ביקורת סרט - "שרוכים": צפייה נעימה
ינקול גולדווסר ביים להיטים מקומיים כמו "אבא גנוב" ו"מתחת לאף". עתה הוא חוזר עם סרט חדש, במרכזו אב ובנו הבוגר שסובל מלקות שכלית. זו הייתה יכולה להיות עוד מלודרמה נצלנית, אבל הבימוי העדין והמשחק המשובח, הופכים את "שרוכים" ליצירה שנעים לצפות בה
אני נוטה להסתייג מסרטים שמעמידים במרכזם דמויות של אנשים בעלי צרכים מיוחדים המגולמים על ידי שחקנים "רגילים". על-פי-רוב, זוהי מלאכה "קלה מדי" שנועדה לסחוט תגובות רגשיות בסיסיות מקהל הצופים, כמו גם את ההערכה האוטומטית ל"משחק". דוגמה בולטת היא הופעתו של דסטין הופמן ב"איש הגשם" שהתבססה בעיקר על טכניקה מוחצנת, וגזלה בנקל את האוסקר ממי שבאמת היה צריך לזכות בו בסרט ההוא, טום קרוז.
סרטו החדש של ינקול גולדווסר, "שרוכים", אינו שונה לכאורה. גם הוא, אחרי הכול, אינו אלא מלודרמה משפחתית שבמרכזה גבר-ילד, וגם הוא שולף משרוולו המטאפורי כל טריק-עתיק שמפעיל את מכניקת שחוק-ודמע. בה בעת, יש בו משהו צנוע, כזה שאינו מכריז על עצמו כעל יצירה "חשובה". משהו שהופך את הצפייה בו לנעימה, מבלי שתתלווה אליה אותה תחושה שלפנינו סרט-מסר. בניסוח אחר: זהו סרט קורקטי במובן החיובי של המושג. כזה שאינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא.
לעוד ביקורות קולנוע:
זהו סיפורו של ראובן (דב גליקמן), בעל מוסך שמצב בריאותו המתדרדר מחייב השתלה דחופה של כליה (מעניין שזהו אחד משני סרטים ישראליים המתמודדים השנה על פרס אופיר שנדרשים להליך רפואי זה. השני הוא "הנשף"). פטירתה של אשתו-לשעבר מאלצת אותו לאסוף אל ביתו את בנו הלוקה בשכלו, גדי (נבו קמחי), שהתגורר עד אז עם אימו. גדי מתחיל לעבוד בשטיפת מכוניות במוסך, ובמקביל מנסה אביו למצוא עבורו מוסד הולם.
את חלקו השני של הסרט ניתן לקטלג תחת הערך tearjerker, סוחטן-דמעות. אהבה חדשה (אוולין הגואל) נכנסת לחייו של ראובן, אך מצבו הבריאותי מתדרדר. אחיו האמיד שעמו לא דיבר שנים רבות (דרור קרן) מסתייג מהרעיון לתרום לו כליה, וכאשר גדי מחליט לתרום את שלו כדי להציל את אביו – עליו לצאת למאבק מול הרשויות על מנת שיאפשרו לו לעשות זאת, נוכח מגבלתו המנטלית.
גולדווסר הוא במאי עתיר זכויות בקולנוע הישראלי, יוצרם של "מתחת לאף" המיתולוגי, "אבא גנוב" ו"מעבר לים" – כולם לפי תסריטים של שותפו הקבוע, חיים מרין. "שרוכים" הוא סרטו הראשון לקולנוע מזה 12 שנה, ודפי היחצ"נות של הסרט מגלים שהוא מבוסס על סיפור אמיתי שאליו התוודע גולדווסר (בעצמו אב לבן בעל צרכים מיוחדים) לפני כמעט שני עשורים.
לזכות "שרוכים" ייאמר, שהצפייה בו אינה מלווה בתחושה של נצלנות רגשית. תוצאה, מן הסתם, של הטון המינורי בו מתרחש הסרט. שחקניו אף הם תורמים רבות. הדינמיקה בין דב גליקמן הנפלא-כתמיד וקמחי אינה נמהלת בצעקנות, והסרט מקפיד שלא לגלוש אל עבר הוולגריות בתיאור התמודדותו של הבן בסביבה החדשה. לעיתים נדמה שמערכת היחסים שבין האב ובנו ששב אל חייו הייתה יכולה לפרנס סיטקום – וכך, לפחות, היא מתנהלת.
קמחי, כאמור, עושה את התפקיד ה"קל" יותר. אך יש בהופעתו משהו מרוסן, כזה שנמנע במודע מתסמונת ה"תסתכלו-עלי" שבה לוקים כאמור שחקנים הנדרשים לתפקידים דומים. גליקמן מזכיר בסרט משום מה את וולטר מת'או – אולי בדרך היובשנית-במכוון שבה הוא מגיש את הרפליקות שלו, ואולי גם משום הזעפנות המלווה בחיוך טוב שמאפיינת את מרבית הזמן שבו הוא נוכח על הבד. אוולין הגואל בתפקיד משני המתברר (באופן מאולץ למדיי) כמכריע היא אחת השחקניות האהובות עליי בקולנוע הישראלי כיום. גם היא מסייעת לסרט להפוך ליותר מאשר הסיפור הטריוויאלי שהוא.
לרגעים במהלך הצפייה בסרט נזכרתי בסרטו היפהפה של ז'אקו ון דורמל הבלגי, "החיים לפי ז'ורז'" (1996), המביא את סיפור הקשר האקראי שנרקם בין איש עסקים טרוד וגבר בעל תסמונת דאון שברח מהמוסד. את דמותו של ז'ורז' גילם פסקל דוקן (שזכה על הופעתו בפרס המשחק בפסטיבל קאן של אותה שנה, יחד עם שותפו לסרט, דניאל אוטיי), שאכן לוקה בתסמונת. זה היה מקרה יוצא דופן, מבחינה אתית ואסתטית, שבה נוצרה זיקה בין הדמות ומי ששיחק אותה – והתוצאה העניקה לסרט מורכבות שהתעלתה מעבר לסיטואציה הדרמטית. לעומתו, "שרוכים" אינו מתיימר להביא יותר מאשר את הסיפור שבמרכזו – והוא עושה זאת בדרכו הבלתי מתחכמת.
