ביקורת סרט - "בקשה מסתורית": העצמה נשית, בכאילו
חייה של אם בפרברים מתהפכים כאשר היא יוצאת לחפש אחר חברתה הטובה שנעלמה. אם נדמה לכם שכבר שמעתם את הסיפור הזה, אתם צודקים. דרמת המתח בכיכובן של אנה קנדריק ובלייק לייבלי אומנם מהנה, אך לא מספקת שום אמירה על נשיות אחרת
הבקשה ב"בקשה מסתורית" ("A Simple Favor") אינה מסתורית כלל ועיקר. אדרבא, זוהי טובה פשוטה, כפי שמעיד שמו המקורי של הסרט – שילוב מסורבל ולא מוצלח במיוחד בין מותחן היעלמות מהסוג המוכר וקומדיה מטורפת עם נגיעות קמפיות.
סרטו החדש של פול פייג ("מסיבת רווקות") מתרחש בפרבר אמריקני שחזותו האידילית מכסה על קן צרעות. זהו דימוי מוכר מאינספור מותחנים וקומדיות אמריקניות ("נשים מושלמות" לפי ספר המד"ב של איירה לוין או "נשות סטפפורד" לדוגמה) – לצד דמותה של האם המושלמת-לכאורה שמגלמת פה אנה קנדריק.
אנה קנדריק מתבגרת על המסך: "סוף-סוף קיבלתי מחזור!"
קנדריק היא סטפני, אם חד-הורית שאיבדה את בעלה ואחיה-החורג בתאונת דרכים. היא ולוגרית המייעצת בענייני בית ולמשפחה, וסביבתה המורכבת מהורים טיפוסיים לילדי כיתה א' בפרברים, רואה בעיסוקה וברוח ההתנדבות הבלתי נדלית שלה מקור ללעג ורכילות מרושעת.
עד שיום אחד היא מתוודעת לאמילי (בלייק לייבלי) – מנהלת בכירה בתחום האופנה, אישה קרה, צינית, מכורה לעבודתה שנוטה לשתות לשוכרה. בעלה הוא סופר שלא הצליח לכתוב יותר מספר אחד, וגם זה קרה מזמן, ועתה הוא מלמד במחלקה לספרות באוניברסיטה (מגלם אותו השחקן האנגלי-מאלזי הנרי גולדינג שמככב במקביל ב"עשיר בהפתעה"). הילדים שלהן נפגשים כדי לשחק יחד אחרי בית הספר, וכך הן הופכות לחברות הכי-טובות. הטובה הפשוטה שבשמו המקורי של הסרט היא בקשתה של אמילי מסטפני לאסוף את בנה מבית הספר ולשמור עליו למשך כמה שעות, בזמן שהיא מנסה לכבות שריפות במשרד.
עוד ביקורות קולנוע:
"נקמה חריפה" - ג'ניפר גארנר מפוספסת
ביקורת סרט: "מה יגידו כולם" - רלוונטי ונוגע ללב
ביקורת סרט - "הנשף": סתיו סטרשקו מפתיעה
כאשר השעות והימים נוקפים, ואמילי אינה שבה, מתקשרת או מחזירה שיחות – מתחילה סטפני לחשוד שמשהו נורא קרה. האם אמילי ברחה מהבית, מבלה בחברת מאהב, נחטפה או אולי אפילו נרצחה? למשטרה אין קצה חוט, וסטפני יוצאת לגלות מה עלה בגורל חברתה הטובה – וכמסתבר, גם היחידה.
קשה שלא להיזכר במהלך הצפייה בסרטו של דיוויד פינצ'ר, "נעלמת", שהרומן עליו הוא מבוסס מאת גיליאן פלין נושא לא מעט קווי דמיון לסיפור הנוכחי – המבוסס בעצמו על ספר מאת דארסי בל שראה אור אשתקד. שני הסרטים מבקשים לדון בדרכם הצינית והקומית באפלה ששוררת מתחת לפני השטח של מוסד הנישואים, ושניהם עושים זאת דרך נקודת מבט נשית.
"בקשה מסתורית" מחייב דיון זהיר, לא משום שהסרט מורכב במיוחד – כי הוא ממש לא. אלא כדי שלא לחשוף את רצף הגילויים והתפניות העלילתיות המופרכות במכוון. הבעיה העיקרית עם הסרט היא זו: הצפייה בו מהנה למדיי, אבל כאשר באים לסכם אותה מתחוור שבעצם לא היה באמת ממה ליהנות. סבירות היא לא הצד החזק של הסיפור – אמילי יכולה הייתה להיחטף על ידי חייזרים, וזה היה הגיוני בערך כמו כל דבר אחר שקורה פה. לכן קשה באמת להיות מופתע כאשר האמת מתבררת. נדמה שהדמויות עצמן מודעות לכך. אחרי הכל, סטפני מציינת מפורשות את המותחן הקלאסי של אנרי ז'ורז' קלוזו הצרפתי, "בנות השטן" (1955), כהשראה אפשרית לפתרון התעלומה – אם כי סביר יותר להניח שדמותה מכירה בעיקר את הגרסה האמריקנית המחרידה בכיכובה של שרון סטון.
סרטיו של פייג עוסקים בדרכם בהעצמה נשית ובחברות בין נשים ומזוהים, בראש ובראשונה, עם הקומיקאית עבת הבשר מליסה מקארתי ("עצבניות אש", "מרגלת"). הם מספקים את גרסת ה-chick flick לסרטי ה-bromance הזכריים, ששיאה הוא באתחול הנשי הכושל של "מכסחות השדים" שפייג ביים ב-2016.
גם "בקשה מסתורית" עוסק בקשר סימביוטי בין נשים-אימהות, אך הפעם מנסה פייג לזהות בו צד אפל, כפי שמציין הסלוגן של הסרט.("From the darker side of director Paul Feig") זהו היבט מעניין על פניו, שכן בדרך כלל סרטים מזמינים אותנו לחזות בצד האחר של שחקנים פופולריים (קארי גרנט ב"חשד" של היצ'קוק, למשל), ולא של הבמאים שלהם.
אבל פייג אינו במאי מעניין במיוחד, וצדו האפל לא מאתגר יותר מצדו הגלוי. זאת ועוד, לא ברור מה מייצג הקשר בין סטפני ואמילי. האם אמילי, במראה האנדרוגיני שלה, היא פנטזיה של נשיות "אחרת"? הסרט יותר מרומז למשיכה מינית בין השתיים, ומעצב דווקא את דמותו של הבעל כ-sidekick נשי לדמותה הגברית של אמילי – אך הדינמיקה בין שתי הנשים נותרת בלתי מפותחת.
סטפני היא אמא-ולוגרית שהופכת לגברת מארפל. היא קריקטורה של אמא מהפרברים שגם לה, כמו לכולם, יש צד אפל. אבל הסרט לא חוקר אותו, הדרמה האדיפלית הפרוורטית שמונחת ביסודו היא לא יותר מסקיצה, ואם "הצד" הזה אמור היה להיות בסיס למעין פארסה בורגנית אכזרית – זה לא קורה. לפתע הסרט הופך לסיפור אימה גותי ואפילו קומדיית סטלנים, ובסופו של דבר לא מתגבש לאמירה משמעותית או ייחודית.
פסקול הסרט מלווה בלהיטי פופ צרפתיים משנות ה-60 (בהם "בוני וקלייד" של בריז'יט ברדו וסרז' גיינסבורג ו-"Ca S'est Arrangé" של ז'אן-פול קלר). גם כותרות הפתיחה הססגוניות מזכירות קומדיות צרפתיות בנות אותו עשור. אולי זה משום שפייג מזהה בסיפור איזו אלגנטיות דקדנטית שמזכירה מותחנים קומיים פרנקופונים, ואולי פשוט משום שהוא חפץ להעניק לסרטו איזו ארומה שאיננה. "נועזות" צרפתית ישירה – היפוכה המוחלט של השמרנות והדידקטיות נוסח הפרברים האמריקנים.
בסופו של דבר, "בקשה מסתורית" הוא אכן עוד סרט דידקטי על אישה החווה גילוי עצמי ושינוי בחיים. יופי לה. פחות יופי לנו. ביקום מקביל, הסרט הזה היה יכול להיות יצירה מבריקה ומקאברית באמת. ואם מליסה מקארתי הייתה מגלמת את דמות האישה הנעלמת – אולי גם היינו זוכים לטוויסט ייחודי על דימוי הנשיות המושלמת.
