ביקורת סרט: "אימה במצולות" - כריש לא מדמם
כריש לבן עצום וקדמוני מאיים על חייהם של המשתכשכים באוקיינוס - נשמע מוכר? "אימה במצולות", שואף להיות סרט איכותי, אבל מוצא את עצמו כשילוב מבולבל ולא מוצלח של "מלתעות" ו"פארק היורה". האקשן בו מתחיל מאוחר, הופך למגוחך ורחוק מלמצות את פוטנציאל הזוועה
את הסטנדרט העליון לסרטי מפלצות ימיות קבע "מלתעות" (1975) של ספילברג. למרות שהוא מציג כריש שטורף בני אדם יש בו גם תסריט, משחק, מוזיקה ובעיקר בימוי מתוחכם ומשכנע. ההצלחה יוצאת הדופן של "מלתעות" עוררה גל של סרטי מפלצות ימיות – דגי פיראנה, קטלנים (אורקות), וכמובן סרטי כרישים רבים מספור.
בין עשרות הסרטים שבהם יש מפלצות ימיות (אמיתיות ודמיוניות) ניתן להיתקל פה ושם בשאיפה לסוג של איכות. גם סרט ה"כריש רוצה לטרוף כוסית בביקיני" ("מים לא שקטים" עם בלייק לייבלי) יכול להיכלל בקבוצה מצומצמת זו. לרוב בסרטי המפלצות הימיות אין אפילו שאיפות צנועות לאיכות. בין אם אלו פיראנות שזוללות שחקניות פורנו עם חזה מסולקן ("פיראנה 3DD" מ-2012), או האפקטים עולב בסרטי סדרת "שארקנדו" (בכורת הפרק השישי בסדרת "שארקנדו" תהייה מחר (שבת) בערוץ Syfy ותכלול (חוץ מכרישים) גם אלמנט של מסע בזמן ונאצים). הפסבדו-תחכום של "הומור מודע לעצמו" מספק תירוץ המקל על הצופים המחפשים הצדקה לצריכת זבל טהור.
"אימה במצולות" The Meg)) לא רוצה להיות סרט זבל, אבל הוא גם לא לגמרי סגור על מה שהוא רוצה להיות. לכן הוא משתנה במהלך העלילה מבלי להיות לגמרי מספק באף אחד מסוגי הסרטים שמהם הוא מורכב. הקושי להחליט על גישה עקבית היה גורם משמעותי בתהליך הפיתוח הממושך של הסרט. מהרגע בו נקנו הזכויות עברו 22 שנים עד יציאתו, התחלפו שלושה בימאים ושלושה אולפנים, אך הבעיה לא נפתרה גם כאשר הסרט נעשה.
לא ניתן לשייך את התוצאה הסופית לקטגוריית הזבל, אבל הוא מאבד מפוזת הרצינות שלו ככול שהוא מתקדם. הוא מנסה לעורר אימה, אבל לא מספק את הסחורה המדממת כדי לא לפגוע בפוטנציאל המסחרי של דירוג ה- PG-13 שלו (מותר לצפיה מגיל 13 ומעלה). הוא מתחיל עם שאיפות לביסוס מדעי רציני של המתרחש וכולל "ניים דרופינג" של מושגים מדעיים שונים, אבל מסתיים בבופה פתוח בחוף ים סיני שוקק אדם.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע:
"אי הכלבים" - לראות יותר מפעם אחת
"שחור על לבן" - ספייק לי במיטבו
"האישה": משחק נהדר שמחפה על עלילה חלשה
כשם ש"מלתעות" היה מבוסס על ספר של פיטר פנצ'לי, ו"פארק היורה" על ספרו של מייקל קרייטון, כך גם כאן יש מקור ספרותי: "Meg: A Novel of Deep Terror" (1997) חלק ראשון בסדרת ספרים מאת סטיב אלטן. ההקשר הז'אנרי של הסרט משלב בין אימה ומדע בדיוני: כריש טורף נוסח "מלתעות", והתמודדות עם יצור פרהיסטורי שמוצא דרכו להווה האנושי-טכנולוגי נוסח "פארק היורה".
היצור המככב כאן הוא מגלודון – אב קדום לעמלץ הלבן, ומי שהיה טורף-העל של הים. המגלודון הגדול ביותר ששרידיו נמצאו הגיע לאורך של כ-18 מטר. בהסבר המדעי למחצה שניתן בסרט האורך שלו משודרג לבין 21 ל-27 מטרים. אבל כמובן שגם המידע הזה הוא רק נקודת מוצא לגודל משמעותי הרבה יותר התורם להפיכת היצור המוצג לאובייקט פנטזיה מאיים עוד יותר.
הגיבור הוא ג'ונאס טיילור (ג'ייסון סטיית'ם) מומחה לצלילות חילוץ. בתחילת הסרט הוא מוביל חילוץ מצוללת גרעינית אך הדברים משתבשים עם הופעת יצור מעמקים שמתנגש בצוללת. הסבריו של טיילור אינם מתקבלים והוא מואשם ע"י ד"ר הלר (רוברט טיילור) שלקה בשיכרון מעמקים. ג'ונאס פורש לחוף תאילנדי והדבר מסיים את נישואיו ללורי (ג'סיקה מקנאמי) שממשיכה לעבוד במשימות תת מימיות.
חמש שנים מאוחר יותר, במתקן מחקר הממוקם במימי האוקיאנוס השקט מעל שקע מריאנה (השקע האוקיאני העמוק ביותר הידוע לאדם), מתרחשת תקלה חמורה. המתקן ממומן ע"י מיליארדר אמריקני יהיר בשם ג'ק מוריס (ריין וילסון), ומנוהל ע"י ד"ר מינווי ז'אנג (וינסטון צ'או). צוללת מחקר קטנה שבראשה עומדת לורי צוללת ל"תהום צ'לנגר" (הנקודה העמוקה ביותר בשקע) ומבקיעה שכבת מים קרים (תרמוקלינה) המובילה לאזור נמוך אף יותר שבו חיים יצורים שלא עלו לפני שטח של האוקיאנוס מיליוני שנים.
הפרטים המדעיים אינם באמת חשובים. כמובן שההגעה למקום מובילה לתוצאות לא צפויות הכוללות מפגש עם מגלודון, וסיטואציה המחייבת את ג'ונאס לחזור לעבודה כדי לחלץ את אשתו. אבל בכל הקשור ליחסים בין הדמויות המטרה אינה איחוד של ג'ונאס עם הגרושה. כחלק מהמחויבות להפקה האמריקנית-סינית של הסרט יש גם ההתפתחות של קשר רומנטי בין ג'ונאס לסו-יין ז'אנג (הכוכבת הסינית לי בינגבינג) – בתו הגרושה של ד"ר ז'אנג.
בעוד הטריילר של "אימה במצולות" נושא טון אירוני הסרט עצמו, לפחות בשליש הראשון, מכוון יותר לדרמת פעולה-מתח רצינית למחצה. השליש הראשון מנסה להיות רציני יותר מבחינה טכנית ומדעית בנוסח "מצולות" (1989) של ג'יימס קאמרון, ולבנות דמויות, מתחים דרמטיים ו"תהליכים". בגלל התסריט הצפוי והדמויות השטוחות כוונות אלו נותרות רק ברמת התיאוריה.
עד ההיתקלות הישירה הראשונה עם המגלודון עובר שליש סרט. כאשר הוא מגיע "אימה במצולות" מתחיל להתרחק מהפוזה השקולה לעבר ריגושים של סרטי מפלצות. זהו גם המעבר להשאלת רעיונות מסרטים טובים ממנו. בין אם אלו שוטים של רגלי מתרחצים המצולמים מלמטה מנקודת המבט של הכריש, או רעיון המפלצת העומדת לטרוף ושנטרפת שניה לאחר מכן ע"י מפלצת גדולה ממנה. רבים מהבימאים של סרטי מפלצות פועלים בהשראת ספילברג, אך כאן מגיעים לו תמלוגים.
השליש האחרון של הסרט עובר לפאזת הטראש. הוא כולל מספר רב של בני אדם, ותואם יותר את סוג ההנאה עליה מרמז הטריילר. מי שקונה כרטיס כדי לראות את ג'ייסון סטיית'ם הולך מכות עם סופר-כריש יצטרך להתאזר בסבלנות, אבל בסוף יקבל את מבוקשו.
סטיית'ם עצמו הביע את אכזבתו מהאלימות הצמחונית בסרט המוגמר. הבימאי ג'ון טורטלטאב (סרטי "אוצר לאומי") צילום חומרים שלא נכנסו וימצאו את דרכם, מן הסתם, לגרסה מדממת יותר המיועדת לשוק הביתי. זוהי עוד הפקה אמריקנית-סינית, הניכרת לא רק בזהות הדמויות ובגיאוגרפיה של אתרי ההתרחשות, אלא גם בדלילות המכוונת לשווקים של שתי המדינות. עד כה לא נוצר בלוקבאסטר מוצלח בשיתוף פעולה הפקתי אמריקני-סיני ("החומה הגדולה", "גורד שחקים" ודומיהם) ו"אימה במצולות" אינו משנה מגמה זו.
