גבר, מצלמים: האמנית ש"חוגגת" את יום השנה לאונס שלה
סמירה אלגוז נאנסה. פעמיים. אז היא החליטה לצאת למסע בין שלוש יבשות, לפגוש גברים זרים באינטרנט ובבתים שלהם, או לקבוע איתם רק בשביל נשיקה. את כל המפגשים היא תיעדה במצלמה, והתוצאה: מופע דוקומנטרי מעורר השראה ואישה אחת חזקה מאי פעם
על הבמה אישה צעירה. בלונדינית, יפהפייה - המוח מסמן, ומיד מתנצל על השטחיות. אבל קשה להתעלם מחיצוניותה של האמנית הפינית סמירה אלגוז. ואז היא מדברת, וקולה אומר שלווה, מן מפוקסות כזו. היא רהוטה ושומרת על טון יציב אך לא מונוטוני, כאילו שיננה את הטקסט עשרות פעמים. מצד שני, זו לא הצגה. ואלגוז אינה משחקת תפקיד אלא מדברת את עצמה. בכריזמה שקטה ומדויקת, היא מספרת לקהל כיצד עברה שני מקרי אונס, ובעיקר - מוכיחה כיצד דווקא בעקבות כך הייתה לאישה חזקה באופן מעורר השתאות.
אלגוז, שהגיעה ארצה להופיע במרכז ענבל בתל אביב במסגרת פסטיבל צוללן, לוקחת את הצופה למסע של שעה בלונה פארק של הטאבו. במופע שלה, בעל השם הדו-משמעי "Cok Cok... Who's there"? המשלב וידאו ופרפורמנס בימתי, היא לא מניחה שום אזהרת טריגר לפני הצפייה, מוליכה את הקהל בתוך מרחב שמתחיל בפין (אמיתי) מדבר עם משקפיים, שמהלל ומשבח את הפאלוס באשר הוא, ובכך מגחיך את האיבר הזכרי. בתחילה היא מצהירה: יצרתי את העבודה הזו כחגיגת יום-השנה לאונס שלי, וכיאה ליום חגיגי, הבאתי חברים קרובים שיחגגו איתי. על המסך מתחלפות שיחות שלה עם חבריה ומשפחתה, כל אחד מהם מתייחס לאונס מנקודת מבטו.
עד כאן אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בסרט תרפויטי מן המניין, ובכן, פלוס פין מדבר, אבל אז אלגוז משחררת נתון עגום לחלל: גורם הפחד העיקרי של נשים בעולם הזה הוא גברים. אז היא עשתה הפוך - היא החליטה לא לפחד, ולא רק זאת - לשים תחת המיקרוסקופ את מי שאל אוכלוסייתם משתייכים אנסיה - הגברים. במשך כמה שנים ערכה ניסוי: היא בחנה את קשת ההתנהגויות של גברים במפגשם עם אישה צעירה ומושכת. בתחילה אלגוז מציגה, בלי צנזורה, תמונות וסרטי וידאו של גברים שפגשה באתר chat roulette - במסגרתו אנשים רנדומליים מרחבי העולם יוצרים שיחות אחד עם השני. את הסרטונים היא ערכה בצורה שמבליטה את ההגחכה שהגברים מביאים על עצמם - כך למשל היא הורידה חולצה מולם, וצילמה את הרגע המדויק שבו כל אחד מהם הבחין בכך. התוצאה משעשעת. הדומיננטיות שהיא משדרת, וההתייחסות השאנטית למיניות, מעלימים כליל ביקורתיות על הבחירות הנועזות שלה. היא הפרופסורית הסקרנית עם האודם, והם לא אלא עכברי מעבדה על גלגל.
בחלק הבא של הניסוי ההרפתקני היא מפרסמת מודעה - בת 24 (גילה דאז. היום היא בת 29) מחפשת גברים להגיע אליהם הביתה, לצורך צילומי סרט דוקומנטרי. כך, אלגוז מאפשרת לקהל הצצה למעבדה שלה - היא נכנסת לבתיהם של גברים זרים לחלוטין, מדליקה את המצלמה, רק הוא, היא, וכפתור הרקורד. אם הייתה רוצה לצלם סרט על מוזרויות של אנשים, כך העידה בסוף המפגש, בשלב השאלות והתשובות, זה היה דורש סרט אחר לחלוטין. אלגוז פגשה גברים עם פטישים שונים ומשונים, כאלה שניסו להרשים אותה עם תעלולי אש, אחד שתהה בקול למה היא לא מפחדת ממנו, ואחר שהודה שהוא מפיק הנאה מגרימת כאב לאחרים. דווקא אלה שנהנו מסקס סאדו-מזוכיסטי התגלו כבעלי אינטליגציה רגשית גבוהה, כך העידה.
המשותף לכל המפגשים האלה, ומה שנדמה כאבסורדי על גבול הפנטזיה, הוא שבאף אחד מהם היא לא הפגינה פחד. אלגוז גם לא מצאה את הגברים הללו או את מאווייהם המיניים לא נורמליים או מוזרים. היא קראה תיגר על סיטואציה שמלמדים כל נערה מיום היוולדה להישמר ממנה כמו מאש - לשהות לבד עם גבר, זר, בבית שלו. ואלגוז הישירה אליהם מבט, לא התכווצה, לא הראתה חולשה, פשוט הייתה. פשוט דיברה איתם, למדה כל אחד, נכחה ברגע.
בחלק אחר במופע אלגוז קראה לגברים אלמוניים לפגוש אותה רק לצורך נשיקה. היא כמובן תיעדה את המפגשים האלה, את הנשיקות השונות, והבולטת שבכל אחת מהן היא העובדה שמי ששולט בסיטואציה היא אלגוז, והיא יכולה להיות מי שבא לה - עם אחד התנשקה בעדינות, ועם אחר בתשוקה מתפרצת. ובכל אחד מהסרטונים האלה היא הכוכבת, הם רק ניצבים.
הווידאו מסתיים עם סדרת תמונות של אלגוז, ככל הנראה אחרי אקט מיני, כשבכל פעם היא יורקת זרע גברי מפיה. תמונות ש-איך לומר, לא מעוררות תיאבון, אבל כן מעוררות השראה. בעשותה כן, אלגוז כמו ממוללת בפיה את מקור החוזק הגברי, והופכת אותו לכדי עיסה דביקה מהולה ברוק הניגרת מפיה. כאומרת - אני יורקת ממני את שאריות הגועל שהותירו בי אלה שאנסו אותי.
בסוף הווידאו אלגוז שעל הבמה מודה - "אני לא בטוחה אילו מסקנות חד משמעיות הסקתי מהמחקר שלי". אבל לא בטוח שהמסקנה היא החשובה פה. אלא שימת הזרקור על עניין כל כך פשוט וכל כך מסובך, שאנחנו כמהות וכמהים אליו ועם זאת מתקשים להתנהל בתוכו - המפגש הטעון בין גבר לאישה. זה שיכול באבחה להפוך מאינטימי למסוכן, מנעים למאיים. זה שדורש מאיתנו הנשים כל כך הרבה משאבים רגשיים בשביל לא לפחד ממנו. ולמה בעצם? ומתי גבר הפך מילה נרדפת לסכנה?
הדרך שבה בחרה אלגוז לא פשוטה לעיכול, ואולי אפילו תקומם נשים אחרות, ובמיוחד נפגעות תקיפה מינית. היא לא רואה את עצמה כקורבן. היא לא מסתגרת בטראומה ונרתעת מגברים, אלא שמה אותם על שולחן הניתוחים. היא לא מחביאה את גופה אלא מתלבשת איך שבא לה, משדרת מיניות כשבא לה, ולא שואפת לשדר שהיא "ילדה טובה". היא היא. והיא לא מנסה להיות הגירסה הכי חסודה של עצמה כדי להימנע מהאונס הבא, אלא פשוט להמשיך להיות היא, ולהציב לגברים עובדה - אני אשב לכם בבית, על המיטה, כזרה מוחלטת, אני אחייך אם אראה סיבה לכך, ואצחק אם ארצה ואפלרטט אם ארצה, ולא אפחד - ואתם, כל מה שנדרש מכם הוא לא להרוס את זה.
