"ויקי כנפו היא סיפור סינדרלה טרגי"
15 שנה אחרי הצעדה לירושלים ויקי כנפו עומדת בלב ספר שחוזר לסיפור שלה ולזה של חבצלת אינגבר. שתיהן נשים שסבלו מדיכוי מתמשך עד שהחליטו להרים את הראש. פרופ' הנרייט דהאן-כלב, מחברת המחקר, מספרת בריאיון שיחסי הכוחות באקדמיה לא שונים מאלה שמתרחשים במפעל טקסטיל במצפה רמון: "בתור מזרחית שפתחה את הפה שילמתי לא פעם בפיטורים"
אישה מגיעה כל יום למפעל טקסטיל. במשך תשע שעות היא רכונה מעל מכונה. לפעמים היא עובדת משמרת כפולה. המנהל לא מכיר אותה בשמה אלא במספר, לפי תפקידה על שרשרת הייצור (גיהוץ – 14, חפתים – 23). כשהילד שלה חולה היא לא נשארת איתו בבית כי בפעם האחרונה איימו עליה בפיטורים ("אם לא מוצא חן בעינייך, יש עשרות רוסיות שמחכות בתור בחוץ למשרה שלך"). את הסנדוויץ' היא אוכלת בהפסקה של רבע שעה – פעם בבוקר ופעם בצהריים. בדקה ה-15 המנהל דופק על הדלת: "יאללה, יאללה, לחזור לעבודה". מדי כמה שבועות מפטרים חלק מחברותיה. אחר כך, כשיש הזמנה גדולה, מחזירים אותן לעבודה. משלמים לה מינימום, אבל זה כסף שמאפשר לה לשרוד, להוציא את הפה מחוץ למים ולשאוף אוויר.
לעיתים רחוקות היא מרשה לעצמה להגיד בקול שנמאס לה. מי שלידה משתיקה אותה, מסבירה לה שחשוב לשמור על איפוק, שבזה נמדד הערך העצמי שלה, הכוח שלה – לשלוט בזעם, לא לתת לו לחלחל פנימה ולעורר סערה, לא להפוך למשוגעת. היא מזכירה לה שהיא פועלת, שמה שתגיד לא ישנה דבר, ושחשוב לה לשמור על העבודה שלה, על כוחה להשתכר. בסוף היא לומדת לאהוב את המפעל בכוח. "הכוחות מוקדשים לארגון ולתכנון פעולותייך הפיזיות, כך שתספיקי לחבר הכי הרבה צווארונים לחולצות שאת יכולה, שתעשי את הפעולות בצורה הכי חסכונית ויעילה, כך שגיהוץ יחייב רק החלקה אחת ושהגוף שלך לא יתעוות יותר מדי, ותעשי יותר מהנורמה – שיהיו לך פרמיות".
כך מתארת חבצלת אינגבר את שגרת עבודתה במפעל "פפקו" במצפה רמון, במסגרת כמה ראיונות שקיימה עם פרופסור הנרייט דהאן-כלב, שחוזרת לסיפורה ולזה של ויקי כנפו בספרה "נשים בישימון: מרי וסירוב בשולי החברה" (בהוצאת רסלינג). דהאן-כלב, חוקרת מדעי המדינה, מגדר ומזרחיות, בוחנת כאן את המנגנונים שמובילים נשים לקבל על עצמן דיכוי מתמשך, כמו גם את הרגע שבו הכל משתנה, כשהן מחליטות לסרב, להתנגד ולמרוד, לנסות להפוך את מציאות חייהן.
"הרבה פעמים נשים מבינות שהן חיות בתנאים לא צודקים ויחד עם זה ממשיכות לציית. בצירוף של איזשהן נסיבות, מגיע הרגע שבו אישה אומרת שהיא לא מוכנה יותר לתנאים האלה", מסבירה דהאן-כלב בריאיון. "מבחינתי התחוללות המרי היא כבר הצלחה לכשעצמה, גם אם התוצאות וההישגים החיצוניים לא נדמים כך".
אכן מדובר בשני מאבקים שלא "הצליחו" במובן המקובל של המילה, אך הקשר ארוך הטווח של דהאן-כלב עם שתי הנשים אפשר לה לעקוב אחר השינויים שהתחוללו בתוכן, במבטן על המאבק שהובילו ועל תוצאותיו, וגם על האירועים שפקדו אותן בהמשך חייהן. אלה עומדים במרכז המחקר שלה, המשרטט מרחב ביניים, אזור דמדומים בין השעבוד לשחרור – שבתוכו אישה מצליחה בהדרגה, בשלבים, לנתץ כבלים תודעתיים דכאניים ולברוא מחדש את מקומה בסדר החברתי שסביבה, לרכוש את השפה הזרה שעד כה אפשרה את ניצולה. כך עוסק המחקר הזה גם במתח בין האקדמיה לשדה – בין תיאוריות על מרד ושחרור משעבוד לבין פועלות שלא יודעות לדבר את הטקסטים שנכתבים עליהן; בין חוקרים בורגנים עם מציאות חיים נוחה שכותבים על מנגנוני כוח וניצול לאם חד-הורית ענייה בפריפריה, שעל שגרת חייה החוקרים אינם יודעים דבר.
התקשורת גררה את כנפו לפורנו?
יש לה לא מעט במשותף עם מושאות המחקר שלה. דהאן-כלב (71) היא אם חד-הורית מבאר שבע, שמשפחתה עלתה לארץ ממרוקו כשהייתה בת שנתיים וחצי. מלבד היותה חוקרת מובילה - שבין השאר ייסדה את החוג למגדר באוניברסיטת בן גוריון ועמדה בראשו, כתבה טקסטים מכוננים כמו "את כל כך יפה, לא רואים שאת מרוקאית", וזכתה בפרסים, בהם פרס הקונגרס היהודי-אמריקני לנשים מחוללות שינוי – היא עוסקת בפעילות ציבורית ענפה לקידום צדק חברתי וזכויות אדם. בין היתר הייתה חברת הנהלה ב"קרן החדשה לישראל" ויושבת ראש וחברת הנהלה ב"בצלם"; הייתה מעורבת בהקמת "הקשת המזרחית הדמוקרטית" ובהקמת עמותת "אחותי".
כך פגשה לראשונה את חבצלת אינגבר. "1999, אחד השיאים של התמוטטות מדינת הרווחה, הוכרזה ב'אחותי' כשנת הפועלות. התמסרנו לניסיון לשפר את התנאים של נשים שחיות בפריפריה, בעיקר מזרחיות וערביות, ויום אחד נודע לנו שיש תסיסה במפעל הטקסטיל במצפה רמון".
לקראת יולי 2000, לאחר שנים שבהן המפעל סבל מקשיים כלכליים, קיבלו כל הפועלות הודעה על פיטורים סופיים. עד מועד סיום העבודה הן שובצו במשמרות כפולות. אז הגיע לידיעתן כי בכל פעם שהמפעל קיבל הזמנה של שנה ממשרד הביטחון – דאגו שהן יסיימו אותה בחצי שנה ולאחר מכן פיטרו חלק מהעובדות. זה, לדבריה של אינגבר, היה מה ששבר אותן. "הפעם החלטנו לא לתת למעביד להוציא את הסחורה המוגמרת עד שיימצא פתרון לעובדי המתפרה שנוצלו במשך שנים", היא מצוטטת בספר.
הן התבצרו במפעל במשך חודש וחצי, ישנו בו והביאו לשם את הילדים, שהעבירו את החופש הגדול בחצר. "מהרגע הראשון עקבתי אחרי העניינים", משחזרת דהאן-כלב. "התרשמתי בעיקר מהעניין הזה - במשך 14 שנה מפטרים ומחזירים אותך לעבודה. מה בדיוק קרה עכשיו? התפרץ אצלה איזה כוח פנימי שאומר די, נמאס לי, אני לא מוכנה יותר".
הפתרון הגיע מכיוון מזכיר ההסתדרות באותה תקופה, עמיר פרץ, שהציע לעזור לפועלות לרכוש את המפעל ולהפוך אותו לקואופרטיב. אלא שנדמה שתסריטים שכאלה עובדים רק בהוליווד, ולאחר תקופה לא ארוכה שבה אינגבר ניהלה את המפעל – הוא נסגר. "זה סיפור סינדרלה שהכזיב. הציעו להן לנהל את המפעל אבל לא היה מאחורי זה שום דבר מלבד ציניות פוליטית של מקבלי ההחלטות, מעמיר פרץ עד נציג ההסתדרות בתוך המפעל. אי אפשר להפוך בן-לילה פועלת למנהלת. היה משהו רומנטי בקונספציה הזו, שכולם התאהבו בה. אנשים היו צריכים לגלות אחריות ולא להשלות אותן שזה הולך לעבוד. קשה להאמין שמזכיר ההסתדרות באמת האמין בזה. צריך ללמוד לנהל וצריך ללמוד לעבוד עם כוח, ולנשים הללו אף פעם לא היה את זה".
כך מדגימה דהאן-כלב כיצד המנגנונים הנסתרים שהובילו לניצול המתמשך של הפועלות המשיכו לפעול אפילו כשמבחוץ לכולם היה נדמה שמדובר באקט של שחרור. "תשמעי, זה לא עובד. אותך אני רוצה לראות על קו הייצור", אמר לאינגבר פעם אחת נציג ההסתדרות במפעל. "הרעיון שהיא מנהלת לא הרתיע אותו אבל אותה כן, והיא אכן חזרה", מסבירה דהאן-כלב. "היא עבדה בקו הייצור במקום שהיה צריך להשלים את המכסות, ובלילה ניהלה וקיימה פגישות. זה היה משהו בלתי אפשרי".
כאן מתבהר שבין הדיכוי לשחרור יש מסע ארוך שעל האישה לעבור. זה לא רגע אחד, גבול שנפרץ – אלא מדבר. "בריאיון הראשון עם אינגבר התחושה שלה הייתה שהיא הכזיבה, הכשילה, שהיא מטומטמת ושלא הייתה לה היכולת הנדרשת. זו הייתה אשמה נורא גדולה, ואף אחד לא חסך את זה ממנה. בפגישות השנייה והשלישית לאט-לאט היא השתנתה, הבינה שהקונסטלציה הזו לא רק על הכתפיים שלה, ואז גם הצליחה להטיל חלק מהאחריות על אחרים. היא תפסה את גודל הניצול רק בהמשך, כמה שנים לאחר מכן. אז פגשתי אישה מפוכחת, מאוד פוליטית, שמבינה את המשחק ולא נמצאת על קו הייצור רק כדי לקבל את הפרמיות, את המשכורת שאיתה תסיים את החודש. בין השאר היא הסכימה איתי למשל שהסיפור הזה לא היה כולו כישלון. היו בו גם הצלחות, חברתיות ואישיות – עצם התהליך מבחינתה היה הצלחה".
מסע דומה עברה ויקי כנפו, והצבת הסיפורים זה ליד זה מחדדת את מרחב המעבר שעומד בליבו של הספר. בשונה מההתרחשויות במפעל הפריפריאלי, סיפורה של כנפו סוקר בתקשורת באופן אינטנסיבי והפך אותה בן-לילה לדמות ציבורית (אולי מפני שבצעידתה לירושלים על מנת להיפגש עם שר האוצר אז בנימין נתניהו ולדבר איתו על הקיצוץ בקצבת האמהות החד-הוריות, היא התרחקה ממצפה רמון ונכנסה אל לב הקונצנזוס, מציעה דהאן-כלב). הסיקור האוהד והתאהבותו של הציבור בכנפו נחשפים בספר כמנגנונים מנצלים – בדומה להצעה של מזכיר ההסתדרות לפועלות "פפקו".
"המהלכים הדרמטיים שוויקי הובילה התבררו כנושאים תוצאות דרמטיות", מזכירה דהאן-כלב. 14 חודשים לאחר הצעדה כנפו הצטלמה בעירום לאתר פורנו כשעל גופה כתובות מחאה. מה שנתפס בעיניה כצעד חתרני, שיאפשר להחזיר תשומת לב ציבורית למחאה שלה, הפך לתקרית מצערת כשלטענתה לא קיבלה לאחר מכן את הכסף שהובטח לה. כמה שנים לאחר מכן בנה התאבד בתא המעצר לאחר עבירות פריצה, גניבות, אלימות וסמים. "הסיפור שלה היה ממש טרגדיה", אומרת דהאן-כלב. "לא רק מטאפורה רומנטית לסינדרלה ולטרגדיה יוונית, אלא ממש – כל הטרגיות האפשרית בסיפור של סינדרלה".
גם את כנפו ליוותה דהאן-כלב מתחילת המאבק שלה, שמציין החודש 15 שנה. הן נפגשו כשהתראיינו לגבי עניינים שונים לתוכנית בוקר, ימים ספורים לפני שכנפו יצאה לצעדתה. "נסענו יחד במונית לאולפן, ואני זוכרת שהיא סיפרה לי: 'אני הולכת ברגל לדבר עם שר האוצר, ולהסביר לו שאני לא יכולה לעבוד בשתי עבודות ועדיין לא לגמור את החודש בשביל הילדים שלי'. היא אמרה שהיא בטוחה שהוא יבין, הייתה נורא משוכנעת בכוח השכנוע שלה, ואכן הייתה מאוד כריזמטית".
מאז דהאן-כלב עקבה אחריה ונפגשה איתה לכמה ראיונות בשלבים שונים בחייה. השיח האחרון ביניהן היה מעט מורכב: "בפעם האחרונה שדיברנו הרגשתי שהיא התפכחה, עם הרבה צדק מבחינתה. בשבילה, אשת אקדמיה כמוני ופוליטיקאי או איש עסקים – אין ביניהם הבדל. כולם בשבילה זה העשירים הרעים שמנצלים אותה ועושים עליה רווח. היא קיבלה שיעור אינטנסיבי בהבדל בין עניים לעשירים. לקח לי זמן להסביר לה שאני לא חלק מהחזית הזאת, ובסוף הצלחתי לשמחתי לרכוש שוב את אמונה".
חוסר התאמה לבית ספר מקצועי
בספר מבארת דהאן-כלב כי אחת ממטרות המחקר היא גם "חשיפתו בפני קהילה אקדמית וציבור קוראים משכיל שהיכרותם עם מה שמכונה בפיהם 'הפריפריה' הינה שטחית וסטריאוטיפית". כשהנקודה הזו עולה בריאיון היא מזכירה את "אחד הספרים היותר ידועים על עוני של נשים, שנכתב על ידי אישה שהגדירה את עצמה ענייה וסיפרה שלאבא שלה הייתה רק מניה של אגד. בשנות ה-60 וה-70 בארץ זה נחשב מעמד בינוני-גבוה. זה אבסורד. זו אחת הדוגמאות שאני נתקלת בהן באקדמיה על כך שמי שחוקרות נשים מוחלשות לא מבינות באמת את העניין של העוני, וגם לא מבינות שלהיות ענייה זה לא אומר להיות טיפשה. כשאני רואה אישה שחשופה לאלימות בבית ונשארת שם זה משגע אותי, אני לא מצליחה להבין את זה. יחד עם זה, אני יודעת שיש כוחות שמשאירים אותה שם, גם אם אני לא יודעת מהם. העבודה היא לחשוף אותם".
עם השינויים הרבים שעבר השיח הפמיניסטי במהלך המאה הקודמת, היה נדמה שהאקדמיה נפטרה כבר מזמן מקונספציות כמו אלה שמתארת דהאן-כלב. לדבריה, דבר דומה קורה גם בנוגע לחקר המזרחיות בארץ: "אני חושבת שהמחקר בנושא המזרחי מיצה את עצמו פחות או יותר ב-2007. לא ראיתי דברים חדשים שקורים מאז. צריך ללמוד את ההיסטוריה שנמחקה – היסטוריה של יהודי ארצות ערב והאיסלאם - בהקשרים ים-תיכוניים. כרגע חוקרים בצורה שבורה: תולדות יהודי מרוקו במרוקו ובישראל בנפרד. התפיסה של רצף תרבותי, פוליטי והיסטורי חסרה שם. אני חושבת שהחסר הזה נובע מהאוריינטליזם המאוד מובהק של כל המחקר בארץ".
אז יש כיום באקדמיה כוח עם אינטרס לשמר את המצב הזה?
"זה לא אינטרס של אדם מסוים או קונספירציה, אלא רשתות כוח. הכוח נמצא במקומות מסוימים, ולפעמים מהלכים מהסוג הזה, שדורשים הבנה רחבה יותר – מערערים על הלגיטימציה של הכוח. אנשים לא משחררים בקלות עמדות כוח, וחוקרים הם בראש ובראשונה אנשים. אם ערבים הם חלשים, טוב לנו להשאיר אותם ככה, ואם מזרחים הם חלשים – לא משנה מאילו סיבות - אנחנו נעשה הכל כדי לתייג אותם כחלשים ולא נאפשר להם לצאת מזה. במקרה שלי אני כל השנים עוברת פנימה והחוצה. אני באה מסקטור שנחשב חלש, מזרחים, אבל אני גם באקדמיה. שם אני כמובן חלשה שבחלשים".
במה זה בא לידי ביטוי?
"בתור מי שפתחה את הפה שילמתי לא פעם בפיטורים או בעיכוב של הקידום שלי. כמובן, היו תירוצים אקדמיים – לא פרסמת מספיק וכאלה. כיום ממרומי הפנסיה אני אומרת שזה שטויות במיץ עגבניות. ראיתי אנשים שפרסמו פחות ממני ובאיכות פחות טובה, במובן שהם פחות מצוטטים, ומשום שהם ילדים של פרופסור פלוני אלמוני, וגברים בדרך כלל, זכו ליחס שונה. זה לא המזל שיחק להם – זה יחסי הכוח".
מהבחינה הזו גם את, כמו כנפו ואינגבר, נאבקת בכוח מדכא.
"התחברתי לנשים האלה מתוך חוויה אישית. גם אני באה ממאבק הישרדות כאם חד-הורית, כאישה מזרחית, שלמשפחה שלה לא היה הרבה כסף. כשהגעתי לאקדמיה הבנתי דברים שאני לא בטוחה שהייתי מבינה אם הייתי ממשיכה להיות קופאית, שזה גורלן של הרבה נשים מזרחיות מהשכבה שלי".
אז הכניסה לאקדמיה היא סוג של מרד?
"אני ויוסי יונה תמיד צוחקים על כך שאנחנו הצלחנו הודות לזה שמערכת החינוך נכשלה איתנו. אני נשארתי כיתה, את יוסי יונה רצו לשלוח לבית ספר
"את המעבר מהספירה הפרטית לציבורית אפשר ללמוד במרחב הביניים. נשים שלא לומדות את זה, גם כשהן מתמנות לתפקיד מנהלת בית ספר – לא ישנו כלום. בתיאוריות פמיניסטיות זה הרבה פעמים מתואר כיתרון. אני לא חושבת ככה. לבוא עם אתוס של אימהות ולהפוך לחיילת בקרקל זה לא רלוונטי. רק כשנשים מבינות שהכללים הם אחרים, הן מגיעות למשרות מפתח בבנקים, בעולם הפיננסי. אלה תמיד נשים גבריות, שמבינות שהאתוס הוא גברי. אני לא אומרת שלא צריך לשנות את האתוס הזה. דרוש כאן משהו שלישי, שמתחולל אצל נשים שמצליחות להבין שהן עוברות בין ספירה לספירה בתוך מדבר שבו עליהן להמציא לעצמן את החוקים.
"בכל יום משתחררת אישה אחת. תהליך השחרור לא נעשה בתנועה שוצפת של נהר גדול של נשים משתחררות. כל אישה צריכה לתפור לעצמה את חליפת השחרור שלה. אחת צריכה להשתחרר מאלימות בבית, השנייה מדיכוי שבטי והשלישית מעול תורה ומצוות. שחרור של אישה חרדית אינו דומה לשחרור של אישה ערבייה או לפועלת במפעל טקסטיל. לכן לא יעזרו אמירות כוללות של 'נשות כל העולם התאחדו'. למדנו משהו מהאכזבה של המהפכה המרקסיסטית".
