השידוך של אבי נשר: סרטים ישראלים בפסטיבל טורונטו
אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם מארח השנה לא פחות משבעה סרטים ישראלים. מ"סיפור אחר" של אבי נשר, שעוסק בקונפליקטים שמאיימים לקרוע את החברה הישראלית, דרך "עץ תאנה" שמתרחש באתיופיה ונראה כמו סרט זר, ועד "תל אביב על האש" שמאיים להפוך לסרט קאלט
יש במאים ישראלים שמרגישים בנוח בחו"ל, מחוץ לסביבתם הטבעית הדוברת עברית. לעמוס גיתאי יש מנוי של קבע בפסטיבל ונציה באיטליה, ליוסי מדמוני יש כרטיס פתוח לפסטיבל קרלובי וארי בצ'כיה, ונדב לפיד זוכה לחיבוק אוהב מאליטת הקולנוע הצרפתית של פסטיבל קאן. במקרה של אבי נשר, המגרש הביתי שלו מחוץ לישראל הוא פסטיבל טורונטו שם הוצגו בבכורה לאורך השנים חמישה מסרטיו, וכך גם במקרה של האחרון - "סיפור אחר".
פסטיבל טורונטו: הקולנוע הזר מתחיל לדבר באנגלית
ארבעה סרטים ישראלים ישתתפו בפסטיבל טורונטו
"סיפור אחר" משתלב היטב בתבנית היצירה והסגנון של נשר. מדובר בדרמה משפחתית המבוססת על סיפור אמיתי, עם עלילת מתח מסתורית שמבקשת להזמין פרשנות נרחבת יותר. סוגיות הקורעות את החברה הישראלית חודרות גם אל תוך התא המשפחתי, ומאיימות על שלמותו. כמו ב"הסודות" (2007) ו"פלאות" (2013), גם "סיפור אחר" נוגע ביחסי חילונים דתיים: ערעור שיווי המשקל (המזויף מלכתחילה) בתוך המשפחה על רקע חזרה בתשובה. התנגשות בין חיי חופש, הוללות, סמים וגם למידה ומדע (מהזן שהכרנו ב"דיזנגוף 99" שלו) לבין כוחה הפתייני של האמונה עם המיסטיקה המסתורית שלה.
כפי שאפשר להסיק משמו, "סיפור אחר" מנסה לשלב בתוכו את האלמנטים הללו מנקודת מבט אמפטית ובלי שיפוטיות. נשר בעצמו מודה כי למרות הרקע החילוני תל אביבי שלו, הוא מנסה לתת מקום של כבוד לשלל הסיפורים האפשריים על המסך. אלא שבמקרה זה ההתרשמות היא שיש פה קצת יותר מדי סיפורים, עם נקודות השקה רופפות, לעתים מאולצות, שבסופו של דבר אינן מתגבשות ליצירה אחידה ושוטפת כפי שנשר הצליח לעשות בסרטיו הקודמים. גם המוזיקה המושקעת כמו תמיד בסרטיו, לא מצליחה לשמור על זרימת העלילה.
התסריט שכתב נשר ביחד עם נעם שפנצר מנחיל לעלילה תפניות תמוהות, לעתים מופרכות. וכך הגרעין של העלילה הנוגע ליחסי אב-אמא-בת-סבא על רקע חזרה בתשובה, מותך לשלל רסיסים נרטיביים שכוללים משימות בילוש, הסתבכויות בחו"ל, אירוע בריאותי, ריב בתוך המשפחה (האחרת), ואפילו טקס לילי של כת פגאנית נשית באמצע היער. את הרסיסים הללו נשר מתקשה לאסוף, למרות עבודת הבימוי המוקפדת והמהודקת שלו שבאה לידי ביטוי בכמה סצנות עשויות כהלכה בתוך הסרט.
הקשר האפריקני
עוד בכורה ישראלית בטורונטו נרשמה בהקרנת "עץ תאנה" של אלמורק דוידיאן. על אף שבאופן רשמי מדובר בהפקה כחול-לבן, הדרמה התקופתית הזו יכולה הייתה להתקבל לפסטיבל על תקן סרט אפריקני, והיא בהחלט נראית כך. הצילומים נערכו באתיופיה, בנופי ילדותה של הבמאית שעלתה ארצה בגיל 11. היא משחזרת את המציאות הקשה בתקופת מלחמת האזרחים במדינה ב-1989, כאשר נערים צעירים נלקחו בכוח ממשפחותיהם כדי לשרת בצבאו של הרודן המקומי מנגיסטו היילה מריאם. מינה בת ה-14 עומדת להימלט לישראל עם משפחתה היהודית, אולם היא מסרבת לנטוש את אהובה שנמצא בסכנת גיוס כפוי.
פולחן על האש
לכאורה גם "תל אביב על האש" סובל מאותה בעיה של "עץ תאנה" מכיוון שהוא דובר ערבית ברובו ועלילתו מתרחשת על התפר שבין רמאללה לירושלים, אבל הקומדיה של סאמח זועבי מחוכמת דיה כדי להצחיק צופים בעלי הומור עצמי בריא משני צדי הקו הירוק, כפי ששיעשעה צופים משני צדי האוקיינוס האטלנטי בהקרנת הבכורה בפסטיבל ונציה וגם בטורונטו.
העלילה סובבת סביב הפקת טלנובלה פלסטינית דמיונית בשם "תל אביב על האש", ובה סיפור מופרך במודע על רומן בין מרגלת פלסטינית בגילומה של כוכבת מצרפת (לובנה אזבל) לגנרל ישראלי (יוסף סוויד). טוויסטים לא הגיוניים בעליל, קלישאות רומנטיות דביקות, ואביזרים מקומבנים - כל אלה שגורים בהפקה החובבנית. זוהי התשתית הפרודית של הקומדיה שעשויה להפוך אותו לסרט פולחן.
העלילה עצמה מתרחשת מאחורי הקלעים של הטלנובלה הדמיונית, ומזכירה סדרות כמו "המופע של לארי סנדרס". במרכזה פלסטיני ירושלמי לא יוצלח (בגילומו של קייס נאשף, זוכה פרס השחקן הטוב בוונציה), המשמש על תקן אחראי דיאלוגים בהפקה. המצב הכלכלי הרעוע שלו, והרצון לזכות שוב בלבה של אהובתו (מאיסה עבדל האדי הנהדרת כהרגלה) דוחף אותו להתקדם בחוסר רצון כמעט. השער נפתח בפניו דווקא במחסום על הדרך בין ירושלים לרמאללה, כשמפגש עם קצין צה"ל (יניב ביטון) מניע שיתוף פעולה בלתי נתפס. השניים עובדים יחדיו על התסריט, ובדרך נחשפת גם הביקורת על הכיבוש – התודעתי, לא הטריטוריאלי. וגם פה יש קרב על הנרטיב - לא ההיסטורי, אלא של הסדרה.
