניו עם מראה גופה החם המתנדנד מקצהו של חבל. היה על מרייטה להישאר — היה עליה להישאר ולהניא את אמה מכך. היה עליה למהר לגברת סאטקליף או לכל שכנה אחרת, לא לבזבז זמן. היא לא חשבה מי יוכל לעזור, מי בכלל יוכל להאמין לדבריה. בעיני רוחה כל המשפחות פרט לשלה חיו בשקט ושלווה, אֵימה ואומללות לא התקיימו בבתים של אחרים, ולא יובנו שם.

רכבת עשתה את דרכה לעיירה. מרייטה נאלצה לחכות. נוסעים הביטו בה מהחלונות. היא פרצה ביללה לפני הזרים האלה. כשחלפה הרכבת, היא המשיכה במעלה הגבעה — מחזה של ממש בשערה הסתור, ברגליה היחפות והבוציות, בכתונת הלילה, פניה הנסערים רטובים מדמעות. כשנכנסה בריצה אל החצר וראתה את האסם כבר קוננה. "אמא!" היא קוננה. "אמא!"

איש לא היה שם. הכיסא ניצב בדיוק במקום שהיה בו קודם. החבל השתלשל על המסעד. מרייטה היתה בטוחה שאמה עשתה את המעשה. אמה כבר מתה — מישהו הוריד ולקח אותה משם.

אבל ידיים חמות שמנמנות הונחו על כתפיה, וגברת סאטקליף אמרה, "מרייטה. מספיק עם הרעש. מרייטה. ילדה. מספיק לבכות. בואי ניכנס. היא בסדר, מרייטה. תיכנסי ותראי."

קולה הזר של גברת סאטקליף אמר "מרייטשה" והעניק לשם צליל עמוק, חשוב. היא היתה אדיבה מאוד. לימים, כשמרייטה עברה להתגורר עם משפחת סאטקליף, נהגו בה כבת בית, והבית היה שלֵו ונוח בדיוק כפי שדמיינה בתים אחרים. אבל היא אף פעם לא חשה שם בת בית.

במטבח של גברת סאטקליף ישבה בריל על הרצפה ואכלה עוגייה עם צימוקים ושיחקה עם חתול שחור־לבן ששמו דיקי. אמה של מרייטה ישבה ליד השולחן וכוס קפה מולה.

"היא עשתה שטות," אמרה גברת סאטקליף. האם התכוונה לאמה של מרייטה או למרייטה עצמה? לא היו לה די מילים באנגלית לתאר דברים.

אמה של מרייטה צחקה, ומרייטה איבדה את ההכרה. היא התעלפה אחרי שרצה כל הדרך במעלה הגבעה וייללה בבוקר החמים הלח. וברגע הבא גברת סאטקליף כבר השקתה אותה קפה שחור מתוק בכפית. בריל הרימה את דיקי ברגליו הקדמיות והגישה לה אותו כשי מעודד. אמה של מרייטה עדיין ישבה ליד השולחן.

לבה היה שבור. זה מה שתמיד שמעתי את אמי אומרת. וזהו זה. המילים הללו כמו לקחו את הסיפור וסתמו עליו את הגולל. מעולם לא שאלתי, מי שבר אותו? מעולם לא שאלתי, מה היו דברי הארס של הגברים? מה פירוש המילה "נאלח"?

אמה של מרייטה צחקה אחרי שלא תלתה את עצמה. היא ישבה ליד שולחנה של גברת סאטקליף לפני שנים וצחקה. לבה היה שבור.

כששמעתי את אמי מדברת ומספרת, תמיד נתקפתי תחושה של דבר־מה שעולה ותופח מאחור. כמו ענן שאין לראות בעדו או להגיע לסופו. ענן, ארס, נגע בחייה. וכשציערתי את אמי, נעשיתי חלק ממנו. אז הייתי מטיחה את ראשי בבטנה ובשדיה, בחזיתה הגבוהה התקיפה, ודורשת שתסלח לי. אמי היתה אומרת לי לבקש סליחה מאלוהים. אבל לא מאלוהים, אלא מאמי הייתי זקוקה להבהרות. נדמה שהיא ידעה עלי דבר־מה שהיה חמור עשרת מונים מסתם שקרים ותחבולות וקטנוניות; בושה מהפכת קרביים של ממש. הלמתי בבטנה של אמי כדי שתשכח.

אחַי לא הוטרדו כלל מכל זה. אני לא חושבת. בעיני הם נראו כמו פראים עליזים שהתרוצצו חופשי ולא היו צריכים להבין יותר מדי. וכשלי עצמי נולדו שני בנים ואף לא בת, חשתי שמשהו יכול לחדול עכשיו — הסיפורים, היגונות, התעלומות הישנות שאין לעמוד בפניהן או לפתור אותן.

דודה בריל אמרה לא לקרוא לה דודה. "אני לא רגילה להיות דודה של מישהו, חומד. אני אפילו לא אמא של אף אחד. אני סתם אני. תקראי לי בריל."

בריל החלה את דרכה כקצרנית, וכעת היה לה עסק משלה להדפסה ולניהול חשבונות שהעסיק נערות רבות. היא באה עם ידיד בשם מר פלורנס. במכתב שלה היא אמרה שיסיעו אותה, אבל היא לא אמרה אם המסיע יישאר או ימשיך בדרכו. היא גם לא אמרה אם הוא גבר או אישה.

מר פלורנס נשאר. הוא היה איש גבוה ורזה עם פנים ארוכים ושחומים, עיניים בהירות מאוד, ואיזו עווית קלה בזווית הפה שאולי היתה חיוך.

הוא זה שזכה לישון בחדר שאמי ואני כיסינו בטפט כי הוא היה זר, וגבר. בריל נאלצה לישון איתי. תחילה חשבנו שמר פלורנס די חצוף כי לא היה רגיל לדרך הדיבור שלנו ואנחנו לא היינו רגילים לשלו. בבוקר הראשון אבי אמר למר פלורנס, "אני מקווה שהצלחת לישון קצת במיטה הישנה שם?" (המיטה בחדר הפנוי היתה שמימית, עם שמיכת נוצות.) זה היה אות למר פלורנס לומר שמעולם לא ישן טוב יותר.

מר פלורנס עיווה את פיו. הוא אמר, "כבר ישנתי על גרועות ממנה."

יותר מכול הוא אהב להימצא במכונית שלו. היתה לו קרייזלר בצבע כחול־רויאל, מהמחזור הראשון שיצא אחרי המלחמה. בפנים, המושבים והשטיחונים וריפודי הגג והדלתות היו כולם בצבע אפור־פנינה. מר פלורנס הקפיד על שמות הצבעים האלה ותיקן אותך אם אמרת סתם "כחול" או "אפור".

"בעיני זה דומה לעור של עכבר," אמרה בריל בשובבות. "אני אומרת לו שזה רק עור של עכבר!"

המכונית חנתה לצד הבית, תחת עץ החרוב. מר פלורנס ישב בפנים בחלונות סגורים ועישן, אפוף בניחוח המכונית החדשה.

"אני חוששת שאנחנו לא עושים הרבה כדי לבדר את הידיד שלך," אמרה אמי.

"אל תדאגי לו," אמרה בריל. היא תמיד דיברה על מר פלורנס כאילו יש איזו בדיחה על חשבונו שרק היא נהנית ממנה. זמן רב אחר כך תהיתי אם היה לו בקבוק משקה בתא הכפפות, והוא לגם ממנו מפעם לפעם כדי להתעודד. הוא לא הסיר את כובעו.

בריל עצמה התבדרה מספיק בשביל שניהם. במקום להישאר בבית ולשוחח עם אמי כמו שבדרך כלל עשו יתר המבקרות, היא דרשה שיראו לה כל דבר שיש לראות בחווה. היא ביקשה שאערוך לה סיור ושאסביר לה כל דבר ואוודא שלא תיפול חלילה לאיזו ערימת גללים.

לא ידעתי מה להראות לה. לקחתי את בריל לבית הקירור שבו בלוקים של קרח בגודל מגירות שידה, וגדולים מהן, היו קבורים בנסורת. מדי כמה ימים אבי היה חוצב גוש של קרח ונושא אותו אל המטבח, שם הוא נמס בתיבה מבוטנת פח וקירר את החלב והחמאה.

בריל אמרה שלא היה לה מושג שקרח מגיע בחתיכות גדולות כאלה. היא נראתה נחושה למצוא דברים משונים, או מחרידים, או מצחיקים.

"מאיפה לכל הרוחות אתם משיגים גושי קרח גדולים כאלה?"

לא ידעתי אם זאת בדיחה.

"מהאגם," אמרתי.

"מהאגם! יש לכם כאן אגמים שמכוסים קרח כל הקיץ?"

סיפרתי לה שאבי חוצב קרח באגם מדי חורף וגורר אותו הביתה וקובר אותו בנסורת שמונעת ממנו להימס.

בריל אמרה, "זה מדהים!"

"טוב, הוא נמס קצת," אמרתי. הייתי מאוכזבת מאוד מבריל.

"זה ממש מדהים."

בריל הצטרפה אלי כשהלכתי להביא את הפרות. דחליל במכנסיים לבנים (כך אבי כינה אותה אחר כך), בכובע שמש לבן קשור תחת סנטרה בסרט אדום מהודר. ציפורני ידיה ורגליה — היא נעלה סנדלים — תאמו בצבען לסרט. היא הרכיבה משקפי שמש קטנים כהים כדרך האנשים באותה תקופה. (לא האנשים שאני הכרתי — להם לא היו משקפי שמש.) היה לה פה גדול אדום, צחוק רועם, שיער בצבע לא טבעי ומבריק, כמו עץ דובדבן. היא היתה רועשת ובוהקת כל כך, זוהרת כל כך בלבושה, שהיה קשה לומר אם היא נאה או מאושרת או משהו.

לא ניהלנו שום שיחה לאורך שביל הפרות, כי בריל שמרה מרחק מהפרות והיתה שקועה בהליכה זהירה. אחרי שקשרתי את כולן בתאיהן היא התקרבה. היא הציתה סיגריה. איש לא עישן באסם. אבי וחוואים אחרים לעסו שם טבק במקום זאת. לא חשבתי שאני יכולה לבקש מבריל ללעוס טבק.

"את יכולה להוציא מהן את החלב או שאבא שלך עושה את זה?" שאלה בריל. "זה קשה?"

סחטתי מעט חלב מעטיניה של הפרה. אחד מחתולי האסם ניגש והמתין. התזתי סילון דקיק לפה שלו. החתול ואני שנינו השווצנו.

"זה לא כואב?" שאלה בריל. "תחשבי אם זאת היית את."

מעודי לא ראיתי בעטין של פרה איבר שמקביל לאיבר כלשהו בגופי, והזדעזעתי מהאי־מהוגנות הזאת. למעשה, מאז והלאה לא יכולתי לאחוז עוד בעטין חמים ומיובל בתקיפוּת ובאגביות כאלה.

בריל ישנה בכתונת משי מלאכותי בצבע אפרסק מעוטרת תחרה בגוון בז'. היה לה חלוק תואם. היא הקפידה על התואר בז' כמו שמר פלורנס הקפיד על הכחול־רויאל ועל האפור־פנינה.

הצלחתי להתפשט וללבוש את כתונת הלילה שלי מבלי שאף איבר בגופי יהיה חשוף בשום שלב. עניין מסורבל. לא הורדתי את התחתונים וקיוויתי שבריל עשתה כמוני. המחשבה לחלוק מיטה עם אישה מבוגרת היתה סבל עבורי. אבל כן זכיתי לראות את תכולתה של מה שבריל כינתה ערכת הטיפוח שלה. צנצנות זכוכית צבועות בעבודת יד שהכילו כדורי צמר גפן, אבקת טלק, תחליב לבנבן, משחה להקלה על עור מגורה. מְכלים קטנים של סומק אדום וסגלגל — שמנוניים למראה. עפרונות בצבע כחול ושחור. משייפי ציפורניים, אבן ספוג, לק בריח עז של בננה, פודרה בקופסת צלולואיד בצורת קונכייה עם שם של קינוח — עינוגי מִשמש.

חיממתי קצת מים על כירת הנפט ששימשה אותנו בקיץ. בריל קירצפה את פניה, והשינוי שחל בה היה גדול כל כך עד שכמעט ציפיתי לראות איפור מוטל רצועות־רצועות בתוך הקערה, כמו הטפט הישן שהרטבנו וקילפנו. עורה של בריל היה חיוור עכשיו, חרוש חריצים דקיקים, בדומה לבוץ המבהיק בקרקעיתן של שלוליות ומתייבש בראשית הקיץ.

"תראי מה קרה לעור שלי," היא אמרה. "דיאטה. שקלתי שבעים ושבעה קילוגרם פעם, וירדתי במשקל מהר מדי והפנים שלי נפלו. אבל עכשיו יש לי את הקרם הזה. זאת נוסחה סודית ואפילו אי־אפשר לקנות אותו בחנויות. תריחי אותו. את רואה, אין לו שום ריח של בושם. יש לו ריח רציני."

היא מרחה את הקרם על הפנים בכדורי צמר גפן, טופחת וטופחת עד שלא נראה עוד על פני העור.

"מריח כמו שומן חזיר," אמרתי.

"שאלוהים יעזור לי, אני מקווה שלא שילמתי כל כך הרבה כסף כדי למרוח שומן חזיר על הפנים. אל תספרי לאמא שלך שאני נושאת את שמו לשווא."

היא מילאה את כוס השתייה מים נקיים והרטיבה את המסרק שלה, אחר כך סירקה את שערה עד שנרטב וליפפה כל קווצה סביב אצבעה והידקה את הקווצה המלופפת לראשה בשתי סיכות מוצלבות. בעוד כמה שנים אעשה גם אני כמותה.

"תמיד תעצבי את השיער כשהוא רטוב, אחרת עדיף לא לעצב בכלל," אמרה בריל. "ותמיד תגלגלי אותו כלפי פנים, גם אם את רוצה שהוא יקבל נפח. את רואה?"

כשהייתי אוספת את השיער שלי — כמו שעשיתי שנים — חשבתי על זה לפעמים, וחשבתי שמכל העצות שקיבלתי מאנשים, זאת העצה שהקפדתי עליה יותר מכול.

כיבינו את המנורה ונכנסנו למיטה, ובריל אמרה, "אף פעם לא ידעתי שיכול להיות חשוך כל כך. אף פעם לא חוויתי חשכה כבדה כמו זאת." היא לחשה. נדרש לי זמן להבין שהיא משווה לילות בכפר ללילות בעיר, ותהיתי אם החשכה במחוז נטרפילד באמת כבדה יותר מזאת שבקליפורניה.

"חומד?" לחשה בריל. "יש חיות בחוץ?"

"פרות," אמרתי.

"כן, אבל מה לגבי חיות בר? יש דובים?"

"כן," אמרתי. אבי מצא פעם עקבות וגללי דובים ביער, וכל התפוחים נתלשו מעץ תפוחי בר. זה היה לפני שנים, כשהיה בחור צעיר.

בריל נאנחה וציחקקה. "תארי לעצמך שמר פלורנס היה צריך לצאת בלילה והיה נתקל בדוב!"

למחרת היה יום ראשון. בריל ומר פלורנס הסיעו את אחַי ואותי לבית ספר של יום ראשון בקרייזלר. השעה היתה עשר בבוקר. הם חזרו באחת־עשרה כדי להביא את הורי לכנסייה.

"קפצי פנימה," אמרה לי בריל. "גם אתם," היא אמרה לאחים שלי. "אנחנו נוסעים לסיבוב."

בריל בשמלת סאטן בגוון שנהב עם נקודות אדומות וסלסול אדום סביב המותניים ונעלי עקב אדומות. מר פלורנס לבש חליפת קיץ תכולה.

"אתם לא הולכים לכנסייה?" שאלתי. מהניסיון שלי, זאת הסיבה שאנשים התלבשו יפה.

בריל צחקה. "חומד, למר פלורנס יש אמונות מסוג אחר."

הייתי רגילה להמשיך ישר מבית ספר של יום ראשון לכנסייה ולשבת שם עוד שעה וחצי. בקיץ חדרו מבעד לחלונות הפתוחים ריח הארזים של בית הקברות והצליל המזדמן הכמעט אפיקורסי של מכונית חולפת ביעף על הכביש. היום בילינו את הזמן הזה בנסיעה בכפר באזור שלא ראיתי קודם. לא ראיתי אותו מעולם אף ששכן במרחק של פחות משלושים קילומטרים מהבית. הטנדר שלנו הגיע למִגבנה, לכנסייה ולעיירה בימי שבת בערב. הכי קרוב לטיול במכונית היה כשהוא נסע למזבלה. ראיתי את הקצה הקרוב של אגם בֶּל, כי שם אבי חצב קרח בחורף. אי־אפשר היה להתקרב אליו בקיץ; קו החוף היה גדוש אגמונים. חשבתי שהקצה השני של האגם נראה פחות או יותר אותו הדבר, אבל כשנסענו לשם היום ראיתי בתי קיט, מעגן וסירות, מים כהים שהעצים השתקפו בהם. כל זה בלי שהיה לי מושג. גם זה היה אגם בל. שמחתי שהזדמן לי לראות אותו סוף־סוף, אבל במובן כלשהו לא שמחתי על ההפתעה.

לבסוף הופיע מבנה עץ לבן עם מרפסות ואדניות פרחים וכמה עצי צפצפה מתנוצצים בחזית. "וַיילדווּד אִין". כיום הבניין הזה מחופה סטוקו ונוספו לו קורות טיודוריאניות והוא נקרא "הַיידאֶוֵויי". עצי הצפצפה נכרתו לצורך מגרש חניה.

בדרך חזרה לכנסייה כדי לאסוף את ההורים שלי, מר פלורנס פנה לחווה השכנה שהיתה שייכת למשפחת מקאליסטר. משפחת מקאליסטר היתה קתולית. המשפחות שלנו היו שכנות אבל לא קרובות.

"קדימה בנים, החוצה," אמרה בריל לאחים שלי. "לא את," היא אמרה לי. "את תישארי." היא זירזה את הקטנים אל המרפסת, שם ישבו כמה מבני משפחת מקאליסטר והביטו בנו. הם לבשו את בגדי הבית המרושלים שלהם, כי הם יצאו מוקדם מהכנסייה שלהם או מהמיסה או מה שזה לא יהיה. גברת מקאליסטר יצאה והקשיבה בהשתאות־מה לדיבורה המצחקק של בריל.

בריל חזרה למכונית לבד. "הנה," היא אמרה. "הם ישחקו עם הילדים של השכנים."

ישחקו עם המקאליסטרים? פרט לכך שהם קתולים, כולן בנות חוץ מהתינוק.

"הם עדיין בבגדים הטובים שלהם," אמרתי.

"אז מה? הם לא יכולים לבלות בבגדים הטובים שלהם? אני עושה את זה!"

ההורים שלי הופתעו גם הם. בריל יצאה ואמרה לאבא שלי שהוא יֵשב במושב הקדמי, כי יש יותר מקום לרגליים. היא התיישבה מאחור עם אמי ואיתי. מר פלורנס פנה שוב אל הדרך המובילה לאגם בל, ובריל הכריזה שכולנו הולכים ל"ויילדווד אין" לארוחת צהריים.

"כולכם לבושים יפה, למה שלא ננצל את זה?" היא אמרה. "הורדנו את הבנים אצל השכנים שלכם. חשבתי שאולי הם צעירים מכדי להעריך את זה. השכנים שמחו לארח אותם." היא אמרה בדגש נוסף שהארוחה על חשבונם, שלה ושל מר פלורנס.

"נו," אמר אבי. מן הסתם לא היו לו אפילו חמישה דולרים בכיס. "נו, מעניין אם הם נותנים לחוואים להיכנס."

הוא התלוצץ עוד קצת ברוח זו. בחדר האוכל של המלון שהיה כולו לבן — מפות לבנות, כיסאות צבועים לבן — עם קנקני מים מיוזעים מזכוכית ומאווררי תקרה מזמזמים, הוא לקח לידו מפית שולחן גדולה כמו חיתול ודיבר אלי בלחישה רמה, "את יודעת מה עושים עם הדבר הזה? אני יכול לשים אותו על הראש להגנה מהרוח?"

מובן שהוא אכל בחדרי אוכל של מלונות בעבר. הוא ידע מהן מפיות שולחן ומזלגות פאי. וגם אמי ידעה — היא אפילו לא היתה כפרייה מלכתחילה. אף על פי כן זה היה מאורע ראוי לציון. לא בדיוק תענוג — כפי שבריל ודאי התכוונה שיהיה — אבל ראוי לציון. לאכול ארוחה בציבור, רק כמה קילומטרים מהבית, לאכול בחדר גדול מלא אנשים שאתה לא מכיר, כשאדם זר מגיש את האוכל, נערה מתנשאת למראה שהיתה ככל הנראה סטודנטית בקולג' בעבודת הקיץ שלה.

"אני רוצה את התרנגול," אמר אבי. "כמה זמן הוא היה בסיר?" בעיניו אלה היו רק נימוסים טובים להתלוצץ עם אנשים ששירתו אותו.

"סליחה?" שאלה הנערה.

"עוף צלוי," אמרה בריל. "שנזמין לכולם?"

מר פלורנס נראה עגמומי. אולי לא מצאו חן בעיניו בדיחות כשהוא זה שמשלם. אולי קיווה למשהו טוב יותר ממי קרח שימלא את הכוס שלו.

המלצרית הניחה קערית של סלרי וזיתים, ואמא שלי אמרה, "רק רגע אחד, אני רוצה לברך על המזון." היא הרכינה את ראשה ואמרה בקול נמוך אבל נשמע, "אלוהים, ברך את המזון הזה לצורכנו, ואותנו לעובדך, למען הצלוב. אמן." היא הזדקפה, רעננה, העבירה לי את הקערית ואמרה, "זהירות עם הזיתים, יש בהם חרצנים."

בריל הפריחה חיוכים ברחבי החדר.

המלצרית חזרה עם סלסילת לחמניות.

"לחמניות 'פארקר האוס!' בריל רכנה וריחרחה אותן. "תאכלו כל עוד הן חמות מספיק להמס את החמאה!"

עווית חלפה בפניו של מר פלורנס, והוא הציץ בצלוחית החמאה. "זה מה שזה — חמאה? חשבתי שאלה התלתלים של שירלי טמפל."

פניו לא היו עגומים פחות מקודם, אבל זאת היתה בדיחה, והעובדה שהתלוצץ כאילו שידרה לנו משהו מהדבר שזה עתה התבקש באוזני כולם — ברכה.

"שמתם לב שכשהוא אומר משהו מצחיק," אמרה בריל — שתכופות קראה למר פלורנס "הוא" אפילו כשהיה לידה — "הוא תמיד שומר על פנים קפואים? זה מזכיר לי את אמא. כלומר, את אמא שלנו, של מרייטה ושלי. כשאבא סיפר בדיחה, היה אפשר לצפות אותה מקילומטר — הוא לא היה מסוגל להסתיר את זה — אבל אמא היתה סיפור אחר. היא היתה יכולה להיראות חמוצה כל כך. אבל ידעה להצחיק אפילו על ערש מותה. למעשה היא עשתה בדיוק את זה. מרייטה, את זוכרת שהיא שכבה במיטה בסלון באביב לפני שמתה?"

"אני זוכרת שהיא שכבה שם במיטה," אמרה אמי. "כן."

"אז אבא נכנס והיא שכבה שם בכתונת הלילה הנקייה שלה, בלי שמיכות, כי השכנה הגרמנייה בדיוק עזרה לה להתרחץ, והיא עדיין היתה שם וסידרה את המיטה. אבא רצה להפגין עליזות והוא אמר, 'האביב בטח קרוב. ראיתי עורב היום.' זה ככל הנראה היה במרס. ואמא ירתה במהירות, 'אז כדאי שתכסה אותי לפני שהוא יציץ מהחלון וייכנסו לו רעיונות לראש!' הגרמנייה — אבא אמר שהיא כמעט שמטה את גיגית המים. כי זה היה נכון, אמא היתה עור ועצמות; היא גססה. אבל היו לה בדיחות."

מר פלורנס אמר, "אולי זה עדיף כשאין טעם לבכות."

"אבל היא היתה מגזימה בבדיחות שלה לפעמים, אמא. פעם אחת, פעם אחת היא רצתה להפחיד את אבא. הוא כביכול היה מעוניין באיזו בחורה שכל הזמן הסתובבה ליד המפעל. טוב, הוא היה גבר נאה ומגודל. אז אמא אמרה, 'נו, אז אני פשוט אגמור על עצמי ואתה תוכל להמשיך איתה ונראה כמה ימצא חן בעיניך כשאני אחזור לרדוף אותך.' הוא אמר לה לא לדבר שטויות ונסע העירה. ואמא יצאה לאסם וטיפסה על כיסא וכרכה חבל סביב הצוואר, נכון, מרייטה? מרייטה הלכה לחפש אותה ומצאה אותה ככה!"

אמא שלי שמטה את ראשה והניחה את ידיה בחיקה, כמעט כאילו היא עומדת לברך שוב.

"אבא סיפר לי הכול, אבל אני זוכרת ממילא. אני זוכרת את מרייטה טסה במורד הגבעה בכתונת הלילה שלה, ואני חושבת שהגרמנייה ראתה אותה רצה, והיא יצאה וחיפשה את אמא, ואיכשהו כולנו הגענו לאסם — גם אני, וכמה ילדים ששיחקתי איתם — ומצאנו את אמא על כיסא, מתכוננת להפחיד את אבא כמו שלא פחד בחיים שלו. היא שלחה את מרייטה לקרוא לו. והגרמנייה מתחילה ליילל, 'אוי, גיברת, תרדי גיברת, תחשבי על הקינדרן שלך' — 'קינדרן' זה 'ילדים' בגרמנית — 'תחשבי על הקינדרן שלך,' וכן הלאה. עד שאני הופעתי — הייתי בסך הכול זאטוטה קטנה, אבל הבחנתי בחבל. העיניים שלי עקבו אחריו למעלה־למעלה וראיתי שהוא בסך הכול מונח על הקורה, סתם נזרק לשם — הוא לא היה קשור בכלל! מרייטה לא שמה לב, גם הגרמנייה לא שמה לב. אבל אני רק שאלתי, 'אמא, איך את מתכוונת לתלות את עצמך בלי לקשור את החבל סביב הקורה?'"

מר פלורנס אמר, "זה לא יהיה קל."

"הרסתי לה את המשחק. הגרמנייה הכינה קפה והלכנו אליה והיא הגישה כיבוד, ומרייטה, את לא הצלחת למצוא את אבא בסוף, נכון? אפשר היה לשמוע את מרייטה צועקת ממרחק של רחוב שלם כשחזרה במעלה הגבעה."

"טבעי שהיא היתה נסערת," אמר אבי.

"ברור. אמא הגזימה לגמרי."

"היא התכוונה לזה," אמרה אמי. "היא התכוונה לזה יותר ממה שנדמה לך."

"היא התכוונה להבהיל את אבא. כאלה היו החיים שלהם יחד. הוא תמיד אמר שקשה לחיות איתה, אבל היה לה הרבה אופי. אני חושבת שהוא התגעגע לזה, עם גלדיס."

"אין לי מושג," אמרה אמי באותו קול יציב במיוחד שבו תמיד דיברה על אביה, "מה הוא אמר או לא אמר."

"האנשים האלה מתים עכשיו," אמר אבי. "זה לא מקומנו לשפוט."

"אני יודעת," אמרה בריל. "אני יודעת שמרייטה תמיד ראתה את הדברים אחרת."

אמי הביטה במר פלורנס וחייכה בקלות רבה ובמאור פנים. "אני בטוחה שאתה מתפלא על כל הסיפורים המשפחתיים האלה."

בפעם היחידה שביקרתי את בריל, כשבריל היתה אישה זקנה, כל כולה גרומה ומעוותת מדלקת פרקים, בריל אמרה, "מרייטה קיבלה מאבא שלנו את המראה. והיא אף פעם לא עשתה שום דבר עם עצמה. את זוכרת שהיא לבשה את שמלת הקרפ הכחולה ההיא כשהלכנו אז למלון? אני כמובן יודעת שזה בטח כל מה שהיה לה, אבל למה זה כל מה שהיה לה? את יודעת, פחדתי ממנה משום־מה. לא יכולתי להישאר איתה לבד בחדר. אבל היה לה מראה יוצא דופן." כשניסיתי להיזכר במקרה שבו שמתי לב למראה של אמא שלי, חשבתי על היום ההוא במלון, עור הזית הבהיר של אמי כנגד השיער המלא הלבן המלופף על ראשה, פניה הפתוחים והנאים מחייכים למר פלורנס — כאילו הוא־הוא זקוק למחילה.

לא מיד התקשיתי עם הסיפור של בריל. ראשית הייתי רעבה וגרגרנית, ורוב תשומת הלב שלי הופנתה לעוף הצלוי ולרוטב ולמחית תפוחי האדמה שהונחה בצלחת בכף גלידה ולירקות הצבעוניים הקצוצים מקופסת שימורים, שבעיני עלו על אלה הטריים מהגינה. לקינוח אכלתי גלידת ריבת חלב, שהתלבטתי מאוד בינה לבין השוקולד. היתר אכלו גלידת וניל רגילה.

מדוע שהגרסה של בריל לאותו אירוע לא תהיה שונה מזו של אמא שלי? בריל היתה שונה בכל מובן — כל פרט ופרט בה היה מוטה, נראה מזווית חדשה. הגרסה של אמא שלי היא ששלטה לזמן־מה. היא ספגה את הסיפור של בריל, סגרה עליו. אבל הסיפור של בריל לא נמחה; הוא נותר חתום במשך שנים, אך לא נגוז. כמו הידיעה על קיומו של המלון וחדר האוכל. ידעתי על אודותיו עכשיו, אבל לא ראיתי בו מקום שיום אחד אחזור אליו. ואכן, לולא כספם של בריל ומר פלורנס לא יכולתי לחזור. אבל ידעתי שהוא שם.

הפעם הבאה שהזדמנתי ל"ויילדווד אין", למעשה, היתה אחרי שהתחתנתי. מועדון הליונז ערך שם סעודה חגיגית ונשף ריקודים. האיש שנישאתי לו, דן קייסי, היה חבר במועדון. בשלב זה כבר הגישו שם משקאות. דן קייסי לא היה הולך לשום מקום שלא מגישים בו משקאות. אחר כך המקום עוצב מחדש והפך ל"היידאוויי", ועכשיו יש להם שם חשפניות כל ערב פרט לימי ראשון. בימי חמישי בערב הם מביאים חשפן. אני הולכת לשם עם חברים ממשרד התיווך לחגוג ימי הולדת ואירועים חשובים אחרים.

החווה נמכרה תמורת חמשת אלפים דולר בשנת 1965. קנה אותה אדם מטורונטו כתחביב או סתם להשקעה. כעבור שנתיים הוא השכיר אותה לקומונה. חבריה התגוררו שם, באים והולכים ומתחלפים במשך כשתים־עשרה שנים. הם גידלו עזים ומכרו את החלב לחנות הבריאות שנפתחה בעיירה. הם ציירו קשת על דופן האסם שפנתה אל הכביש. הם תלו סדיני באטיק על החלונות והניחו לצמחים הגבוהים ולעשב בר להשתלט על החצר. ההורים שלי סוף־סוף התקינו חשמל בבית, אבל האנשים האלה לא השתמשו בו.

הם העדיפו מנורות נפט ואת תנור העצים ולקחו את הבגדים המלוכלכים שלהם לעיירה. אנשים אמרו שאין להם מושג איך מדליקים לא מנורות ולא מדורות, ושהם עוד ישרפו את המקום. אבל הם לא שרפו. למעשה הם הסתדרו לא רע. הם תיחזקו את הבית והאסם במידה סבירה וטיפחו גינה גדולה. הם אפילו ריססו את תפוחי האדמה שלהם נגד כימשון — אם כי שמעתי שקמה איזו מהומה בעניין, ושכמה מהחברים האדוקים יותר עזבו. המקום למעשה נראה טוב יותר מרוב החוות בסביבה שנותרו בידי המשפחות המקוריות. הבן של משפחת מקאליסטר פתח מגרש גרוטאות רכב בחווה שלהם. האחים שלי עזבו את הבית זה כבר.

ידעתי שאני לא חושבת בהיגיון, אבל היתה לי תחושה שהייתי מעדיפה לראות את החווה עומדת מוזנחת — מעדיפה אפילו לראות אותה בידיהם של בריונים ונצלנים — מלראות את הקשת הזאת על האסם, וכמה אותיות, מצריות אולי, צבועות על קיר הבית. בעיני זה נראה כמו לעג. אף תיעבתי את המראה של האנשים האלה כשבאו לעיירה — הגברים בשיער אסוף מאחור ועם קרעים בסרבלים שלדעתי נגזרו בכוונה, והנשים בשיער ארוך ובלי איפור ובפנים ששידרו ענווה ועליונות. מה אתם יודעים על החיים, התחשק לי לשאול אותם. למה נדמה לכם שאתם יכולים לבוא לכאן וללעוג להורים שלי ולחיים שלהם ולעוני שלהם? אבל כשחשבתי על הקשת והאותיות האלה, ידעתי שהם לא מנסים ללעוג להורי או לחקות את אורח חייהם. הם החליפו אותו, בקושי שמו לב לקיומו. הם הקימו תחתיו מיני אמונות ומנהגים משלהם שקיוויתי שיכזיבו אותם.

זה קרה, פחות או יותר. הקומונה התפרקה. העזים נעלמו. כמה מהנשים עברו לעיירה, גזזו את שערן, התאפרו והשיגו עבודה כמלצריות או קופאיות כדי לפרנס את ילדיהן. האיש מטורונטו העמיד את המקום למכירה, וכעבור שנה בערך הוא נמכר בשווי של פי עשרה מהמחיר ששילם עליו. זוג צעיר מאוטווה קנה אותו. הם צבעו את קירותיו החיצוניים באפור בהיר עם עיטור צדפות מסביב, והתקינו חלונות בתקרה ודלת קדמית נאה עם עששיות משני הצדדים. בפנים הם שינו אותו מן הקצה לקצה, ומישהו אמר לי שלעולם לא אזהה אותו.

נכנסתי פנימה פעם אחת, לפני שזה קרה, בשנה שהבית היה ריק ועמד למכירה. משרד התיווך שעבדתי בו טיפל בבית, והיה לי מפתח, אם כי סוכן אחר הראה אותו. נכנסתי פנימה ביום ראשון אחד אחר הצהריים. היה איתי בחור, לא לקוח אלא ידיד — בוב מארקס, שהתראיתי איתו תכופות באותה עת.

"זה המקום הזה של ההיפים," אמר בוב מארקס כשעצרתי את המכונית. "הייתי כאן פעם."

הוא היה עורך דין, קתולי, פרוד מאשתו. הוא חשב שהוא רוצה להתיישב כאן בעיירה ולפתוח בה משרד. אבל כבר היה כאן עורך דין קתולי אחד. העסקים דישדשו. פעמיים בשבוע בוב מארקס כבר היה שיכור למדי עוד לפני ארוחת הערב.

"לא רק זה," אמרתי. "כאן נולדתי. כאן גדלתי." חצינו את משטח העשב ופתחתי את הדלת.

הוא אמר שמהתיאור שלי המקום נשמע רחוק יותר.

"הוא נראה רחוק יותר פעם."

כל החדרים היו ריקים והרצפות נקיות. מסגרות העץ חופו צבע טרי — הופתעתי שלא מצאתי שום מריחות על הזגוגית. כמה שמשות חדשות, כמה ישנות וגליות. קירות אחדים הופשטו מהטפט שלהם ונצבעו. קיר במטבח נצבע בכחול עמוק, ויונה גדולה צוירה עליו. על קיר בסלון התנוססו חמניות ענקיות ופרפר כמעט באותו גודל.

בוב מארקס שרק. "מישהו כאן היה אמן."

"אם כך אתה רוצה לקרוא לזה," אמרתי ופניתי למטבח. אותו תנור עצים היה שם. "אמא שלי שרפה פעם שלושת אלפים דולר," אמרתי. "היא שרפה שלושת אלפים דולר בתנור הזה."

הוא שוב שרק, בדרך שונה. "מה זאת אומרת? היא זרקה פנימה צ'ק?"

"לא, לא. זה היה בשטרות. היא עשתה את זה בכוונה. היא נסעה לבנק בעיירה ואמרה להם לתת לה הכול בקופסת נעליים. היא הביאה אותם הביתה והכניסה לתנור. היא הכניסה רק כמה שטרות בכל פעם כדי לא ללבות אש גדולה מדי. אבא שלי עמד והסתכל עליה."

"מה את שחה?" אמר בוב מארקס. "חשבתי שהייתם עניים מאוד."

"היינו. עניים מאוד."

"אז מאיפה לה שלושת אלפים דולר? זה משהו כמו שלושים אלף היום. בקלות. יותר משלושים אלף היום."

"זאת היתה הירושה שלה," אמרתי. "זה מה שהיא קיבלה מאבא שלה. הוא מת בסיאטל והשאיר לה שלושת אלפים דולר, והיא שרפה אותם כי היא שנאה אותו. היא לא רצתה את הכסף שלו. היא שנאה אותו."

"זה הרבה מאוד שנאה," אמר בוב מארקס.

"זאת לא הנקודה, שהיא שנאה אותו או אם הוא היה רע מספיק אליה כדי להרוויח ביושר את השנאה הזאת. סביר להניח שלא. זאת לא הנקודה."

"כסף," הוא אמר. "כסף הוא תמיד הנקודה."

"לא. הנקודה היא שאבא שלי נתן לה לעשות את זה. לפחות בעיני. אבא שלי עמד והסתכל ולא מחה. אם היו מנסים לעצור אותה, הוא בטח היה מגן עליה. בעיני זאת אהבה."

"ויש שיגידו שזה טירוף."

אני זוכרת שכך בדיוק בריל חשבה.

נכנסתי לסלון ובהיתי בפרפר על כנפיו הוורודות־כתומות. אחר כך נכנסתי לחדר השינה שנועד לאורחים ומצאתי שתי דמויות מצוירות על הקיר. גבר ואישה מחזיקים ידיים ומביטים קדימה. הם היו עירומים וגדולים יותר מאנשים במציאות.

"מזכיר לי את התמונה הזאת של ג'ון לנון ויוקו אונו," אמרתי לבוב מארקס שנכנס אחרי. "עטיפת התקליט הזאת, לא?" לא רציתי שיחשוב שאני נרגזת ממשהו שאמר במטבח.

בוב מארקס אמר, "לא אותו צבע שיער."

זה נכון. לשתי הדמויות היה שיער זהוב צבוע כגוש אחד, כנהוג בקומיקס. זנבות סוס של שיער צהוב הסתלסלו על כתפיהם, וסלסולים קטנים של שיער צהוב עיטרו את איבריהם הלא מאוד מוצנעים. עורם היה בצבע בז'־ורוד חד־ממדי ועיניהם כחולות עזות, אותו כחול שקיר המטבח היה צבוע בו.

שמתי לב שהם לא סיימו לקלף את הטפט עד הסוף לפני שציירו את הציור הזה. בפינה נותר מעט מהטפט שתאם את הטפטים על הקירות האחרים — עיצוב מודרניסטי של בועות ורודות ואפורות וסגולות מצטלבות. האיש מטורונטו ודאי תלה אותו. הטפט תחתיו לא קולף כשהדביקו את הטפט החדש. יכולתי לראות את קצהו, דרדרים כחולים על רקע לבן.

"אז כאן הם ערכו את כל הילולות המין שלהם," אמר בוב מארקס בטון שהכרתי. הטון המעובה, העצוב, שאומר נחישות לא נינוחה. התאווה העוינת משהו של גברים מכובדים בגיל העמידה.

לא אמרתי מילה. קילפתי מעט מטפט הבועות כדי לראות יותר מהדרדרים הכחולים. לפתע נתקלתי בנקודה חלשה וקרעתי פיסה גדולה מהטפט. אבל גם טפט הדרדרים הכחולים נתלש, ומעט אבקת גבס יבש.

"תסביר לי למה?" אמרתי. "למה גברים לא מסוגלים לדבר על מקום כזה בלי להגיע לעניין הסקס תוך שתי שניות גג? רק אומרים לכם את המילים 'היפי' או 'קומונה', וכל מה שאתם מסוגלים לחשוב עליו זה זיונים! כאילו אין מאחורי זה שום דבר אחר חוץ מאורגיות ושילובים מסעירים וזיונים נון־סטופ! כל כך נמאס לי מזה — זה כל כך טיפשי שבא לי להקיא!"

במכונית, בדרך הביתה מהמלון, ישבנו כמו קודם — גברים במושב הקדמי, הנשים מאחור. אני ישבתי באמצע, בריל ואמי מצדדי. גופיהן המלוהטים נלחצו אלי מבעד לבגדים; ריחן דחק את ניחוחות יער הארזים שחצינו וכיסי הכָּבוּל, שם בריל השתנקה למראה שושני המים. בריל הדיפה את ריחם של כל הדברים בצנצנות ובבקבוקונים. אמי הדיפה את ריחם של קמח ושל סבון קשה ושל בד הקרפ החמים של שמלתה הטובה ושל הנפט שהשתמשה בו להסרת כתמים.

"היה מקסים," אמרה אמי. "תודה, בריל. תודה מר פלורנס."

"אני לא יודע מי מאיתנו יוכל לחלוב," אמר אבי, "אחרי שאכלנו באלגנטיות כזאת."

"אם כבר מדברים על כסף," אמרה בריל — אם כי איש לא באמת דיבר על כסף — "אכפת לכם אם אשאל מה עשיתם בשלכם? אני השקעתי את שלי בנדל"ן. נדל"ן בקליפורניה — השקעה בטוחה. חשבתי שאתם יכולים לקנות תנור חשמלי, כדי שלא תצטרכו לטרוח להדליק אש בקיץ או להתעסק בגרוטאת הנפט ההיא, לא משנה מה."

כל יתר האנשים במכונית צחקו, אפילו מר פלורנס.

"רעיון טוב, בריל," אמר אבי. "נוכל בינתיים לשים עליו דברים עד שיחברו אותנו לחשמל."

"אוי, אלוהים," אמרה בריל. "אני כזאת טיפשה."

"וגם לא באמת יש לנו כסף לזה," אמרה אמי בעליזות, כאילו ממשיכה את הבדיחה.

אבל בריל דיברה בחדות. "כתבת לי שקיבלת אותו. קיבלת אותו סכום כמוני."

אבי הסתובב קלות במושבו. "על איזה כסף את מדברת?" הוא שאל. "מה הכסף הזה?"

"מהצוואה של אבא," אמרה בריל. "שקיבלת בשנה שעברה. תראו, אולי לא הייתי צריכה לשאול. אם צריך לשלם איזה חוב, זה עדיין שימוש נאות, לא? זה לא משנה. כולנו כאן משפחה, הרי."

"לא היינו צריכים לשלם שום חוב," אמרה אמי. "שרפתי אותו."

אחר כך היא סיפרה איך נסעה לעיירה בטנדר, יום אחד לפני כמעט שנה, ואמרה להם להביא לה את הכסף בקופסה שהביאה איתה למטרה זאת. היא לקחה אותו הביתה והכניסה לתנור ושרפה אותו.

אבא שלי פנה ונעץ את מבטו בדרך לפניו.

הרגשתי שבריל מתפתלת לידי בזמן שאמי דיברה. היא התפתלה וגנחה קלות, כאילו היא סובלת מכאב שאין בכוחה לכבוש. בסוף הסיפור היא פלטה קריאת השתאות וייסורים, גניחה כעוסה.

"אז שרפת כסף!" היא אמרה. "שרפת כסף בתנור."

אמי עדיין עלצה. "את נשמעת כאילו שרפתי את אחד הילדים שלי."

"שרפת את הסיכויים שלהם. שרפת את כל מה שהכסף הזה היה יכול להשיג להם."

"הדבר האחרון שהילדים שלי צריכים זה כסף. אף אחד מאיתנו לא צריך את הכסף שלו."

"זה פשע," אמרה בריל בקשיחות. היא שירבבה את קולה אל המושב הקדמי: "למה נתת לה?"

"הוא לא היה שם," אמרה אמי. "אף אחד לא היה שם."

אבי אמר, "זה היה הכסף שלה, בריל."

"אז מה," אמרה בריל. "זה פשע."

"פשעים זה עניין למשטרה," אמר מר פלורנס. כמו כל מה שאמר באותו יום, דבריו הביאו להפוגה קלה של הפתעה והכרת תודה מוזרה.

הכרת תודה שלא כולם חשו.

"אל תעמיד פנים שזה לא הדבר הכי מטורף ששמעת בחיים שלך," צעקה בריל אל המושב הקדמי. "אל תעמיד פנים שאתה לא חושב ככה! כי זה מטורף, ואתה חושב ככה. אתה חושב בדיוק כמוני!"

אבא שלי לא עמד במטבח והסתכל באמי שעה שהזינה את הלהבות בכסף. נראה שלא. הוא לא ידע על זה — זה היה די ברור, אם אני זוכרת הכול, שהוא לא ידע על זה עד אותו יום ראשון אחר הצהריים בקרייזלר של מר פלורנס, כשאמי סיפרה לכולם יחד.

מדוע אם כך אני רואה בעיני רוחי את המחזה הזה בבהירות כה רבה, בדיוק כפי שתיארתי אותו לבוב מארקס (ולאחרים — הוא לא היה הראשון)? אני רואה את אבי עומד ליד השולחן באמצע המטבח — השולחן עם המגירה לסכינים ולמזלגות והשעוונית המהוהה מעל — והנה קופסת הכסף על השולחן. אמי מטילה בקפידה את השטרות לאש. ביד אחת היא מחזיקה את מכסה התנור במוט ההרמה המושחר. ואבי עומד בצד, ונראה לא רק כאילו הוא מניח לה לעשות את זה, אלא מגן עליה. סצנה טקסית, אבל לא מטורפת. בני אדם שעושים משהו שנראה להם טבעי והכרחי. לפחות אחד מהם עושה מה שנראה לו טבעי והכרחי, והשני מאמין שהעיקר הוא שהאדם הזה יהיה חופשי, ימשיך הלאה. הם מבינים שאחרים אולי לא חושבים כמותם. לא אכפת להם.

כל כך קשה לי להאמין שהמצאתי את זה. זה נראה אמיתי כל כך, עד שזה אכן אמיתי; זה מה שאני מאמינה לגביהם. לא הפסקתי להאמין. אבל הפסקתי לספר את הסיפור. לא סיפרתי אותו שוב לאיש אחרי שסיפרתי אותו לבוב מארקס. אני לא חושבת. לא הפסקתי רק מפני שהוא לא אמיתי, במובן הצר. הפסקתי כי הבנתי שעלי להפסיק לצַפות שאנשים יראו את הסיפור כפי שאני רואה אותו. עלי להפסיק לצפות מהם לאישור על כל היבט שהוא של המעשה. איך בכלל אני יכולה לומר שאני מסכימה עם המעשה בעצמי? לו הייתי מסוג האנשים שמסכימים עם מעשה כזה, שמסוגלים לעשותו בעצמם — לא הייתי עושה את כל מה שעשיתי — לברוח מהבית, לעבוד במסעדה בעיירה בגיל חמש־עשרה, ללמוד בבית ספר ערב הדפסה וניהול חשבונות, להיכנס למשרד התיווך ולהפוך בסופו של דבר לסוכנת מורשית. לא הייתי גרושה. אבא שלי לא היה מת בבית האבות. והשיער שלי היה לבן כפי שהוא באופן טבעי זה שנים, ולא בצבע שנקרא זריחה נחושתית. וגם אילו יכולתי לא הייתי משנה אף אחד מאלה, לא באמת.

בוב מארקס היה בחור הגון — טוב לב, לפעמים בעל דמיון. אחרי שהתפרצתי עליו כך, הוא אמר, "את לא צריכה להיות קשה כל כך איתנו." כעבור רגע הוא אמר, "זה היה החדר שלך כשהיית ילדה קטנה?" הוא חשב שזאת הסיבה שכעסתי כשדיבר על הילולות מין.

ואני חשבתי שעדיף להניח לו לחשוב כך. אמרתי כן, כן, זה היה החדר שלי כשהייתי קטנה. עדיף להשלים מיד. טוב לחוות רגעים של אדיבות ופיוס, גם אם הפרידה מוכרחה להתרחש במוקדם או במאוחר. אני תוהה אם במערכות היחסים שיש כיום לאנשים מסוימים כמוני, אנחנו לא מוקירים את הרגעים האלה יותר ותרים אחריהם במכוון, לעומת ההורים שלנו בחיי הנישואים של פעם, כשאהבה וטינות היו עשויות ללבלב מתחת לפני השטח, סבוכות ועיקשות כל כך עד כי נדמה שהיו שם תמיד.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

"גלגולי אהבה", אליס מונרו, מאנגלית: אורטל אריכה, הוצאת מחברות לספרות, 335 עמודים