קראו פרק מהרומן הראשון של ג'ונתן פראנזן

בתחילת חודש יוני הודיע ויליאם אוקונל שהוא פורש מתפקידו כמפקח משטרת סנט לואיס, ומועצת המשטרה פסחה על המועמדים החביבים על כל הגורמים — הממסד הפוליטי בעיר, הקהילה השחורה, איגוד השוטרים ומושל מדינת מיזורי — ובחרה אישה שתפקידה הקודם היה במשטרת בומביי שבהודו לכהונה של חמש שנים בראש משטרת העיר. העיר נחרדה אך האישה, ס' ג׳אמוּ שמה, נכנסה לתפקיד לפני שהספיק מישהו לעצור בעדה.

זה היה באחד באוגוסט. בארבעה באוגוסט חזרה תת־היבשת ההודית ועלתה לכותרות, כשהרווק המבוקש ביותר בסנט לואיס נשא לאישה נסיכה מבומביי. החתן היה סידני הָמֵקֵר, נשיא חברת המשקאות המקר, תעשיית הדגל בעיר. ריננו שהכלה עשירה מופלגת. תיאורי החתונה בעיתונים אישרו את השמועה שיש ברשותה תליון יהלומים שבוטח לפי שווי של אחד עשר מיליון דולר, ושהיא הביאה פמליה של שמונה עשר משרתים שיאיישו את אחוזת המקר בפרוור לַדְיוּ. מופע זיקוקים במסיבת החתונה המטיר אפר על גינות בתים במרחק קילומטר וחצי מהמקום.

רוצים לקרוא את "העיר העשרים ושבע" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

כעבור שבוע התחילו התצפיות. משפחה הודית בת עשר נפשות נראתה עומדת על אי תנועה, רחוב אחד ממזרח למרכז הכנסים על שם סרוונטס. הנשים עטו סארי, הגברים — חליפות עסקים כהות, הילדים — מכנסי התעמלות וחולצות טי. כולם עטו הבעה של מורת רוח מרוסנת.

בתחילת ספטמבר כבר נעשו מראות כאלה חלק קבוע מחיי העיר. הודים נצפו משוטטים בלי מטרה נראית לעין על המעבר העילי שבין כולבו דילארד'ס למגדל סנט לואיס סנטר. הם נראו פורשים שמיכות במגרש החניה של המוזאון ומבשלים ארוחת צוהריים על כירת פרימוס, משחקים בקלפים על המדרכה שמול היכל התהילה הלאומי של הכדורת, בוחנים בתים למכירה בפרוורים קירקווד וסנסט הילס, מצלמים מחוץ לתחנת הרכבת אמטרק במרכז העיר ומתגודדים מסביב למכסה המנוע הפתוח של אולדסמוביל דלתה 88 ' שנתקעה בדרך פורסט פארק. בכל המקרים, הילדים נראו מנומסים.

תחילת הסתיו הייתה גם העונה שבה זוכה סנט לואיס לביקור של אורח אחר, מוכר יותר, מן המזרח, הלוא הוא הנביא המצועף מח'וֹראסאן. במאה התשע עשרה בראה קבוצת אנשי עסקים את הנביא כעזר לגיוס תרומות למטרות נעלות. מדי שנה בשנתה חזר הנביא הנכבד והתגלגל בגופו של אזרח בולט אחר, שזהותו הייתה תמיד סוד שמור, ובתעלומותיו החפות מהשתייכות דתית הוא הביא לעיר זוהר שובב. כמו שנאמר:

עַל הַכֵּס שֶׁרִבּוֹא חֲסִידִים רוֹמְמוּהוּ

אֵלָיו הוּא יָשַׁב, הַנָּבִיא הַגָּדוֹל

אַלמֻקַנַּע. צָעִיף, צְעִיף כֶּסֶף, כָּרוּךְ

עַל פָּנָיו, לְהַסְתִּיר בְּחַסְדּוֹ מֵעֵין כָּל

בֶּן תְּמוּתָה אֶת הַזֹּהַר שֶׁשָּׁם,

עַד הַיּוֹם שֶׁתּוּכַל לְשָׁזְפוֹ עֵין אָדָם.

בכל חודש ספטמבר היה רק יום גשום אחד, והוא יום תהלוכת הנביא המצועף. מים נקוו בפעמוני הטוּבּות בתזמורות הצועדות, והחצוצרנים התקשו לנשוף כהלכה. פונפונים כמשו והכתימו את ידי הנערות, והן מרחו את הצבע על מצחיהן כשהרחיקו את השיער מפניהן. אחדים מקרונות התהלוכה שקעו.

בליל הנשף של הנביא המצועף — פסגת אירועי החברה הגבוהה של השנה — הפילו רוחות עזות קווי חשמל בכל העיר. באולם ח'וראסאן שבמלון צ'ייס פארק פלזה, רגע אחרי הצגת נערות החברה הגבוהה שהגיעו לפרקן, כבו האורות. מלצרים נושאי פמוטים חשו לאולם, וכשהודלקו ראשוני הנרות נמלא האולם במלמולי פליאה ודאגה: כס הנביא היה ריק.

פרארי 275 שחורה דהרה בשדרת קִינְגְסְהַיְוֵי, על פני המרכולים חסרי החלונות והכנסיות המבוצרות שבצפון העיר. צופה מן הצד היה עשוי לראות שמץ גלימה צחורה מאחורי השמשה הקדמית וכתר על המושב הקדמי. הנביא עשה את דרכו לנמל התעופה. הוא החנה את המכונית במסלול שמור למכבי האש והתפרץ למבואה של מלון מריוט.

"הלו, חבר, יש בעיה?" שאל סבל מהמלון.

"אני הנביא המצועף, ילד."

הוא נעצר מול דלת בקומה העליונה של המלון ודפק. אישה גבוהה שחורת שיער, לבושה באימונית, פתחה את הדלת. היא הייתה יפה מאוד. היא פרצה בצחוק.

כשהתחילו השמיים להתבהר במזרח מעל דרום מדינת אילינוי, הציפורים ידעו ראשונות. לאורך הנהר ובכל הגינות והכיכרות שבמרכז העיר התחילו העצים לצייץ ולרשרש. זה היה יום שני הראשון בחודש אוקטובר. ציפורי מרכז העיר התעוררו.

מצפון לרובע העסקים, בשכונות שרק העניים ביותר גרו בהן, נשאו צפרירי הבוקר ריחות אלכוהול מעופש וזיעה לא טבעית מסמטאות שדבר לא זז בהן; טריקת דלת הדהדה למרחק רחובות רבים. בחצרות מסילות הברזל שבאגן המרכזי של העיר, בין זמזום שנאים תקולים לרעדודי רפאים פתאומיים של גדרות רשת, נמנמו גברים קצוצי שיער במגדלים רבועי ראש בשעה שקרונות התקבצו מתחתם. מלונות בדירוג שלושה כוכבים ובתי חולים פרטיים, בולטים לעין עד תיעוב, ישבו למעלה משם. ממערב התחילו הגבעות, ועצים בריאים יותר איגדו מקומות יישוב, אבל שם כבר לא הייתה סנט לואיס אלא פרוור. בדרום העיר ניצבו שורות על גבי שורות של בתי לבֵנים קובייתיים, ששם שכבו במיטות אלמנים ואלמנות והתריסים שעל החלונות, שהוגפו בעידן אחר, לא יורמו כל היום.

אבל לא היה בעיר אזור מת יותר מהמרכז. כאן, בליבה של סנט לואיס, תחת התנועה המייללת כל הלילה על ארבעה כבישים מהירים, לא חסרו מקומות חניה. כאן התקוטטו דרורים ויונים אכלו. בניין העירייה — העתק קמור גג של בית העירייה בפריז — נישא כאן בפאר דו־ממדי מתוך מגרש שטוח, ריק. האוויר ברחוב מַרקֶט, ציר התנועה הראשי, היה צלול ובריא. משני עבריו נשמעו ציפורים, הן יחידות והן במקהלה; המקום היה כמו אחו. כמו חצר אחורית.

האישה המופקדת על כל השלווה הזאת הייתה ערה כל הלילה בשדרת קלארק שמדרום לבית העירייה. בקומה החמישית במפקדת המשטרה פרשה המפקחת ג'אמו את עיתון הבוקר באור מנורת השולחן. במשרדה עדיין שרר חושך, ומהצוואר ולמטה — בכתפיה הצרות הכפופות, בברכיה הגרומות הנתונות בגרבי ברך ובכפות רגליה חסרות השקט — נראתה המפקחת ג'אמו כמו תלמידת בית ספר אחרי ליל למידה למבחן.

ראשה היה מבוגר מזה. כשרכנה אל העיתון הנציץ אור המנורה קווצות לבנות בשיער השחור המשיי מעל לאוזנה השמאלית. כמו אינדירה גנדי, שבאותו בוקר של חודש אוקטובר עדיין הייתה בחיים ועדיין הייתה ראשת ממשלת הודו, גם ג'אמו הראתה סימני שיבה א־סימטרית. תספורתה הייתה באורך הנדרש כדי שאפשר יהיה לאסוף את השיער מאחור, ולא יותר מכך. מצחה היה גדול, אפה צר ומעוקל, ושפתיה הרחבות נראו חסרות דם, כחלחלות. כשהייתה ערנית היו עיניה הכהות מוקד פניה, אבל הבוקר הן היו מעורפלות ולחוצות בין כיסי עייפות. קמטים חרצו את העור החלק שסביב פיה.

היא הפכה דף בפוסט־דיסְפֶּץ' ומצאה את מבוקשה: תמונה שלה ביום טוב. בתמונה נראתה מחייכת, ועיניה שובות לב. הכיתוב — ג'אמו: מבט אישי — החזיר את אותו החיוך. כותרת המאמר, מאת ג'וזף פייג, הייתה "התחלה חדשה". היא התחילה לקרוא.

מעטים זוכרים זאת, אבל השם ג'אמו נזכר בעיתונות האמריקנית לפני כמעט עשור. השנה היא 1975 . תת־היבשת ההודית כמרקחה בעקבות החלטתה של ראשת הממשלה אינדירה גנדי להשעות את חירויות האזרח ולרדוף את אויביה הפוליטיים.

מבין דיווחים סותרים ומצונזרים ללא רחם מתחיל להתגולל בעיתונות המערבית סיפור מוזר מהעיר בומביי. הדיווחים מספרים על מבצע ושמו "פרויקט פּוּרי", בניצוחה של קצינת משטרה ושמה ג'אמו. נראה שמשטרת בומביי נכנסה לעסקי המזון הסיטונאי.

המבצע נשמע מטורף בשעתו; היום הוא נשמע מטורף לא פחות. אבל עכשיו שהגורל הביא את ג'אמו לסנט לואיס בתפקיד מפקחת המשטרה, גם המקומיים תוהים אם פרויקט פּוּרי באמת היה מטורף עד כדי כך.

במשרדה המרווח בשדרת קלארק סיפרה לי המפקחת על הנסיבות שהובילו לפרויקט.

"לפני שגברת גנדי ביטלה את החוקה, המדינה הייתה כמו דנמרק של המלכה גרטרוד — רקובה עד היסוד. אבל מיום שהוחל שלטון הנשיא התאפשר לנו, לאנשי אכיפת החוק, לפעול בנידון. רק בבומביי לבדה כלאנו 1,500 עבריינים מדי שבוע והחרמנו סחורות לא חוקיות וכסף בשווי 30 מיליון רופי. כשבחנו את תוצאות מאמצינו אחרי חודשיים נוכחנו שכמעט לא התקדמנו," נזכרה ג׳אמו.

"שלטון הנשיא" מתייחס לסעיף בחוקה ההודית שמעניק לממשל המרכזי סמכויות מרחיקות לכת בעיתות חירום. מכאן הכינוי "תקופת החירום" לתשעה עשר החודשים שהוחל בהם משטר כזה. ב־ 1975 היה רופי אחד שווה לכעשרה סנטים אמריקניים. "בזמנו הייתי סגנית מפקחת," אמרה ג'אמו. "הצעתי גישה אחרת. מכיוון שאיומים ומעצרים לא פועלים, למה שלא ננסה להביס את השחיתות בכליה שלה?

"מדוע לא ניכנס אנחנו לעסקים ונשתמש במשאבים ובהשפעה העומדים לרשותנו כדי להשיג שוק חופשי יותר? בחרנו במצרך חיוני: מזון," היא אמרה.

וכך בא לעולם פרויקט פּוּרי. פּוּרי הוא לחם מטוגן שנפוץ בהודו. בסוף שנת 1975 כבר ידעו הכתבים המערביים שבומביי היא העיר היחידה בהודו שהמצרכים זמינים בה בשפע ובמחירים לא מנופחים.

מטבע הדברים, התרכזה תשומת הלב בג'אמו. הטיפול שלה במבצע, כפי שפורט בעיתונים היומיים ובכתבי העת טיים וניוזוויק, הצית את דמיונם של כוחות המשטרה בארצנו. אבל איש לא חלם שיבוא יום והיא תהיה בסנט לואיס כשתג המפקח על חולצתה ואקדח שירות על ירכה. אך בפיה של הקולונל ג'אמו, הנכנסת עתה לחודש השלישי בתפקיד, אין טבעי מכך. "מפקח משטרה טוב מדגיש את המעורבות האישית בכל רמות הארגון," היא אומרת. "נשיאת הנשק היא אחד מסמלי המחויבות שלי.

"מובן שהוא גם כלי נשק קטלני," היא ממשיכה ונשענת לאחור בכיסא המשרדי.

ג'אמו קנתה לעצמה שם עולמי במלוא מובן המילה בגישתה הישירה והנועזת לניהול משטרה. אחרי פרישת קודמה בתפקיד, ויליאם אוקונל, הגיע החיפוש אחר מחליף למבוי סתום של לחצים פוליטיים, ושמה של ג'אמו הוא מהראשונים שהוצעו כמועמדת של פשרה. ואף על פי שלא היה לה כל ניסיון בעבודת משטרה בארצות הברית, אישרה מועצת המשטרה את מינויה פחות משבוע אחרי שהגיעה לסנט לואיס לראיונות.

רבים מתושבי המקום הופתעו לשמוע שהאישה ההודית הזא עומדת בתנאי האזרחות הנחוץ לתפקיד. אבל ג'אמו, שנולדה בלוס אנג'לס לאב אמריקני, מספרת שעשתה מאמצים רבים לשמר את אזרחותה האמריקנית. מאז שחר ילדותה, תמיד חלמה להשתקע באמריקה.

"אני פטריוטית להחריד," היא מחייכת. "זה נפוץ אצל תושבים חדשים כמוני. אני רואה את עצמי נשארת שנים ארוכות בסנט לואיס. אני לא הולכת לשום מקום."

בניגון בריטי קל, ג'אמו מבטאת צלילות מחשבה מרשימה. פניה ומבנה גופה עדינים, והיא ההפך המושלם מהסטראוטיפ האמריקני של מפקח משטרה גברי וזעוף. אבל ההיסטוריה המקצועית שלה מציירת תמונה אחרת לגמרי.

ב־ 1969 התגייסה למשטרת הודו, ופחות מחמש שנים אחר כך כבר התמנתה לסגנית המפקח הכללי של משטרת מחוז מָהָרַשְׁטְרָה. עוד חמש שנים חלפו והיא נעשתה מפקחת משטרת בומביי בגיל שלושים ואחת, גיל צעיר להפליא. היום היא בת שלושים וחמש, הצעירה במפקחי משטרת סנט לואיס בעת המודרנית, והאישה הראשונה המכהנת בתפקיד זה.

לפני הגיוס למשטרת הודו היא השלימה תואר ראשון במדעי החשמל מאוניברסיטת סְרינָגָר שבחבל קשמיר. כמו כן עשתה שלושה סמסטרים באוניברסיטת שיקגו, בתור תלמידת מחקר בכלכלה.

"עבדתי קשה," היא אומרת. "וגם היה לי לא מעט מזל. קשה לי להאמין שהייתי מתקבלת למשרה הזאת לולא האזכורים החיוביים בעיתונות בעקבות פרויקט פּוּרי. אבל כמובן, הבעיה האמיתית הייתה ונותרה המין שלי. לא היה קל להתמודד עם אפליה בת חמשת אלפים שנה.

"עד שנעשיתי מפקדת מחוז נהגתי ללבוש מדי גברים כדבר שבשגרה," ג'אמו נזכרת.

נראה שלחוויות כגון זו היה תפקיד מכריע בבחירתם של חברי המועצה בג'אמו. בעיר שעדיין מנסה להתגבר על תדמית ה"לוזרית", ההחלטה הלא שגרתית של המועצה היא צעד טוב מבחינת יחסי ציבור. סנט לואיס היא כיום העיר הגדולה ביותר בארצות הברית שבראש כוח המשטרה שלה עומדת אישה.

נלסון א' נלסון, נשיא מועצת המשטרה, מאמין שסנט לואיס ראויה לקרדיט על חלוציותה בהנגשת המִנהל העירוני לנשים. "זוהי העדפה מתקנת במובן האמיתי ביותר של הביטוי," הוא מציין. אך נראה שג'אמו מצידה אינה מייחסת חשיבות רבה לנושא. "כן, אני בהחלט אישה," היא מחייכת. את חיזוק תחושת הביטחון ברחובות היא מציינת בתור אחד מיעדיה העיקריים. היא אומנם אינה מפרטת את דעתה על פעילות קודמיה בתחום זה, אך היא מציינת שהיא עובדת בתיאום הדוק עם העירייה כדי להגות תוכנית כוללת למלחמה בפשיעה ברחובות.

"העיר זקוקה למבט רענן, לניעור מן היסוד. אם נוכל לגייס את עזרת קהילת העסקים וקבוצות האזרחים — אם נוכל להבהיר לאנשים שזוהי בעיה אזורית — אין לי ספק שבתוך זמן קצר מאוד נוכל להשיב את הביטחון לרחובות," היא אומרת. המפקחת ג'אמו אינה חוששת להודות בשאיפותיה. אפשר לשער בזהירות שהיא תיתקל בהתנגדות ובקנאה על כל צעד ושעל. אבל ההישגים שהשיגה בהודו מעידים על כך שהיא יריבה שאין לזלזל בה ודמות פוליטית ששווה לעקוב אחריה.

"פרויקט פּוּרי הוא דוגמה טובה," היא מציינת. "לקחנו מצב אבוד למראה והחלנו עליו לקסיקון חדש. הקמנו בזאר מחוץ לכל תחנת רכבת. זה שיפר את התדמית הציבורית שלנו וזה שיפר את המורל. בפעם הראשונה זה עשרות שנים לא התקשינו למשוך אנשים מוכשרים. למשטרה בהודו יצא שם של שחיתות ואלימות, במידה רבה בגלל חוסר היכולת לגייס שוטרים משכילים ואחראיים. פרויקט פּוּרי התחיל לשנות את פני הדברים."

מבקריה של ג'אמו ביטאו את החשש שמפקחת משטרה שמורגלת באווירה הסמכותנית יותר של הודו לא תגלה רגישות לסוגיות של זכויות האזרח בסנט לואיס. צ'ארלס גריידי, דובר הסניף המקומי של איגוד חירויות האזרח האמריקני, אף הרחיק לכת וקרא לפיטוריה של ג'אמו לפני שיתחולל "אסון חוקתי".

ג'אמו דוחה את הביקורות הללו מכול וכול. "התגובות מצד הקהילה הליברלית פה הפתיעו אותי מאוד," היא אומרת.

"אני מאמינה שהחששות שלהם נובעים מחשד מושרש כלפי העולם השלישי באופן כללי. הם מתעלמים מהעובדה ששיטת הממשל ההודית הושפעה עמוקות מאידיאלים מערביים, בייחוד מאלה של בריטניה, כמובן. הם אינם מבחינים בין השוטר ההודי הפשוט ובין הקצונה, שאליה השתייכתי.

"אנו חונכנו על ברכי המסורת של משרת המדינה הבריטי. הסטנדרטים היו גבוהים ביותר. פעם אחר פעם נקרענו בין הצורך לתמוך באנשינו ובין הצורך לעמוד לצד האידיאלים שלנו. האנשים שמותחים עליי ביקורת מתעלמים מהעובדה שהניגוד הזה הוא־הוא שעשה את המשרה בארצות הברית כה קורצת מבחינתי.

"למעשה, הדבר שבולט לעיניי כיום בפרויקט פּוּרי הוא עד כמה הגישה שלנו הייתה אמריקנית. באנו למערכת כלכלית תקועה ומרוששת והזרקנו לה מנה הגונה של יזמות חופשית. אנשים שצברו מאגרי מזון נוכחו עד מהרה שהמוצרים שבידיהם שווים חצי ממה שהם שילמו. ספסרים התחננו ללקוחות. בזעיר אנפין השגנו וִירְטְשַׁפְטְסְווּנְדֶר של ממש," ג'אמו נזכרת, ומתייחסת ל"נס הכלכלי" של גרמניה לאחר המלחמה.

האם תוכל לחולל ניסים ונפלאות גם בסנט לואיס? בשנים הקודמות הרבו מפקחי המשטרה בסנט לואיס להדגיש עם כניסתם לתפקיד את סוגיות הנאמנות, ההכשרה והקדמה הטכנולוגית. לשיטתה של ג'אמו, הגורמים המכריעים הם חדשנות, חריצות וביטחון.

"זמן רב מדי," היא אומרת, "השלימו השוטרים שלנו עם ההנחה שכל מטרתם היא להבטיח שסנט לואיס תידרדר בצורה מסודרת ככל האפשר.

"זה עשה פלאות למורל," היא מעירה בעוקצנות.

אולי בלתי נמנע שרבים מהשוטרים פה, בייחוד המבוגרים שביניהם, יגיבו למינויה של ג׳אמו בספקנות. אבל היחס כבר מתחיל להשתנות. הרגש המבוטא יותר מכול בתחנות המקוף בימים אלה הוא כמדומה: "היא בסדר."

חמש דקות אחרי תחילת הריאיון עם ג'וזף פייג הריחה ג'אמו זיעה מבתי השחי שלה, צחנה חייתית טחובה. לפייג היה אף; לא היה לו צורך בגלאי שקר.

"ג'אמו זה שם של עיר בקשמיר, נכון?" שאל.

"היא עיר הבירה בחורף."

"אני מבין." הוא נעץ בה מבט שניות ארוכות. אחר כך שאל: "איך זה להחליף מדינה ככה באמצע החיים?"

"אני פטריוטית להחריד," אמרה בחיוך. היא הופתעה שהוא הרפה מסוגיית העבר שלה. כתבות הפרופיל האלה היו טקס חניכה קבוע בסנט לואיס והכול הסכימו שפייג, עורך בכיר בעיתון, הוא הכוהן הגדול של כתבות העומק באזור. כשנכנס בדלת, בז'קט טוויד מקומט ובזקן בן שבוע, עז ומאפיר, הוא נראה כה חקרני עד שג'אמו הסמיקה, פשוטו כמשמעו. היא דמיינה את הגרוע מכול:

פייג: קולונל ג'אמו, את טוענת שרצית להימלט מהאלימות שבחברה ההודית, מהחיכוכים האישיים והמעמדיים, אבל עומדת בעינה העובדה שעשית חמש עשרה שנים תמימות בראש גוף שידוע לשמצה באלימותו. אנחנו לא טיפשים, גברתי הקולונל. שמענו על הודו. פטישים במרפקים, עקירת שיניים, אונס בקנה רובה. נרות, חומצה, אלות, מלמדי בקר…

ג'אמו: היה שיפור כללי במצב לפני שאני הגעתי.

פייג: קולונל ג'אמו, לנוכח החשד הכמעט אובססיבי של גברת גנדי באנשים הכפופים לה, ולנוכח המעורבות המרכזית שלך עצמך בפרויקט פּוּרי, אינני יכול שלא לתהות אם יש קשר משפחתי כלשהו בינך ובין ראשת הממשלה. אחרת לא ברור לי איך יכלה אישה להתמנות למפקדת המשטרה, בייחוד בת לאב אמריקני…

ג'אמו: לא ברור לי מדוע סנט לואיס צריכה לדעת אם יש קשר משפחתי ביני ובין אנשים מסוימים בהודו.

אבל עכשיו הכתבה הייתה בדפוס, מוחלטת ובלתי הפיכה. חלונות משרדה של ג׳אמו התחילו להתמלא אור. היא השעינה את סנטרה על ידיה והניחה לאותיות שמתחתיה להיטשטש. היא הייתה מרוצה מהריאיון אבל מודאגת מפייג. איך אדם אינטליגנטי בבירור יכול להיות פשוט לבלר של מחמאות ריקות? זה נראה בלתי אפשרי. אולי הוא פשוט משחרר את החבל, "נותן" לה ריאיון כמו סיגריה אחרונה עם אור ראשון, ובו בזמן מאחורי גבה הוא מגייס את עוּבדותיו לכדי פלוגה יעילה וקטלנית…

ראשה הלך ושקע אל השולחן. היא שלחה יד אל המנורה וקרסה על העיתון ברשרוש. היא עצמה עיניים ומייד התחילה לחלום. בחלום, ג'וזף פייג היה אבא שלה. הוא ראיין אותה. הוא חייך כשסיפרה על ניצחונותיה, הטעם הנפלא שמשתייר אחרי שקרים שאנשים מאמינים להם, הבּריחה מהודו המחניקה. בעיניו היא קראה מודעוּת עצובה, משותפת לתמימותו של העולם. "את ילדת מדון," הוא אמר. היא הניחה את ראשה על השולחן, חבוק במרפקה, וחשבה: ילדת מדון. ואז היא שמעה את המראיין הולך על קצות האצבעות מאחורי הכיסא שלה. היא הושיטה ידיים לגעת ברגלו, אבל ידיה חלפו באוויר הריק. פניו הזיפיים הסיטו את שערה והתחככו בצווארה. לשונו צנחה מפיו ונחה על עורה, כבדה, חמה, בצקית.

היא התעוררה בבהלה.

אביה של ג'אמו נהרג ב־ 1974 , כשטיל קומוניסטי הפיל מסוק ליד גבול קמבודיה ובו עיתונאים זרים וכמה חיילים מצבא דרום וייטנאם. מסוק אחר הספיק להסריט את ההתרסקות לפני שנמלט לסייגון. לג'אמו ולאימה נודע על האירוע מהמהדורה הפריזאית של ההרלד טריביון, שרק באמצעותה היה להן קשר אליו. עשר שנים לפני כן נודע לג'אמו שמו מעותק בן שבוע של ההרלד טריביון. מיום שהגיעה לגיל שיכלה לשאול שאלות התחמקה אימה מהשאלות והתנערה מהנושא בכל פעם שג'אמו ניסתה להעלותו. ואז, באביב לפני תחילת לימודיה באוניברסיטה, אימא שלה דיברה. הן ישבו לארוחת הבוקר בגזוזטרה — מאמא עם ההרלד טריביון שלה וג'אמו עם ספר האלגברה. אימא שלה הדפה את העיתון על פני השולחן והעבירה ציפורן ארוכה ומגרדת לאורך מאמר בתחתית הדף הראשון:

המתח גואה

בגבול סין–הודו

פיטר ב' קְלֶנְסי

ג'אמו קראה כמה פסקאות אבל לא ידעה למה. היא נשאה עיניים בחיפוש אחר הסבר.

"זה אבא שלך."

נימת הקול הייתה עניינית כרגיל. מאמא דיברה עם ג'אמו רק אנגלית, ודיברה את השפה בסלידה עיקשת, כאילו חשדה בכל מילה שיוצאת מפי השפה. ג'אמו שבה וסקרה את המאמר. פעולות תגמול. בדלנים. תחזית עגומה. פיטר ב' קלנסי. "עיתונאי?" שאלה.

"ממ."

אימה סירבה לתאר אותו. אחרי שהכירה בקיומו ניגשה ללעוג לסקרנותה של בתה. אין מה לספר, היא אמרה. הם נפגשו בקשמיר. הם עזבו את המדינה וחיו שנתיים בלוס אנג'לס; קלנסי למד שם לאיזשהו תואר. ואז מאמא חזרה לבד עם התינוקת — לבומביי, לא לסרינגר — וחיה שם מאז. בכל נאום ההספד הזה היא לא ייחסה לקלנסי חשיבות מעבר לזו של סט מזוודות נוסף. ג'אמו קלטה את המסר — הדברים לא הסתדרו. זה גם היה חסר חשיבות. העיר הייתה מלאה ממזרים, ובכל מקרה מאמא הייתה אדישה לדעת הציבור. העיתונים כינו אותה "הצבוע הצוחק של הנדל״ן." כוונתם הייתה שהיא צוחקת כל הדרך אל הבנק. היא הייתה ספקולנטית ובעלת משכנות עוני, אחת המצליחות בעיר של ספקולציות ומשכנות עוני.

ג'אמו בחרה כדורים מהמגירה — שני טיילנול ודקסדרין אחד — ובלעה אותם עם שיירי הקפה שבכוס. היא גמרה את חומר הקריאה של הלילה מוקדם מהצפוי. רק שש וחצי. כלומר בבומביי עכשיו חמש בערב — השעון בהודו התבדל משאר העולם בחצי שעה משונה — ומאמא בטח בבית, בקומת המגורים, מוזגת כוסית ראשונה. ג'אמו הרימה את השפופרת, השיגה את המרכזנית במרכזייה הבין־לאומית ונתנה לה את המספרים.

הקו רחש ממאמץ לחבוק חצי עולם. בהודו, כמובן, אפילו שיחות מקומיות רחשו כך. מאמא ענתה.

"זאת אני," אמרה ג'אמו.

"אה, שלום."

"שלום. יש הודעות?"

"לא. העיר נראית ריקה בלי החברים שלך." אימא שלה צחקה. "מתגעגעת?"

"לא במיוחד."

"דרך אגב — העריצה הנאורה כבר התקשרה אלייך?"

"מצחיק מאוד."

"ברצינות. היא בניו יורק. המושב הכללי של האו"ם נפתח."

"זה אלף חמש מאות קילומטר מפה."

"לא חסר לה כסף לשיחת טלפון. היא רק בוחרת לא להתקשר. כן.

היא פשוט בוחרת לא להתקשר. רק הבוקר קראתי — את עדיין קוראת עיתונים?"

"כשיש לי זמן."

"נכון. כשיש לך זמן. קראתי על מפגשון הפסגה שהיא ערכה עם האינטלקטואלים האמריקנים, זה מה שהתחלתי להגיד. עמוד ראשון, טור ראשון. אסימוב, סייגָן — עתידנים. היא פלא. אם תתעמקי בה תוכלי ללמוד משהו. לא שהיא חסינה בפני טעויות. שמתי לב שאסימוב אוכל צלעות בתמונה שפרסמו. אבל בכל מקרה — איך בסנט לואיס?"

"אקלים מתון. יבש מאוד."

"עם הסינוסים שלך. מה שלום סינג?"

"סינג הוא סינג. הוא אמור להגיע בכל רגע."

"רק אל תיתני לו לטפל בחשבונות שלך."

"הוא מטפל בחשבונות שלי."

"ילדה עקשנית. אני אצטרך לשלוח את בְּהַנְדָרִי בהמשך החודש לבדוק את הסידורים. סינג לא..."

"לכאן? את שולחת את קאראם לכאן?"

"רק לכמה ימים. הוא יגיע אלייך בסביבות 29 בחודש."

"אל תשלחי את קאראם. אני לא מחבבת אותו."

"ואני לא מחבבת את סינג." נשמע רחש קל. ג'אמו זיהתה שזו נקישת קוביות קרח בכוס זכוכית. "טוב, יקירה, נדבר מחר."

"בסדר. להתראות."

מאמא ואינדירה היו קרובות דם, בְּרַהְמיניות מקשמיר, נינות לאותו סבא רבא מהצד של משפחת נֶהְרוּ. לא צירוף מקרים הוא שג'אמו התקבלה למשטרת הודו פחות משנה אחרי שהתמנתה אינדירה לראשת הממשלה. מובן שאיש לא קיבל הנחיה לקדם אותה במשטרה, אבל שיחות מזדמנות מהחלונות הגבוהים הבהירו לקצינים המתאימים שיש מי שעוקב "בעניין" אחר הקריירה שלה. עם השנים קיבלה היא עצמה מאות שיחות מעורפלות במידה דומה, אם גם מיידיות הרבה יותר בדאגותיהן. אחד מחברי בית המחוקקים של מדינת מָהָרַשְׁטְרָה הביע עניין רב בתביעה מסוימת, אחד מפרנסי מפלגת הקונגרס הביע דאגה עמוקה לגבי עסקיו של יריב מסוים. רק לעיתים נדירות התקבלה שיחה ממקור בכיר יותר מאשר משרד המושל; אינדירה הייתה אשפית הפרטים הקטנים, אבל רק פרטים שעל סדר יומה הרשמי. כמו כל מנהיג מבוצר, גם היא הקפידה להקים שכבות חיץ בשפע בינה ובין מבצעים מפוקפקים, והפעילות הפוליטית של ג'אמו הייתה מפוקפקת במקרה הטוב. השתיים שוחחו בארבע עיניים פעם אחת בלבד — זמן קצר אחרי שהגו ג'אמו ואימה את פרויקט פּוּרי. ג'אמו טסה לדלהי והעבירה עשרים דקות בבית הגבירה בדרך סַפְדַרְגַ'נְג. הגבירה ישבה בכיסא קנבס ובחנה את ג'אמו בעיון, עיניה החומות בולטות וראשה מוטה קלות הצידה, שפתיה מעוקלות בחיוך שהפיק מפעם לפעם נקישה מחניכיה, חיוך שג'אמו ראתה בו מנגנון ותו לא. הגברת הסיטה את מבטה רבע סיבוב, לכיוון גדר חיה של שיחי ורדים שמעבר לה טיילו פיות מכונות ירייה, ודיברה. "את מוכרחה להבין שפרויקט הסיטונאות הזה לא יעבוד. את מבינה את זה, הרי יש לך ראש על הכתפיים. אבל אנחנו נממן אותו בכל מקרה."

נעל חרקה במשרד החיצוני של ג'אמו. היא הזדקפה בכיסאה. "מי..." היא כחכחה. "מי שם?"

בַּלְוואן סינג נכנס. לגופו היו מכנסי קפלים אפורים וחולצה לבנה תפורה למידתו, ועל צווארו עניבה תכולה בעלת פסים צהובים דקים. הוא שידר כישורים ואמינות במידה כזו שבקושי נדרש להראות את אישור הכניסה שלו כדי להגיע לקומה העליונה. "זה אני," אמר. הוא הציב שקית נייר לבנה על שולחנה של ג'אמו.

"צוֹתַתָּ."

"צותתי? אני?" סינג ניגש לחלונות. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, ועורו הבהיר ירש תוספת שמש מאיזה אב קדמון במזרח התיכון. רק ידידה ותיקה ומאהבת לשעבר כמו ג'אמו יכלה לזהות את הרגעים שבהם נעשתה האלגנטיות שלו לנשיות. היא עדיין התפעלה ממנו בתור קישוט. יחסית לאדם שעד חודש יולי התגורר בשכונת דְהָרָבִי העלובה, הוא היה עשוי להיראות גנדרני להרשים — גנדרני להחשיד — אילולא התלבש בדיוק באותו אופן בבומביי בין האנשים שכינה "החבר" כך וכך; אלה מצידם העדיפו חיקוי קטיפה, בד דקרון וסריגים מפוקפקים. סינג היה מרקסיסט מהזן האסתטי, שנמשך למחשבה על מהפכה בת ייצוא, ולו חלקי, משום שיחד איתה יוצאה גם האלגנטיות האירופית. הוא קנה את בגדיו אצל חייט במארין דרייב. ג'אמו חשדה כבר מזמן שהוא זנח את הדת הסיקית בנעוריו כי חשב שזקן מעוות את המראה.

סינג הניד בראשו לכיוון שקית הנייר שעל שולחנה. "אם את רוצה ארוחת בוקר, תתכבדי."

היא הציבה את השקית על ברכיה ופתחה אותה. בפנים היו שתי סופגניות דונאט בציפוי שוקולד וכוס קפה. "הקשבתי קצת להקלטות הלילה," אמרה. "מי התקין את המיקרופונים בשירותים של מועדון סנט לואיס?"

"אני."

"ככה חשבתי. המיקרופונים של בַּחְטי נשמעים כאילו עטפו אותם במסטיק. שלך פועלים לא רע. שמעתי כמה שיחות שימושיות. הגנרל נוריס, באז ויזְמֶר..."

"אשתו כלבה נוראית," אמר סינג בפיזור דעת.

"אשתו של ויזמר?"

"כן. 'בֵּב' קוראים לה. לא חסרות פה נשים שלעולם לא יסלחו לאָשָׁה שהתחתנה עם סידני המקר, או להמקר שהתחתן עם אָשָׁה — לא חסרות בלשון המעטה — אבל בֵּב היא הנבזית מכולן."

"שמעתי את אותן תלונות בכל ההקלטות," אמרה ג'אמו. "לפחות מצד הנשים. הגברים נוטים יותר להגיד שהם 'לא גיבשו דעה' לגבי אָשָׁה. הם מתייחסים כל הזמן לאינטליגנציה שלה."

"כלומר, ליופי המכשף שלה."

"ולעושר המופלא."

"בכל מקרה, ויזמר הוא מאלה שלא גיבשו דעה. בֵּב לא סובלת את זה. היא לא מפסיקה להקניט אותו."

ג'אמו הסירה את המכסה מכוס הקפה שלה ושמטה אותו לסל האשפה. "למה הוא סובל את זה?"

"הוא מוזר. גאון ביישן." סינג קימט את מצחו והתיישב על אדן החלון. "לפני עשרים שנה התחלתי לשמוע על מטוסי הסילון של ויזמר. הוא הכי טוב בעסק."

"אז?"

"אז הוא לא האיש שציפיתי לו. הקול ממש לא מתאים."

"הקשבת הרבה בזמן האחרון."

"מאה וחמישים שעות, משהו כזה. מה אני עושה כל היום, לדעתך?"

ג'אמו משכה בכתפיה. לא היה לה ספק שסינג אינו מגזים בהערכת הזמן שהקדיש לעבודה. הוא היה חרוץ ללא דופי. כאדם חף מהסחות דעת (למעט נער בלונדיני מזדמן) וחופשי מכל אחריות (פרט לאחריות כלפיה), היה לו פנאי לנהל חיים מסודרים. חיים מעודנים. היא, שהחזיקה בשתי עבודות שכל אחת מהן דורשת שישים שעות בשבוע, לא השתוותה לסינג בכל הנוגע לפרטים. רגלה התחילה לתופף על דעת עצמה, וזה היה סימן שהדקסדרין פועל. "אני מורידה אותך מהתיק של ויזמר," אמרה.

"באמת?"

"אני שמה אותך על מרטין פְּרוֹבְּסְט."

"בסדר."

"אז תצטרך להתחיל מהתחלה. שכח את ויזמר, שכח את מאה וחמישים השעות."

"אלה רק ההקלטות. בסך הכול היו שלוש מאות."

"בחטי מסר לי את התיק של פרובסט. אתה מתחיל מייד."

"זה משהו שהחלטת עליו רק עכשיו?"

"לא. כבר דיברתי עם בחטי, והוא כבר מסר לי את התיק, ובשביל זה אתה פה. כדי לקחת אותו."

"טוב."

"אז קח אותו." היא סימנה בראשה אל תיקייה זרועה כתמי תה לצד מנורת השולחן שלה.

סינג צעד לשולחן ולקח את התיקייה. "עוד משהו?"

"כן. תניח את התיקייה."

הוא הניח את התיקייה.

"תביא לי כוס מים ותגביר כאן את החימום."

הוא יצא מהחדר.

חברת הבניין של מרטין פרובסט היא שהקימה את קשת השער למערב המהוללת. פרובסט גם כיהן בראש החברה לצמיחה מוניציפלית בע"מ, ארגון לתועלת הציבור שהורכב ממנכ"לי המוסדות הכלכליים והתאגידים הגדולים באזור סנט לואיס. החברה לצמיחה מוניציפלית הייתה מופת של יעילות ומושא להערצה כמעט ללא עוררים. אם נזקק פלוני למממנים למיזם של התחדשות עירונית, החברה לצמיחה מוניציפלית מצאה לו מממנים. אם שכונה התנגדה לסלילת כביש מהיר, החברה לצמיחה מוניציפלית מימנה מחקר השפעה. אם ברצונה של ג'אמו לשנות את מבנה הכוח בסנט לואיס רבתי, יהיה עליה להתמודד עם החברה לצמיחה מוניציפלית.

סינג חזר וכוס קלקר בידו. "בחטי מחפש עולמות חדשים לכיבוש?"

"קח כיסא ושב."

הוא עשה כפי שהתבקש.

"ברור שבחטי חסר תועלת כמעט לחלוטין, אז למה לעשות מזה עניין?"

הוא ניער סיגריית ציפורן מתוך חפיסה בצבע קרמל, הצית גפרור וגונן על הלהבה מפני משב רוח היפותטי. "כי לא ברור לי למה ההחלפה."

"כנראה תצטרך לסמוך עליי."

"כנראה."

"אני מניחה שאתה כבר יודע את הפרטים הבסיסיים — ברברה, אשתו המקסימה של פרובסט; לואיזה, בתם המקסימה בת השמונה עשרה. הם גרים בוֶבְּסְטֶר גְרוֹבְס, וזה מעניין. זה פרוור עשיר, אבל בהחלט לא הפרוור העשיר ביותר. עם זה, יש להם גנן שגר אצלם... בחטי מגדיר את חיי המשפחה שלהם 'רגועים מאוד.'"

"מיקרופונים?"

"במטבח ובחדר האוכל."

"היינו לומדים יותר מחדר השינה."

"אין לנו די תדרים. ובחדר השינה יש טלוויזיה."

"טוב. מה עוד?"

ג'אמו פתחה את תיק פרובסט. היא מצמצה למראה כתב היד ההינדי המקושקש של בחטי. "קודם כול, הוא מעסיק רק עובדים שלא חברים באיגודים מקצועיים. היה מאבק משפטי גדול בשנות השישים. עורך הדין הראשי שלו היה צ'ארלס וילסון, אבא של ברברה, היום חותנו. ככה הם הכירו. אף פעם לא הייתה שביתה אצל העובדים של פרובסט. משכורות איגוד או יותר מזה. ביטוחי מעסיק — אובדן כושר עבודה, אבטלה ופרישה — חלקם ייחודיים רק לו. פטרנליזם במיטבו. פרובסט הוא לא איזה וַשְׁני לָאל. האמת היא שאומרים שיש לו — פתח ציטוט — מוניטין — סגור ציטוט — של מנהל שמעורב אישית בכל רמות העסק."

"מבט אישי."

"מצחיק מאוד. נכון לעכשיו הוא יושב ראש החברה לצמיחה מוניציפלית, והקדנציה תיגמר ביוני הבא. זה חשוב. חוץ מזה — חבר מועצת המנהלים של גן החיות, מ־ 1976 עד היום. חבר מועצת המנהלים של הגן הבוטני, חבר פורום התיאום של סנט לואיס רבתי. תורם לערוץ 9. זה לא כל כך חשוב. הוא לא שם את כל הביצים בסל אחד, כמו שאומרים. בחטי עשה עבודת שדה מעניינת. עבר על עיתונים ישנים, דיבר עם האיש ברחוב..."

"חבל שלא ראיתי את זה."

"האנגלית שלו משתפרת. נראה שבמערכת הגלוב־דמוקרט מחשיבים את פרובסט לקדוש הפטרון של החלום האמריקני, האיש שעלה מאשפתות, אלמוני בשנות החמישים, בנה את הקשת בשנות השישים, וגם את כל התשתיות של האצטדיון, והרשימה עוד ארוכה. גם זה משמעותי מאוד."

"הוא רוקד על יותר מדי חתונות."

"כמו כולנו."

סינג פיהק. "והוא באמת חשוב עד כדי כך."

"כן." ג'אמו צמצמה את עיניה מול עשן הציפורן. "אל תפהק לי. הוא ראשון בין שווים בחברה לצמיחה מוניציפלית, ואלה האנשים שאנחנו צריכים להתמקד בהם אם אנחנו רוצים שההון יזוז למרכז העיר. הוא לא משויך פוליטית והוא זך וטהור כמו ישוע. הוא סמל. שמת לב עד כמה העיר הזאת אוהבת סמלים?"

"את מתכוונת לקשת?"

"הקשת, הנביא המצועף, כל המיתוס ששמו צ'ארלס לינדברג. ונראה שגם פרובסט. אנחנו זקוקים לו, ולו בשביל הקולות שהוא יביא."

"מתי החלטת על כל זה?"

ג'אמו משכה בכתפיה. "עד שדיברתי עם בחטי, בשבוע שעבר, לא הקדשתי לו יותר מדי מחשבה. זה היה אחרי שבחטי חיסל את הכלב של פרובסט, צעד ראשון בדרך להביא את פרובסט אל הדפוס..."

"הדפוס, כן."

"... אף על פי שבשלב הנוכחי זה טרוריזם בוטה ותו לא. בכל אופן, המבצע היה מדויק מאוד."

"כן?" סינג הסיר פירור נייר מלשונו, בחן אותו והתיז אותו מאצבעו.

"פרובסט היה בטיול עם הכלב. בחטי עבר בוואן, והכלב רדף אחריו. הוא מצא חברת ציוד רפואי שמכרה לו ריח של כלבה מיוחמת. הוא קשר לפני הציר האחורי סמרטוט ספוג בזה."

"פרובסט לא חשד?"

"נראה שלא."

"למה שהוא לא פשוט יקנה עוד כלב?"

"אני מתארת לעצמי שבחטי היה מארגן משהו גם לכלב הבא. תצטרך לשקול מחדש את התאוריה פה. אחת הסיבות שאני נותנת לך את פרובסט היא שלא נראה שהוא הגיב לתאונה."

הטלפון צלצל. על הקו היה רנדי פיץ', מנהל התקציב של ראש העיר, שהתקשר להודיע שיאחר לפגישה של שמונה בבוקר כי לא התעורר בזמן. ג'אמו הבטיחה לו

 במתק שפתיים סבלני שזה לא משבש את תוכניותיה. היא ניתקה ואמרה: "אולי לא תעשן את הדברים האלה פה?" סינג ניגש לחלון, פתח אותו וזרק את הבדל אל הרִיק. ריחות נהר רפים חדרו לחדר, ולמטה בשדרת טאקר אוטובוס נסע בשאגה לצומת עם רחוב סְפְּרוּס. סינג היה כתום באור השמש. הוא נראה כצופה בקור רוח בפיצוץ אדיר. "את יודעת," אמר, "כמעט נהניתי מהעבודה עם באזי ועם בֵּבִי."

"אין לי ספק."

"באז מחשיב את פרובסט ואת אשתו לחברים קרובים."

"באמת?"

"בני הזוג פרובסט סובלים את בֵּב. קיבלתי רושם שהם אנשים 'נחמדים'. נאמנים."

"יפה. אתגר נחמד בשבילך." ג'אמו הפקידה את התיקייה בידיו של סינג. "אבל בלי סיבוכים מיותרים, מבין?"

סינג הנהן. "אני מבין."

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"העיר העשרים ושבע", ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: ארז וולק, עם עובד, 566 עמודים