"מתכננת חופשה מעצמי": המופע שמפצפץ את כל הציפיות
עם ניירות "פצפצים" שמפוזרים על הבמה ועל כסאות הקהל, המופע "מתכננת חופשה מעצמי. בודקת עלויות" הוא שילוב ביזארי והומוריסטי של תיאטרון חזותי, מחול וסטנדאפ, שמצליח לשבור את חוקי הז'אנרים
המופע "מתכננת חופשה מעצמי. בודקת עלויות" הוא עוף מוזר, אבל כזה שבא לך לעוף איתו. הוא תמהיל ביזארי ומלא הומור של תיאטרון חזותי, מחול וסטנדאפ, שמצליח לשבור את חוקי הז'אנרים בכל אחד מהם ולמזג אותם למישמש כמעט לא מוכר באוונגרד פינת פרינג'.
"לאסוף את השברים" היא אולי הכותרת שהייתי נותנת למיצג הזה אם הייתי יכולה לבחור אחרת מזו של היוצרות. ואולי לא סתם אני מרשה לעצמי כצופה חירות כזאת לשנות כותרות, מכיוון שאחד החוקים המרכזיים שנשברו שם בתאטרון "קליפה" הוא תפקידו של הקהל ולא רק - כל ציפייה שהגעתי איתה למופע הזה נשברה, אז אל תגיעו עם כאלה.
עם הכניסה נדמה לך שנקלעת אל תצוגת תכלית של מתנ"ס שעובר דירה. ניירות אריזה לחפצים שבירים, "פצפצים", מפוזרים על מרחב הבמה וכסאות הקהל. מצופה ממך להתיישב עליהם, אבל אם תשב - שמא יתפוצצו? הם יתופצצו, וזו גם התמה המגדירה בעיניי יצירה הנעה בין ציפיות ופיצוצן. פיצוצים קטנים וגדולים מאלו ממשיכים ללוות את פס הקול הפנימי והחיצוני של היצירה - גלי הדף קלים למפץ הגדול בחייה של היוצרת עידית הרמן, שמשמש כציר למסע במופע הזה.
לפני כשלוש שנים איבדה הרמן את בן זוגה דימה טולפנוב, שותפה לחיים ולחיי היצירה ב"קליפה" שהקימו ביחד. טולפנוב מת בפתאומיות מהתקף לב במהלך מסע הופעות של הקבוצה בהודו, והותיר את עידית קפואה, ריקה ומלאה בו זמנית. במונחים אלו עידית בוחרת לחשוף את אבלה במרחב התיאטרון, בסיועה, ולפעמים בהפרעתה, של שותפתה ליצירה אורין יוחנן.
במופע הזה לא תצטרכו לחפור בסמלים אחר משמעות האבל עבור הרמן. בניגוד למחול המודרני המופשט, המשתעשע בין התערטלות להסתרת הסמלים שלו, הרמן ויוחנן מגישות את פרשנותן כמעט בכפית לקהל. בריאיון-דיאלוג שהן מקיימות ביניהן תוך כדי תנועה הן מצמצמות את מרחב הפרשנות של הצופה - זו נמזגת אל התבניות שהגישו בהתחלה ומעובה בעזרת הכלים האומנותיים השונים לאורך היצירה.
אם חשבתם שרק הרמן תישאר חשופה על הבמה - צפו פגיעה. בשלב מסויים מתהפכות היוצרות, כשהיוצרות מבקשות מהקהל להשמיע את בעיותיהם ובעזרת "קריאה בפצפצים", אותם מתבקש הקהל לפוצץ - הרמן מנסה לפתור את בעיות הצופים, שבתורם מבקשים להתמסר ולהיחשף. הומור סרקסטי וחינני ששזור אל תוך מופע שעוסק בשבר - שבר אישי ושבר של ז'אנרים.
היוצרות ממשיכות ומפצפצות את המוסכמות - כשהן מרימות את המסך, חושפות את קירות התיאטרון ומותחות את גבולות האביזרים מחוץ לחדר; מטשטשות את הגבולות בין יוצר לרקדן; בין קהל לשחקן; בין מוות להומור; בין ריק למלאות; בין הווה לעבר; בין אני לאחר.
מתוך השברים האלה צץ ונחשף גם שברה של אורין יוחנן, המתקלפת מתפקידה כ"אחר" מכונן הציפיות מאבלה של הרמן, לגוף חשוף בפני עצמו של רקדנית שמרגישה שאחרי שנים מאסה בעולם הריקוד. במונולוג-סולו מרשים היא שוברת בדקונסטרוקציה מעניינת את מושג המחול ומותירה אותך עם שאלה: מתי תנועת יומיום הופכת לריקוד? וכיצד ניתן להסתכל על חיינו כאוסף של צורות, כמחול?
בעולם הדן בשברים ופערים, גם הסיום שובר את הכללים ומותיר אותך פעור. הרמן כמו מפלרטטת עם אבלה, מוצאת מלאות גם בריק של האוויר, נאבקת ומתרפקת על גליל הפצפצים שהופך לבלון, מנהרה, כרית, מסך ונייר חניקה לאורך המופע - ולבסוף מסיימת בריקוד רך אל תוכו, נטול גינוני פרידה. כשהריקוד מסתיים, גם לאחר ההשתחוויה, הקהל נותר במקומו מבולבל - האם הסוף הוא הסוף? ואולי זו השאלה.
