ביקורת סרט: "הורדוס איילנד" - אל תבנו על צחוקים
זוג חברים ממציאים מדינה פיקטיבית כדי להשיג חניה בתל אביב - הסרט הישראלי החדש "הורדוס איילנד", יכול היה להיות סאטירה פוליטית מצחיקה אבל בפועל הוא החמצה חובבנית ונטולת פואנטה, ובגדול אפשר היה להסתפק במערכון קצר
הרעיון, על פניו, מבריק. מצוקת החניה בתל-אביב היא סוגיה מוכרת. מוכרת גם השאלה "יוצא?" המופנית כלפי כל מי שנתפס ברכבו במקום חניה. האכזבה הנרשמת על פני מי שסבור היה כי מצא מקום פנוי, ואז מגלה שהוא שמור – מוכרת אף היא, וכמוה השמחה שהיא מנת חלקו של מי שסופסוף חנה, רק כדי למצוא את הדו"ח הכחלחל שמהודק לשמשה הקדמית בבוקר שלמחרת. בקיצור, קומדיה תל-אביבית על חנייה. למה לא, בעצם?
התשובה היא "הורדוס איילנד". קומדיה תפלה, חובבנית, נטולת פואנטה, ובעיקר מאוד לא מצחיקה. זהו סרטו הראשון של נלי גיא (שגם כתב את התסריט יחד עם ליאור דראל ואיתי גינת), והוא מספר על שני צעירים כושלים החולמים להיות יזמים גדולים, סודה (בן פרי) וקפטן (דראל), שממציאים מדינה, איי הורדוס שמה, על מנת לזכות בחניה חינם בתל-אביב. די מהר מסתבר שהפתרון המופרך שמצאו למצוקת החניה עובד טוב משסברו. השב"כ מעניק להם מאבטח חינם לחודש (יואב דונט) במסגרת מבצע היכרות, קפטן המחופש לשגריר מעורר את תשומת לבה של בתו של שגריר מכסיקו בישראל (נטליה פאוסט), והשניים, סודה והוא, מוצאים עצמם בלב לבה של הצמרת הדיפלומטית הזרה בארץ.
מאידך, הפקחית השכונתית (שני קליין), זו שאחראית לערימת הדו"חות שצברו, מתחילה לחשוד בדבר קיומה של המדינה הפיקטיבית, וכמוה גם עיתונאית חטטנית שמנסה לשווא לזכות בראיון עם "השגריר". לא עוזרת גם נוכחותו של "מאבטח" (עמית איצקר) שפעם אחר פעם נופל לידיהם של שני אנשי שב"כ (רותם קינן וענת אורן), ויוצא מהם מוכה ושבור – ממש.
זה היה יכול להיות סרט מצחיק באמת, אולי אפילו סאטירה פוליטית חריפה, לו יוצריו היו יודעים לאן לנתב את הגימיק. אבל הם לא, והתסריט פונה לכיוונים צפויים להחריד כמו, למשל, סכסוך שמתגלע בין שני השותפים-חברים (שגורם ל"שגריר" לשוב אל בית הוריו, שהם מסתבר עולים מברה"מ לשעבר), או כישלונם למכור יוזמה קודמת שלהם, פרסום על גבי מכוניות, לאיש עסקים ממולח (אורי גבריאל).
פעם נוספת: זה היה יכול להיות סרט מצחיק באמת, אולי אפילו סאטירה פוליטית חריפה, לו היו יוצריו נדרשים לסמטוכה הפוליטית הנובעת מעצם נוכחותה של מדינה שאיש אינו יודע דבר על אודותיה. במדינה המתלהבת מהצבעותיה באו"ם של מיקרונזיה הליליפוטית, ושבה לאיי מרשל המיניאטורית שמור מקום חניה קונסולרי (ע"ע רני רהב) – קשה לחשוב על סיטואציה מגוחכת יותר מאשר פוליטיקאים המעמידים פנים שהם יודעים באיזו מדינה מדובר. מעניין היה לראות כיצד גורמים רשמיים (על באמת) מגיבים למפגש עם נציגה של מדינה פיקטיבית – ודאי בעידן של פוסט-אמת.
ושוב: זה היה יכול להיות סרט מצחיק באמת, אולי אפילו סאטירה פוליטית חריפה, לו לא היה מדובר במערכון קצר נוסח "ארץ נהדרת", שטעה ומצא את דרכו לסרט באורך מלא. שכן לא ברור כלל מה הייתה כוונת יוצריו, מעבר לדחקה הבסיסית שאותה, כאמור, אין להם כל מושג איך לפתח. כתוצאה, ישנן בסרט סצינות שלא ברור מה הן עושות בו: מסלול המורכב מקוביות דומינו שקורסות בזו אחר זו, או קרב מול עובדת סיעודית פיליפינית זועמת (ג'רלין סטולמן). וכמה אפשר למחזר את הבדיחה על האחראי על חניון הגרירה (אלון דהן) שמספק גם קפה איכותי לפוקדי האתר המבואסים.
הבנתם נכון: "הורדוס איילנד" הוא החמצה מצערת. סרט-לא-סרט. קומדיה (אם ככה אפשר לקרוא לו) שבהקרנה בה הייתי עוררה בקושי צחקוק אחד. לזכותו של הסרט ייאמר, שנוכחותו של גבי עמרני (כסבו של סודה) היא תמיד מענגת, ושעמית איצקר (המוכר גם מסדרת הרשת "משיח") הוא כישרון קומי של ממש. לזכותו של הסרט ייאמר גם שהוא לא מביך. הוא פשוט לא.
