הספרים שחיזקו את אדם וסתיו סטרשקו: המלצות קריאה מאנשי תרבות
רמי וייץ עשה צעד לעולם אחר עם "מעבר להרי החושך", אדם התחבר ל"שטוקהולם" מתוך החוויה האישית שעבר, ואסתר פלד קוראת את פוקנר לאט-לאט, רק כשהיא יודעת שתעמוד בזה. האנשים ששמענו עליהם במהלך השנה שעברה, ממליצים על ספר אחד שקראו בה
אדם ממליץ על "שטוקהולם"
את נעה ידלין הכרתי דרך פרויקט משותף, מפגש אמנים ויוצרים שבמסגרתו היא ואני מנחים ערבי ספרות מיוחדים בספריות שונות ברחבי הארץ. כחלק מההכנה למפגש קראתי את ספרה "שטוקהולם" שלאחרונה עובד גם לסדרת טלוויזיה מצוינת. הספר הזה מתחבר ברמה מסוימת גם לחוויה האישית שאני עברתי בחודשים האחרונים – הוא גורם לקורא להרהר במשמעות החיים, במה שהוא משאיר אחריו. אני ממליץ לכל מי שצפה לא להסתפק בסדרה ולהתענג על הספר הזה, שכתוב בצורה כל כך קולחת, מדויקת, מרגשת ומצחיקה.
"שטוקהולם", נעה ידלין, כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 2017
הזמר אדם עבר שנה לא קלה שבמהלכה אושפז למשך ארבעה חודשים
בעקבות דלקת מסוכנת, שנגרמה כתוצאה מסיבוך בניתוח שכיח. חודש לאחר שיצא מכלל סכנה ושוחרר לביתו, אחותו נפטרה. בחודשים האחרונים חזר ליצור ולהופיע
ולפני שלושה חודשים הוציא את השיר "בסוף כולם רוצים אהבה".
כתריאל שחורי ממליץ על "סיפור של גרמני"
"סיפור של גרמני" מאת סבסטיאן הפנר הוא הספר שהשאיר בי את הרושם החזק ביותר מבין אלה שקראתי במהלך השנה. בכתיבה מאופקת מתאר הפנר את חיי היום-יום של גרמני צעיר בתקופה שבין מלחמות העולם. מהיותו תלמיד תיכון, סטודנט באוניברסיטה ולבסוף משפטן צעיר במשרד המשפטים - נרקמת המחיקה ההדרגתית של זכויות האזרח, הוצאת המיעוטים אל מחוץ לחוק ורדיפתם. בפרטים פרוזאיים ובשפה עניינית מתואר ההלם ההולך ומצטבר שלו ושל הסביבה מהצעדים והחוקים שנטרלו את מתנגדי השלטון והביאו לשינוי פני החברה הגרמנית, כשבין היתר, הפנר מתוודה בכנות רבה גם על הקונפורמיזם וההתיישרות שלו.
הספר הזה מתאר שלטון מוכוון מטרה ומתוחכם. עם כל ההסתייגות מהשוואות כלשהן, הוא עורר בי את השאלה האם יכולים אזרחי מדינה לזהות בזמן את חציית הקווים האדומים בשינויים שמתרחשים במדינתם. הפנר בחר לעזוב את גרמניה ב-1938. הספר יצא לאור רק אחרי מותו.
"סיפור של גרמני", סבסטיאן הפנר, מגרמנית: שולמית וולקוב, חרגול, 2002
אחרי קדנציה של כמעט 20 שנה בתור מנהל קרן הקולנוע הישראלי, כתריאל שחורי מסיים את תפקידו. בשנה החולפת היה אחד ממובילי המאבק בחוק הקולנוע.
אסתר פלד ממליצה על "בבוא מותי"
לספרו של הסופר האמריקני זוכה הנובל וויליאם פוקנר יש בעברית שני שמות. האחד בעברית של שנות ה-60 עד ה-90, "בשכבי גוועת" (ספריית פועלים, 1980). השני, שיצא לאחרונה, בעברית עכשווית, איך לתאר, פשוטה? "בבוא מותי". התרגום הוותיק הוא של רנה לטוין, החדש של שרון פרמינגר. שתיהן עושות עבודה טובה, ועניין לעצמו הוא התרגום של אז ושל עכשיו. העבודה על הספר הזה דורשת מחשבה מיוחדת, כי הדוברים הם אנשים ששפתם פשוטה ומוגבלת, ולא עוד אלא שהעניין הוא במה שמתרחש בתוך נפשם, במחשבה שלהם, ולא מדובר החוצה.
הדוברים: אב וארבעת בניו ובתו המביאים לקבורה את אם המשפחה. יש גם שכנים ונקודת המבט החיצונית שלהם על אב המשפחה וילדיו. זה מסובך, כי עליהם להגיע (עם עגלה וסוסים) אל עיר הולדתה של האם, שם ביקשה להיקבר, בעוד הגשרים על הנהר נשברו ואין גישה. לספר הזה יש ריח של מוות ושל טירוף ובאופן מהופך וקשה - ריח של אהבה.
זה ספר קשה לקריאה, כי ריח המוות ממש מגיע מן המילים אל האף, וזה בלתי נסבל. אני עצמי עדיין לא סיימתי אותו. אני קוראת אותו טיפין-טיפין, כשמצב רוחי טוב מספיק, כשאני בטוחה שלא ידכדך אותי. זאת המלצה מורכבת, אבל מלאה ושלמה. פוקנר הוא גאון, באמת גאון: להביא כל כך הרבה דמויות ואת עולמן הפנימי ואת שפתן הפנימית, ואת המפגשים בין הנפשות הללו ואת הפרספקטיבה של זרים וכל זה חי כל כך, וגם המוות חי כל כך – זאת עבודה של גאון.
"בבוא מותי", וויליאם פוקנר, מאנגלית: שרון פרמינגר, פן וידיעות ספרים, 2018
הסופרת אסתר פלד, פסיכולוגית ודוקטור לפילוסופיה, זכתה השנה בפרס ספיר על ספרה "פתח גדול מלמטה" (בבל). מלבדו ראה אור השנה הקובץ "הבנות של אלה משם" בעריכתה, האוסף סיפורים של חמש בנות להורים ניצולי שואה.
יוסי שטרית ממליץ על Dirty Corner
אני מאוד מעריך אנשים שנלחמים למען ה"אני מאמין" שלהם, כאלה שיודעים לבטא את עצמם למרות מה שהם מפסידים בדרך ולמרות הקשיים. אמנים שעומדים מאחורי הדעה של עצמם ויודעים להביע אותה החוצה מרתקים אותי. אני מבין את התסכול, את ההתעקשות. גם אני כזה - המנות שאני מגיש הן יצירות האמנות שלי. אני יוצר וגם אם לפעמים ברור לי שיש דרך יותר קלה, פשוטה, שנוגעת בקהל לקוחות רחב יותר, אני חייב להיות נאמן לעצמי.
אניש קאפור הבריטי-יהודי לא התקבל לבצלאל, מה שלא מנע ממנו להמשיך ליצור, לחפש את מקומו ולהפוך עם השנים לפסל ידוע מאוד. יצירותיו לרוב בעלות קווים פשוטים ומעוקלים, צבעים עזים ועצומות בגודלן. הן מערבות פשטות במורכבות. הספר Dirty Corner אוסף עבודות שיצר במהלך 30 שנה, מאז 1979. הוא מבהיר כמה קאפור יודע לבטא את הסיפור שהוא רוצה לספר בצורה מוגזמת, מסקרנת, נתונה לפרשנות ועם זאת נגישה לכולם. הגודל לא מעורר פחד מלהתקרב. הפשטות, הקווים הנקיים, הדיוק - דווקא מסקרנים.
Dirty Corner, Anish Kapoor, Skira, 2011
השף יוסי שטרית, שמוביל בשנים האחרונות את מטבחיהן של "קיטשן מרקט" ו"משייה", היה שופט בעונה השלישית של "משחקי השף" שלאחרונה הגיעה לסיומה ברשת.
אסף הראל ממליץ על "בגן חיות הטרף"
כשאנחנו מדברים על מלחמת העולם השנייה, כולם שולטים בפרטים הנוגעים להשמדה ההמונית - המשרפות, הגטאות, המחנות והטרנספורטים. אבל איך הגיעה לשם החברה הגרמנית? מה היו אותם "תהליכים" שמהם כה חוששים בישראל של 2018? הרומן ההיסטורי ורב המכר של אריק לארסון "בגן חיות הטרף" מספר על השנים סביב עלייתו של היטלר לשלטון מבעד עיניהם התמימות של שגריר ארה"ב, רעייתו ובתו - משפחה זרה ומלאת אופטימיות שהולכת ומפנימה את השינוי המטלטל שעובר על החברה הגרמנית, אשר הופכת מולם למכונת השמדה אכזרית. זה רומן מפעים ומותח המומלץ לכל מי שתוהה על קנקנם של "תהליכים".
"בגן חיות הטרף", אריק לארסון, מאנגלית: יניב פרקש, בבל, 2015
בין אנשי הציבור שבחרו להשמיע את קולם בשנה האחרונה במסגרת תנועת MeToo בלט אסף הראל, שטען בעיתון "הארץ" כי במהלך לימודיו בתיכון תלמה ילין הוטרד מינית על ידי המנצח מנחם נבנהויז.
בימים אלה הוא מתמודד על ראשות העיר תל אביב.
נעה ידלין ממליצה על "יקיצה"
אני יכולה לכתוב שאהבתי את הספר בגלל הירושלמיות: בגלל שאני אוהבת אותה כל כך, את ירושלים, נהנית להעמיד פנים שגדלתי בה, והנה ספר על אנשים שגדלו בה באמת, ירושלמיותם וירושלמיותו מפעפעת מכל עמוד בו. או בגלל שזה ספר על סופר, ועל כתיבה ועל משבר כתיבה – זה מעניין אותי, ודאי. אבל בעצם "יקיצה" הוא לא באמת על כל אלה – כדרכם של ספרים טובים באמת, הוא על דברים ששוכנים בכל נפש, ולא משנה מהיכן היא ומה משלח היד: על הורות ועל חברות, על אהבה ועל פחד, ואולי יותר מכל דבר אחר, על להיות ילד; על הזמן הזה שחצוב בנפש, שהוא גם נורא, ואינו דוהה אף פעם.
"יקיצה", ניר ברעם, עם עובד, 2018
בשנה החולפת נעה ידלין נכנסה בפעם השנייה לרשימה הקצרה של פרס ספיר (לאחר שזכתה בו ב-2013 על "בעלת הבית") עם ספרה "שטוקהולם" (כנרת-זמורה-ביתן). הספר עובד לסדרת טלוויזיה עם תסריט שהיא כתבה, בכיכובם של גידי גוב, תיקי דיין, דב גליקמן, לאורה ריבלין וששון גבאי.
רמי וייץ ממליץ על "מעבר להרי החושך"
המון מילים נכתבו על הסכסוך היהודי-פלסטיני, על העתיד המעורפל של שני העמים, על דו קיום או סכסוך תמידי. מילים שנכתבו, ברובן, מגבוה או מרחוק, מתוך מניע פוליטי או עדתי, מתוך צורך עיתונאי או כדי לצאת ידי חובה. מי שבאמת רוצה לדעת איפה אנחנו חיים, צריך לקרוא את "מעבר להרי החושך" שכתב אליעזר יערי. שידמיין, תוך כדי קריאה, כיצד הוא הולך עם הסופר, צעד אחר צעד, ומגלה בעצמו את העולם האחר, המרוחק רק כמה עשרות מטרים ונמצא בצד השני של הוואדי. עולם כל כך שונה ממה שחשבנו כשעמדנו מרחוק ולא העזנו להתקרב. אליעזר יערי העז ומשתף אותנו בחוויה מרתקת.
"מעבר להרי החושך", אליעזר יערי, אלבטרוס ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2015
רמי וייץ, מהדמויות הבולטות בתחום סיקור הספורט בארץ, הצטרף בשנה החולפת לתאגיד השידור הציבורי כאן. לקראת המונדיאל הוא מונה למנהל מבצע השידורים והיה השדרן הבכיר בטורניר, שליווה את מרבית המשחקים.
סתיו סטרשקו ממליצה על "האלכימאי"
אחד הספרים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב הוא "האלכימאי" של הסופר הברזילאי פאולו קואלו. אני מוצאת בו מסרים מעצימים, בעלי משמעות חיובית לחיים. במרכז הספר רועה צאן אנדלוסי שמותיר את חייו וכבשיו מאחור ויוצא למסע אל הפירמידות המצריות בעקבות נבואה שהופיעה בחלומו, ושלפיה מחכה לו שם אוצר. במהלך המסע הוא לומד הרבה על עצמו ועל החיים, וכך גם הקורא.
"האלכימאי", פאולו קואלו, מפורטוגזית: רינה וגדעון ברוך ואנטוניו קוסטה, משכל, 2003
השחקנית והדוגמנית סתיו סטרשקו מככבת בסרט "הנשף" שיצרו שרון מימון וטל גרניט, שזכה למספר הרב ביותר של מועמדויות בטקס פרסי אופיר.
היא לא זכתה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אבל הייתה המועמדת הטרנסג'נדרית הראשונה בהיסטורייה של הפרס.
רננה רז ממליצה על "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו"
כיוון שאני אימא לשניים, קריאת ספרים הפכה למשימה מאתגרת ביותר. הבקשה לבחור ספר שקראתי במהלך השנה מקבלת תוקף מיוחד שמדגיש את המילים "במהלך השנה", כיוון שהספר עליו אמליץ נקרא במהלך שנה שלמה. "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", רומן מאת דונלד הרינגטון, עוקב אחרי שושלת אינגלדיו לאורך 140 שנה ושישה דורות, בארקנסו של תחילת המאה ה-19.
זהו לא ספר על ארכיטקטורה, אבל היא משמשת עדשה דרכה נבחנים השינויים והתמורות בחיי בני המשפחה הזאת, על האופן בו הם התיישבו וגרו. מבנה העל של הספר, צורתו, יסודתיו משולים בהקבלה חדשנית ומעוררת מחשבה לאדם. כל דור והמבנה שלו, שמשפיע באופן ישיר על מערכות היחסים, הקשר עם הסביבה וההתפתחות האנושית. אם טשרניחובסקי אמר ש"האדם הוא תבנית נוף מולדתו", כאן ממש אפשר ללמוד על אנשים דרך המבנים שהם גרים בהם.
כיצד מבנה מסוים יכול להשפיע על התנהגות ואיך רצון בקרבה או ריחוק משפיע על האופן שבו יתוכנן מבנה? מה אפשר ללמוד על חברה, על אומה מהארכיטקטורה שלה? אלה שאלות ששאלתי את עצמי תוך כדי הקריאה ואחריה, למרות שהספר לא עוסק בהן בצורה ישירה. הן צפות ועולות מתוך הרומן הקולח שגדוש בהומור ובתיאורים של טבע פראי ולא מיושב. מצאתי את עצמי נקשרת מאוד למשפחה הזאת ועל אף שלל צאצאיה - כל דמות היא חד פעמית, מדויקת ובלתי נשכחת.
"הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", דונלד הרינגטון, מאנגלית: אסף גברון, טובי, 2007
המחאה שהשמיעה הרקדנית והשחקנית רננה רז על חוק הלאום הקימה עליה תגובות עזות מכמה אנשי ציבור. אלה זעמו על המעשה שלה, כשבהתכתבות עם הקמפיין המוכר לחיסכון במים שהיא הפרזנטורית שלו, היא צייצה בחשבון הטוויטר שלה: "אני פנוייה גם לקמפיין 'ישראל מתביישת' אם מישהו בעניין".
לפנייה לכתב/ת 
