לא רק ביונסה: הקליפים שהעתיקו מיצירות האמנות הגדולות

אימפריית סרטי דיסני, סרטים כמו "שר הטבעות" או תוכניות טלוויזיה כמו "סיפורה של שפחה" - כולן יצירות אהובות בתחומם, אבל גם מה שנדמה לנו כתרבות פופולרית, לא נוצר יש מאין. רבים מתחומי האמנות הללו בכלל שאבו השראה מתחום האמנות הפלסטית ומכילים בתוכם קריצות ליצירות של מיטב הציירים - טריק נפוץ בעידן הפוסט-מודרני של ימינו, כדי לאזכר יצירות עבר וליצור חיבורים מעניינים. בשנים האחרונות, מלבד ספרים, סרטים או סדרות, גם יותר ויותר וידאו-קליפים מפלרטטים עם מיכלאנג'לו או קורצים לפיקאסו.

Apeshit - The Carters

הקליפ "מתרגם" בצורה חזותית את המוזיקה, ובדרך כלל קיים קשר בין המילים, הלחן או המקצב לבין הדימויים ועריכתם. בכך שקליפים מצטטים מתולדות האמנות, שדה שנחשב "גבוה" תרבותית, הם שמים את יצירות האמנות בהקשר חדש. הבחירה בציטוטים מיצירות אמנות מוסיפה רבדים חדשים להבנת הקליפ ומאתגרת את הצופה, שמנסה לפענח כיצד הדימויים משרתים את השיר. הנה כמה קליפים אמנותיים במיוחד:

ביונסה, ג'יי זי והלובר

הקליפ הזה הוא בין המדוברים שיצאו השנה - Apeshit של ביונסה וג'יי זי, הלא הם The Carters. הקליפ צולם במוזיאון הגדול והפופולארי בעולם - הלובר בפריז. במקום מוצג דיוקן יחיד של אישה שחורה, ויצירות בודדות שמתארות דמויות שחורות, לרוב כמשרתים ושפחות. הבחירה דווקא במוזיאון זה, כסמל לבן ואירופאי, מנוגדת באופן מכוון לזוג ולמה שהוא מייצג. השימוש ביצירות אמנות מסוימות מתכתב עם ייצוג שחורים באמנות ככלל, ועם מצבם החברתי של האפרו-אמריקאים בארצות הברית בפרט.  

בקליפ נראה פסלו של האל הרמס - העתק רומי של פסל יווני מהמאה ה-4 לפנה"ס, בו שליח האלים כורע לנעול את סנדלו. הפסל מהדהד בפריים שבו גברים אפרו-אמריקאים כורעים בצורה דומה. הדבר יוצר ניגוד חד בין הפסל, הקלאסי והאידאלי, סמל למה שמקובל לייצג באמנות באור חיובי, לבין הגברים האפרו-אמריקאים העכשוויים - שלא זוכים לאותו ייצוג באמנות.

למעלה: פסלו של האל הרמס בלובר. למטה מימין: שחקני הפוטבול כורעים. למטה משמאל: המחווה של ג'יי זי ב-Apeshit

בנוסף, משמעות הכריעה שונה. בעוד שתנוחת הכריעה של הפסל מגיעה מתפיסה אסתטית נפוצה בפיסול הקלאסי, הכריעה העכשווית בעלת מסר מחאתי - מחווה לנוהג הנפוץ בקרב שחקני פוטבול אפרו-אמריקאים, לכרוע ברך במהלך שירת ההמנון לפני המשחקים, במחאה על האלימות המשטרתית כנגד אפרו-אמריקאים. הנוהג התפשט בליגת הפוטבול האמריקאית החל משנת 2016, ודימוי הכריע נראה בקליפ כשג'יי זי שר על כך שסירב להופיע בסופרבול, משום שלא תמך במחאה הזו.

ביונסה ומיכלאנג'לו

Apeshit הוא לא הפעם הראשונה בה ביונסה משלבת ציטוטים מתולדות האמנות בקליפים או בצילומים שלה. בקליפ לשיר Mine בבימויו של פייר דבושייר מ-2013, בו שיתפה פעולה עם דרייק, ביונסה מערסלת דמות בצורה שמצטטת את פסל הפייטה של מיכלאנג'לו מ-1499. פסל השיש המרהיב שבוותיקן מתאר סצנה מהברית החדשה בה מריה הקדושה מערסלת את גופת ישו בנה לאחר שהורד מן הצלב. משמעות המילה האיטלקית פייטה (Pietà) היא "חמלה" או "רחמים", ודימוי זה הוא סמל לחמלה אמהית, אבל ואובדן. זהו מוטיב חוזר בתולדות האמנות, שמופיע בין השאר גם בגרניקה של פבלו פיקאסו מ-1937. הבחירה בדימוי בקליפ מתכתבת עם מילות השיר שמתייחסות להפלה שעברה ביונסה, ואובדן הילד של ביונסה מתורגם חזותית לסמל הפייטה הנודע, ספציפית בגרסת מיכלאנג'לו, בו מריה מתאבלת על ישו.

הפייטה של מיכאלנג'לו (למטה) ובגרסת ביונסה

ליידי גאגא והאמנות הנוצרית

אמנות נוצרית היא חלק נכבד מאוד מתולדות האמנות המערבית, ואיקונוגרפיה נוצרית מופיעה לא מעט בקליפים, לעתים לא בציטוט ישיר של יצירה אלא במאפיינים כלליים. כך למשל בקליפ Judas של ליידי גאגא מ-2011, בבימויה של גאגא עצמה והכוריאוגרף שלה לוריין גיבסון, שמתאר משולש אהבה מדומיין בין ישו, יהודה איש קריות וליידי גאגא בתפקיד כפול של מריה הקדושה ומריה מגדלנה. הזמרת מתוארת כמריה הקדושה ולבושה בכחול ואדום, הצבעים האופיינים לה בתולדות האמנות המסמלים שמיימיות וארציות בהתאמה. במקביל, גאגא מתוארת גם כמריה מגדלנה בסצנה ספציפית בה משחה את שיערותיה בשמן על רגליו של ישו. בקליפ, סצנה זו מתבטאת בצורה שונה מבמקור, ומערבת גם את יהודה איש קריות.

מימין: יצירתו של רפאל "סולי מדונה". משמאל: ליידי גאגא מתוך הקליפ Judas

ישו מזוהה בזכות כתר הקוצים על ראשו והצלבים על צווארו, השליחים הופכים בקליפ לכנופיית אופנוענים שמזוהים על ידי השמות הרקומים על מעילי העור שלהם. יהודה איש קריות, שמתואר כגבר נאה בלי מאפיינים מיוחדים, כלל לא נראה כפי שמתואר בדרך כלל בתולדות האמנות - מכוער, עם אף בולט ולבוש צהוב, צבע בושה ובגידה - מאפיינים חזותיים המזוהים עם מקורות אנטישמיים שבקליפ לא באים לידי ביטוי.

למעלה: כשישו, יהודה איש קריות וליידי גאגא נפגשים. למטה: ג'יימס טיסו, "קופסת השמן היקרה של מריה מגדלנה"

משמאל: ג'ודאס בקליפ של ליידי גאגא. מימין: מתוך יצירה שבה יהודה איש קריות מנשק את ישו - של האמן ארי שפר, המאה ה-19

מימין: יצירתו של אל גרקו - "ישו נושא את הצלב". משמאל: דמותו של ישו - מתוך הקליפ

קייטי פרי וג'וסי גיי ואמנות מצרים העתיקה

מאפיינים איקונוגרפיים כלליים נמצאים גם בקליפ של קייטי פרי עם הראפר ג'וסי גיי - Dark Horse. הקליפ מ-2013 שואב השראה מאמנות מצרים העתיקה בשילוב עם עולם ההיפ הופ העכשווי. הוא מתרחש בממפיס העתיקה, כמחווה למפפיס המודרנית, עירו של ג'וסי ג'יי. פרי מתוארת כקייטי-פטרה, מעין קליאופטרה משועממת שמחפשת מישהו שיבדר אותה. שורה של פרעונים מציגים בפניה כשפים שונים כשברקע סמלים מאיקונוגרפיה מצרית עתיקה כמו אלים מצרים (אנוביס, הורוס). על עיניה איפור שמדמה את העין של הורוס - קמיע שמקושר לאל המגן על הפרעונים; פחזניות בצורה של פירמידה; פרי שמופיעה גם בדמות איזיס האלה האם המצרית; נשים עם ראשי חתולים שמייצגים את האלה החתולה בסתת; סמל הענח (מפתח הנילוס) ועוד. כל הסמלים הללו משולבים בצבעוניות ניאונית ועיצוב עכשווי, יוצרים סוג של חיקוי היתולי לאמנות הזו, ומקשטים את הקליפ בדימויים מעניינים.

אמנות מצרית עתיקה (למעלה) ובגרסת פרי

הומאז' לפירמידות במצרים (למעלה - מתוך הקליפ)

העין של הורוס

הקליפים של מדונה ותמרה דה למפיקה

לעתים אמנים מצטטים אמנות של אמן מסוים באופן סדרתי. כך למשל מדונה חוזרת ומתייחסת ליצירותיה של תמרה דה למפיקה בקליפים שלה. דה למפיקה הייתה אמנית ממוצא פולני שפעלה בפריז ובארצות הברית בתחילת המאה ה-20. היא נודעה כ"ציירת ארט-דקו" משום שסגנון הציור שלה דמה לסגנון הארט-דקו שפרח באותה התקופה ואופיין בדגמים גיאומטריים. דה למפיקה הייתה אשת חברה, אמנית מוערכת ואישה שניהלה רומנים עם גברים ונשים. סגנון חייה חסר העכבות התבטא גם בציוריה החושניים, שהיו בעיקר דיוקנאות של גברים ונשים מהמעמדות הגבוהים.

מימין: יצירותיה של תמרה דה למפיקה. משמאל: היצירות בקליפ של מדונה

מדונה היא מעריצה של דה למפיקה ומחזיקה בכמה מיצירותיה. יצירות אלה חוזרות ומופיעות בווריאציות שונות בקליפים של הזמרת - Express yourself, Open your heart, Vogue, Substitue for love. בכך נוצרת מחווה לאמנות של דה למפיקה ולמה שהיא מייצגת, מעבר לתרומה החזותית של השפה הייחודית שלה לנראות של הקליפים.

למעלה - יצירותיה של תמרה דה למפיקה. למטה: מתוך הקליפ של מדונה

אריאנה גרנדה ואלוהים של מיכלאנג'לו

מדונה מופיעה בקולה גם בקליפ האחרון של אריאנה גרנדה - God is a Woman. הקליפ, שיצא השנה, מלא בדימויים נשיים שמעבירים מסר ברור: אלוהים הוא אישה. בניגוד לדוגמאות האחרות שלפנינו, גרנדה מצטטת יצירות ועושה להן היפוך מגדרי: כך, "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו מהקפלה הסיסטינית בוותיקן, אשר במקור מתארת את אלוהים בדמות גבר הבורא את האדם הראשון, הופכת לגרנדה הבוראת את האישה הראשונה.

"בריאת האדם" של מיכלאנג'לו (למטה) ובגרסה של גרנדה

God is A Woman - אריאנה גרנדה

מטאליקה והירונימוס בוש

הקליפ של מטאליקה, Until it Sleeps מ-1996, מלא בדימויים אפלים, מוזרים ודתיים. השיר מדבר על האבל עמו מתמודד סולן הלהקה, ג'יימס האטפילד, לאחר מות אמו מסרטן. בהתאם לכך, הוא מלא בדימויים של סבל מעולם האמנות הנוצרית, בהם של ישו הצלוב או "זה האיש" (Ecce Homo) סצנה בה הוא מושפל בפני ההמונים לפני הצליבה. שתי הסצנות תוארו רבות בתולדות האמנות, אך האחרונה היא מחווה ליצירה ספציפית של הירונימוס בוש שנוצרה בין 1475-85.

למעלה - היצירה של הירונימוס בוש. למטה - מתוך הקליפ של מטאליקה

יצירה נוספת של בוש המאוזכרת בקליפ היא הטריפטיך (יצירה בשלושה חלקים) "גן התענוגות הארציים" מ-1503-4. במצבה הפתוח, היצירה מתארת בשלושה פאנלים את תוצאות החטא האנושי - בתחילה, מצד שמאל, נראה הרגע שלאחר בריאת חווה מצלעו של אדם בגן העדן. בין שניהם עומד אלוהים בדמות גבר בגלימת ארגמן, וברקע צמחים ובעלי חיים, חלקם סוריאליסטים לחלוטין. הרגע המתואר הוא זה שלפני החטא הראשון שלאחריו יגורשו אדם וחווה מגן העדן. בפאנל האמצעי נראים הביטויים המאוחרים יותר של החטא הראשון - בני האדם שעסוקים בחטאים שונים ומשונים שמסמלים את תענוגות הבשר האסורים. בפאנל הימני והאחרון נראית התוצאה העגומה של החטאים האנושיים והיא הסבל בגיהנום. כיאה לבוש, היצירה מלאה בפרטים ועשירה בדימיון רב. תפקידה היה להזהיר את המאמינים הנוצריים מפני חטאים שיובילו אותם לייסורי נצח.

"גן התענוגות הארציים" של הירונימוס בוש

בקליפ ניתן לראות מחווה למפלצת המבעיתה - היבריד בין ציפור ואדם, שאוכלת את החוטאים (או נשמותיהם) והם נפלטים ממנה אל הלא נודע. דימוי זה מצטרף לדימויי הסבל האנושי האחרים, שמתחברים למילות השיר.

הכותבת היא מאסטרנטית לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, מורה ומרצה לתולדות האמנות ובעלת הבלוג שיר ותמונה .