ביקורת סרט: "שחור על לבן" - ספייק לי במיטבו
ביחס לסרטים קודמים של ספייק לי, "שחור על לבן" הוא אולי השמרני ביותר, אבל גם בו יש זעם שמאפיין את אחד הבמאים המרתקים בעולם. במרכזו שני שוטרים, שחור ויהודי, שמאחדים כוחות נגד הקו-קלוקס-קלאן. התוצאה מספקת, סוחפת ומהנה
תסמכו על ספייק לי, סרטיו אף פעם לא ידיפו ניחוחות של צדקנות פוליטית. הם יכולים להיות שטחיים, אבל לא מתנצלים, וודאי שלא מתכוונים לעשות לקהל הלבן השמאל-ליברלי נעים בגב. אלה הם סרטים פרובוקטיביים של מחאה שחורה, לעיתים כזו המופנית גם כלפי הקהילה האפרו-אמריקאית עצמה. מזה שלושה עשורים ויותר, לי שומר על מעמדו כאחד הבמאים הכי מרתקים בקולנוע האמריקני.
סרטו החדש, "שחור על לבן" ("BlacKkKlansman"), זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, נדמה כיצירה קונבנציונלית. סרט משטרה שמתרחש בשנות ה-70, ומבוסס על סיפורו האמיתי והלא יאמן של רון סטולוורת', שוטר אפרו-אמריקאי במשטרת קולורדו שהצליח להסתנן אל שורות הקו-קלוקס-קלאן, ואפילו להתיידד עם מנהיגו המתועב של הארגון, דיוויד דיוק.
ביקורות קולנוע נוספות:
איך אפשר להעלות על הדעת איש "קלאן" שחור, כמתבקש מכותרתו של הסרט במקור? רק אם את מקומו בפועל ממלא שוטר לבן במסווה, שנפגש עם אנשי הארגון ועובר את ועדת הקבלה. כל זאת בזמן שהשחור מנהל את העניינים בפועל באמצעות הטלפון – דבר בקולו אינו מסגיר אותו. הדברים מקבלים טוויסט אירוני, שכן השוטר הלבן הוא יהודי, מה שהופך את הסיפור לפנטזיה של שיתוף פעולה יהודי-שחור כנגד הגזענות הלבנה באמריקה אדומת הצוואר.
את דמותו של סטולוורת' מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון, בנו של דנזל, שבעצמו הופיע בארבעה מסרטי לי - בין היתר בדמותו המייצגת של מלקולם אקס בסרט על חייו. סטולוורת' מתכתב עם גיבורים בולטים של סרטי ה-Blaxploitation של שנות ה-70, ובראשם הבלש השחור ג'ון שאפט בגילומו של ריצ'רד ראונדטרי. בתחילת הסרט הוא נשלח למשימה שנועדה לעצור פעיל זכויות אדם אפרו-אמריקאי, אבל מהר מאוד נהיה ברור שהאויב האמיתי של אמריקה הוא בפירוש לא המיליטריזם השחור.
את עמיתו הלבן מגלם אדם דרייבר, והרעיון הזה של יהודי המשמש ככפיל של הגבר השחור בהחלט מייצר אמירה פוליטית בעלת משקל (לי הואשם לא אחת בייצוג כמעט אנטישמי של יהודים, במיוחד בסרטו "בלוז" מ-1990 שכלל דימוי לא מחמיא של צמד אחים יהודים, בעלי מועדון ג'אז שמנצלים את המוזיקאים השחורים).
בכלל, העיסוק המודע לעצמו בדימוי הוא מאפיין מהותי של סרטי לי – הוא עסק בו בצורה קומית-ביקורתית בסרטו הלא-מוערך-דיו Bamboozled משנת 2000 (שנקרא בהקרנותיו הטלוויזיוניות בארץ "רייטינג לנצח"), שבו שחקנים שחורים מעלים מופע מינסטרל (התחפשות של לבנים לשחורים) טלוויזיוני שהופך להצלחה ענקית.
העיסוק הרפלקסיבי בדימוי השחור בולט כבר בפתיחת הסרט, בה מובא סיקוונס מפורסם מתוך "חלף עם הרוח" (סקרלט או'הרה נודדת בתחנת רכבת בין אלפי פצועים מצבא הדרום). כזכור, עיצב סרט מיתולוגי זה את הדימוי של השחור הנבער והכנוע. אין זה מקרה שאחת הסצינות כאן כוללת צפייה של אנשי קו-קלוקס-קלאן נלהבים באפוס האולטרה-גזעני של ד.וו. גריפית' "הולדת אומה" (1915), שהעניק זריקת מרץ לארגון, ונודע לשמצה בייצוג הדמויות השחורות כאלימות וקרקסיות (הגרועים ביותר, מבחינת גריפית', הם המולאטים, המעורבים גזעית). כותרת סרטו של לי אף מתייחסת מפורשות לספרו של תומס דיקסון, "איש הקלאן", שעליו התבסס סרטו של גריפית'.
קשה על כן שלא לקרוא את "שחור על לבן" כיצירה הנובעת מהרגע הנוכחי ביחסים הבין-גזעיים באמריקה. הסרט כולל לא מעט קטעי ארכיון המתעדים אלימות עכשווית כלפי שחורים – למעשה, מועד היציאה שלו באמריקה הוא במלאת שנה לאירוע הרצחני בעיר שרלוטסוויל, וירג'יניה, שבו נהרגה אישה כאשר רכב דהר אל עבר מפגינים שמחו כנגד הימין הקיצוני. טראמפ, כזכור, גינה בתגובה את "האלימות משני הצדדים". אגב כך, אשתקד יצא לאקרנים (ונחל כישלון חרוץ) סרטה של קת'רין ביגלו, "דטרויט", שהביא את סיפור מהומות השחורים שהתרחשו בעיר ב-1967, וכמוהו סרטו של לי הוא ללא ספק הסרט הנכון לזמנו – הרגע של עליית הגזענות והימין האלטרנטיבי (Alt-right) באמריקה ובאירופה.
שלא כמו סרטו של אלן פרקר, "מיסיסיפי בוערת" (1988), שאף הוא גולל פרשה אמיתית מתולדות הגזענות באמריקה – לי נמנע מדידקטיות מחניפה. הוא אמנם בועט ופרובוקטיבי פחות מכמה מעבודותיו הקודמות – זהו אפילו סרט שמרני, מבחינה צורנית ונרטיבית – אך אי אפשר שלא לזהות בו את הממזריות המזוהה עם לי.
ישנן כאן לפחות שתי סצינות מצמררות – באחת מהן מגולל הארי בלפונטה המרגש-מאוד כאקטיביסט קשיש סיפור לינץ' שנערך ב-1916 בגבר שחור, ושלו הוא היה עד, ובאחרת, אימפרסיוניסטית באופייה, נתקלים הגיבור השחור ואהובתו המיליטריסטית-נוסח-אנג'לה-דיוויס (לורה הארייר) בצלב שהבעירו אנשי ה"קלאן" מול ביתם.
"שחור על לבן" הוא סרט זועם, כמו מרבית סרטיו של לי, אבל הזעם הזה מתועל ליצירה סוחפת ומהנה בעלת פוטנציאל ניכר להצלחה מסחרית. אני מעדיף את עבודותיו הרדיקליות יותר והשנויות יותר במחלוקת – אבל קשה שלא להתרשם מכנותו של הסרט ומהעובדה שלי הוא יוצר בעל מחויבות פוליטית שנעה בין הדידקטי והמתריס. אחרי ההצלחה הגדולה של "הפנתר השחור" שנהפך לסרט הרווחי ביותר בבימויו של במאי שחור, ריאן קוגלר, ו"תברח" (שיוצרו, ג'ורדן פיל, הוא אחד המפיקים פה) – אפשר בהחלט לדבר על עלייתו של כוח שחור חדש בהוליווד. תאכל אבק, דונלד טראמפ.
