חומת הפרדה בשמיים: האזור שאסור לצלם מהאוויר נחשף
כשחגית קיסר ביקשה לצלם באמצעות רחפן את מרכז האמנות בו עבדה בשכונת ממילא בירושלים, היא נדהמה לגלות שהרחפן המיוצר בסין מסרב להיכנס אל המרחב האווירי הסגור של הר הבית. הגילוי שלה הוביל למיצג וידאו שמוצג על גג בית ההסתדרות בירושלים
הר הבית הוא אחד המקומות המפורסמים בירושלים, וכיפת הזהב היא סמל המזוהה עם עיר הקודש. הכניסה למתחם הקדוש היא בפיקוח הווקף הירדני, המגביל את הכניסה למקום לשעות מסוימות ביום. אך מתברר שהכניסה מוגבלת לא רק דרך היבשה, אלא גם דרך האוויר. רדיוס של קילומטר וחצי סביב הר הבית מוגדר כאזור האסור בטיסה לכל כלי טיס (No-Fly Zone) - אפילו לרחפנים. עבודת וידאו חדשה "האזור האסור: ירושלים" המוצגת במסגרת פסטיבל "מקודשת" שנפתח בשבוע שעבר, בוחנת את המרחב האווירי סביב הר הבית באמצעות רחפן המצלם את ה-NFZ ומעלה שאלות על ריבונות ולאומיות.
רחפנים נתפסים כסוג של צעצוע למבוגרים. בשנים האחרונות הם הפכו לחלק בלתי נפרד מתיעוד אירועים, ולמתנה פופולרית בחגים. מצד שני מדובר בכלי המשמש לצרכים בטחוניים, לאבטחה ומעקב ומעלה שאלות רבות על חדירה לפרטיות וזכויות אדם. מיצג הווידאו של חגית קיסר, חוקרת אקטיביסטית וברק ברינקר, צלם רחפנים - מצלם את האזור הסגור של הר הבית. הוא מוצג על גג בניין ההסתדרות אשר שימש כמוצב צבאי וכעמדת תצפית במלחמת ששת הימים וממנו ניתן לצפות על הר הבית עצמו. המיצג הוא חלק מתערוכת "מעל ומעבר", שמתפרסת על חמישה גגות במרכז העיר ירושלים, והוא מורכב משלושה חלקים, על מסך אחד מוקרנים צילומי הווידאו מהרחפן שסובב סביב הר הבית. במסך השני מוקרנים ניסיונות הרחפן לחדור את המרחב האווירי ללא הצלחה, ונתקלים בהודעת מסך "אזור אסור לטיסה". בין שני המסכים מוקרן עיגול אדום של רדיוס הר הבית, וחץ מסמן היכן נמצא הרחפן.
קיסר כתבה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובשנים האחרונות היא חוקרת את השלכות השימוש ברחפנים. את הדוקטורט שלה היא כתבה על צילום אוויר אזרחי ככלי לשיתוף ציבור בהליכי תכנון וסוגיות עירוניות אחרות.
הפופולריות ההולכת וגוברת של הרחפנים מציבה מציאות חדשה בפני המדינה והאזרחים. "יש פה סוג של מהפכה, שהפכה את הכלי שעד לא מזמן היה טכנולוגיה צבאית, לנגיש, זול וקל להפעלה. משתמשים ברחפנים גם למטרות של אכיפת חוק, לצילום אתגרי, למחקרים בחקלאות ומחקרים אחרים. זה ערער משהו בשליטה על המרחב האווירי והבעלות על השמיים. המדינה יכולה לשלוט על כלי טיס - באיזה זמן וקונטקסט אפשר להפעיל ופתאום יש את המכשיר הזה שאין שליטה עליו", אומרת קיסר.
"יש הרבה שאלות שקשורות לפרטיות, חדירה לאזורים רגישים, זה לא מדינה או ארגון, אלא אנשים פרטיים שאין להם אחריות. יש הרבה תביעות של בעלי קרקע נגד מחזיקי רחפנים על פלישה לשטח פרטי, ומצד שני לבתי המשפט קשה להדוף את הטכנולוגיות החדשות ולשמר את שליטתה הבלעדית שלהמדינה במרחב האווירי - זה עדיין שדה פרוץ".
את איסור הצילום סביב הר הבית קיסר גילתה במקרה. כחלק מעבודת תיעוד של "המפעל" – מרכז אמנות בשכונת ממילא ששוכן במבנה שהיה שייך למשפחה ערבית עד מלחמת העצמאות, היא ביקשה להעלות רחפן לאוויר אך זה לא היה אפשרי. "הרחפן פשוט לא התרומם ואז הסתכלנו על הצג שאמר שזה אזור מוגבל לטיסה. רציתי לבדוק מה זה הדבר הזה" מספרת קיסר. מה קורה אם אני מגיעה עם הרחפן מחוץ לזון ומנסה להיכנס פנימה, איזו חומה יש שם באוויר?". כך היא וברינקר יצאו לסיור רחפנים סביב הר הבית, בו הם תיעדו את הנסיונות לחדור את המרחב האווירי. בירושלים כל הפעלת רחפן דורשת אישור מהמשטרה, יש אזורים נוספים האסורים בצילום באופן גורף, כמו כנסת ישראל ואצטדיון טדי. ואילו חסימת הכניסה לרחפן מוטמעת כבר בתוך המכשיר המיוצר בסין.
"הרחפן אפשר לנו לחשוף את טכנולוגיית השליטה הזו, כי היא שקופה. היא חומה שעשויה ממידע גיאוגרפי שמוטמע מטכנולוגיית המידע של הרחפן. החומה הדיגיטלית נחשפת כשאת רואה איך את לוחצת על השלט ופוקדת על הרחפן להתקדם והוא לא מתקדם. החלקנו לאורך החומה ועשינו את הסיבוב מסביב להר הבית. יש אזורים טופוגרפים שקשה לשמור על קשר עין עם הרחפן, זו היתה משימה לא פשוטה" מספרת קיסר. בהמשך הם פנו לחברה הסינית שייצרה את הרחפן וזו הסירה את מגבלות התעופה, אך הם לא ניסו להפר את איסור הטיסה מחשש לשלילת הרישיון של ברינקר. "העובדה שלסינים יש דריסת רגל לפתוח את המרחב האווירי ולאפשר את הצילום מעוררת הרבה שאלות על דרך קבלת ההחלטות, למי הם נותנים אישור ולמי לא נותנים אישור, ולשאלות על הריבונות בהר הבית" אומרת קיסר.
"הרחפן, הכלי הזה שאנחנו רואים כמצלמה החדשה של החתונות, הוא בעצם חלק מתהליך שליטה, זה מאפשר לשלוט יותר על האופן שבו אנחנו מתנהלים במרחב בגלל החיבור בין טכנולוגיה תאגידית והשליטה של המדינה. זה לא בהכרח דבר רע, אנחנו רוצים שהמדינה תגן על האזרחים מטכנולוגיות. אבל זה מעצב את תפיסת המרחב כי רק המדינה שולטת במי יכול לייצר מידע ולצלם במרחבי סכסוך. זה כלי שנוי במחלוקת גם בידיים של המדינה וגם בידיים של אזרחים. זה חשוב שנהיה מודעים לזה, גם בתור מי שרוצה להפעיל טכנולוגיה כזו וגם בתור סובייקטים של המבט הזה".
