"האחרות": בין סרט אימה לקומדיה רומנטית

לפני כמאה שנה, גיבורת הרומן "שרי" של הסופרת הצרפתייה קולט, הוצגה לקוראים כשהיא סורקת וסוקרת את גופה היפה עדיין. אישה בת 49 ללא ילדים. לאחרונה הפסיקה לענוד בלילה את מחרוזת הפנינים שלה, מתוך זהירות. המאהב שלה, בן 26, "שהיה מאוהב בפנינים היפות ומלטפן בבוקר, עלול היה להבחין לעיתים קרובות מדי שצווארה של לאה, שנתעבה, איבד מלובנו ומתחת לעור מתגלים שרירים רפויים".

"האחרות" של שהרה בלאו רחוק מהשכונה הסגנונית של קולט ו"שרי". אין לספרה הרביעי של בלאו אותה משיכה להתבוננות דקה, קלסיציסטית, בגוני העור הלבנים והוורודים של גוף נשי שעומד להתפרק מכוחו האסתטי והכלכלי. להפך - הוא מתנגד כמעט במפורש לסגנון מעודן, לאנדרסטייטמנט. ואף על פי כן הגיבורה של בלאו, רווקה בת 41, מקבלת תפקיד דומה. שילה הלר, שמעבירה את ימיה בחברת בובות שעווה של אמהות האומה כמדריכה במוזיאון התנ"ך, מתארת בגוף ראשון, באופן מחוספס וחצי קריקטורי, את השלב בחיים שבו אישה ישראלית "מרגישה את הנעורים האוזלים מגופי, על העור המתייבש, הווסת המתקצרת ביום נוסף, הרפיון העדין-אך-המורגש בשרירי הפנים, השערות הזיפיות שצצות בפאתי הסנטר".

בלאו מלבישה את המתיחות הזאת בתלבושת של סיפור אימה קומי, בלשי. פתיחת "האחרות" מתארת את הגיבורה כאישה תפלצתית, כרוצחת שעומדת להיתפס, שמחכה לשיחה הדרמטית מהמשטרה. כעבור כמה פסקאות ההיכרות הזאת משתנה ומקבלת פשר אחר: אישה מהמגזר הדתי, שחיה באופן ממשי על קו התפר שבין רמת-גן לבני-ברק, ובאופן סמלי על הגבול שבין פריון והיום שאחריו - רגילה לחשוב על עצמה כעל החשוד המיידי. כשהיא מסתובבת ברחוב עם מטאטא חדש, אנשים מביטים בה "בצורה מוזרה, כאילו ציפו שארכב עליו". ואולי, היא מבהירה לעצמה ולקוראים, "זה פשוט רגש האשמה הארור הזה שהשתרך בעקבותיי כבן לוויה ערמומי".

השאלות הישירות והעקיפות שנשאלת ושואלת אישה רווקה בחברה שבה הורות היא ערך עליון. שהרה בלאו(צילום: איריס נשר)

הספר מבקש להוציא לפועל את הפרנויה הזאת, את השאלות הישירות והעקיפות שנשאלת ושואלת אישה רווקה בחברה שבה הורות היא ערך עליון. בלאו מתמחה בעלילות שסובבות סביב דימוי פופי, אפלולי, מהמיתולוגיה היהודית (הגולם ברומן הביכורים שלה, האגדה על מותן של 93 בתולות יהודיות במלחמת העולם ברומן "נערות למופת"); בחומרים שקשורים לפריון ולמוות, לקורבן ולהקרבה. ב"האחרות", ההתחפשות הזאת היא התרחשות ממשית. רקע הסיפור שייך לימים העליזים והסוערים בקמפוס בר-אילן. יגאל עמיר לא מוזכר בספר, אבל רוחו מרחפת. גם רוחן הטלוויזיונית של סדרות כמו "באפי קוטלת הערפדים" או "דקסטר" שתגיע בהמשך. ארבע סטודנטיות, אחת מהן היא הגיבורה, מבטיחות לעצמן לא להביא ילדים לעולם, לא להישאב למטחנה. הווה הרומן נפתח אחרי כ-20 שנה. הבחורה הדומיננטית מארבעתן, שבינתיים הפכה לסלבריטאית אקדמית, נרצחת. בתגובה להתנגדותה המוצהרת לטרור הילודה הישראלי, הרוצח הופך את גופתה לבובת ראווה: מדביק לעורה תינוק מפלסטיק ומורח על מצחה את המילה "אמא".

בלאו והגיבורה שלה מהלכות רוב הזמן על הקו הדק שבין עלילותיה של רווקה עירונית לבין יומניה הנפשיים של גיבורת סרט אימה. "בכל פעם שאני מרגישה ספקות בנוגע לכוח המשיכה הנשי שלי", מדווחת הגיבורה כמין קארי בראדשו מקומית, "אני ממהרת לפסוע ברחובות בני-ברק, הו, שם לעולם אינך חדלה לחוש נחשקת עם כל המבטים המצקצקים והעוויות הגנאי. כל מחשוף קטן, או חצאית שמתרוממת מעט מעל קו הברך יקנו לך את התחושה שאת הלילית" - כלומר מלכת השדים, רוצחת הילדים - "המפתה בעולם".

סיפור המסגרת, המִשחק בין הז'אנרים, הם בחירה ספרותית יעילה ומוצלחת. גם הבחירה להפוך את העריריות הקלאסית של דמות הבלש, מי שמתבונן בתשוקות האפלות של בני אדם מבחוץ. מוצלח גם השינוי המתמשך בהיכרות עם הגיבורה והמספרת, שהרתיעה הראשונית ממנה הופכת במהרה להזדהות עם מי שמוצגת גם ככלה פוטנציאלית וגם כקורבן אפשרי. יש משהו ייחודי באופן שבו בלאו מצד אחד מציידת את הדמות הזאת בשנאת נשים קלאסית, שאופיינית לדמויות מספרים גבריות ("לחדר הסגור, המלא בנשים דתיות בגיל הפוריות, יש ריח מסוים מאוד, מין שילוב של מתיקות וחמיצות, ניחוח הורמונים, חלב ודם"), ומצד שני, מציגה את ההיבטים הפגיעים, הנעלבים שלה. את ההלקאה העצמית, התינוקית, ששבה לאורך הספר ("הבנת את זה, מכשפה'לה קטנה?")

המהלך הזה מספיק כדי לעורר עניין בספר ובתכנים שלו. ובכל זאת, משהו מהנאיביות של הגיבורה, שהולכת ומתגלה מאחורי הסרקזם, מורגש לא פעם

 בכתיבה עצמה. בין היתר, מורגשת כאן נקודת התורפה של לא מעט רומנים בלשיים מקומיים - העיצוב הלא-משכנע של דיאלוגים חקרניים. גם העמדה הכמו-מתנצלת שבלאו חולקת עם הגיבורים הבלשיים החובבנים של יונתן שגיב ואורנה קזין נראית מיותרת: מין הסתלבטות עצמית שמהדהד בה רצון להרגיל קוראים לספרות בלש ישראלית. בקיצור, הרומן הזה היה מרוויח מעוד קצת עבודה שחורה, שתפריד בין הצד הבוסרי בחיי הבלשות והאהבה של המספרת, לבין הסיפור הייחודי שמסופר כאן. גם ככה שווה לקרוא את "האחרות", ולו כדי להתרשם מההרפתקה העמוקה והקודרת יותר שאליה הספר חותר.

"האחרות", שהרה בלאו, זמורה-ביתן, 223 עמודים

הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".