הרומן הראשון של פראנזן מתוחכם מדי

כל רומן ראוי לשמו מפעיל על קוראו, ורצוי תוך זמן קצר, כוח כבידה שמקשה על ההיחלצות ממנו. כוח הכבידה הזה אינו נבנה דווקא ממתח העלילה ואפילו לא מאהדה לדמויות ומסקרנות מה יעלה בגורלן. הוא יכול להיות מורכב מגעגוע שנוצר אל המחבר עצמו, געגוע לפיקחותו, למפגש מחודש עם רגעי הברק שהוא מפזר בספר. ברומן הראשון של ג'ונתן פראנזן, "העיר העשרים ושבע" - שפורסם ב־1988 כשהיה בן 29, ותורגם כעת לעברית - נוצר עד מהרה כוח הכבידה הזה.

הקורא בספר נמשך לסיפור רחב היריעה שמתרחש בעיר סנט־לואיס, שהייתה בשלהי המאה ה־19 העיר הרביעית בגודלה בארצות־הברית וכעת, בהווה הרומן שמתרחש בשנות ה־80, ממוקמת במקום ה־27 הבלתי מכובד. פראנזן חולש באופן מרשים על זירות חברתיות שונות ומגוונות, בקיא באופן מעורר התפעלות בפרטי מציאויות שונות, משרטט דמויות במלאות רבה, והוא שנון, מותח, מצחיק.

ידען. ג'ונתן פראנזן

במוקד הסיפור קנוניה נדל"נית שמניעיה אינם גלויים לקורא; קנוניה להעלאת הביקוש לקרקע במרכז העיר המוזנח של סנט־לואיס. מפקחת משטרה חדשה, הודית בשם ס' ג'אמוּ, מושכת בסתר בחוטי הקנוניה. שולחיה מביימים אירועי טרור שמכוונים ליצירת אותה בועה נדל"נית, ומשפיעים בדרכים פסיכולוגיות נפתלות ובאמצעות נערות פיתוי גמישות על ראשי קהילת העסקים בסנט־לואיס. הכול הולך למישרין. הכול, מלבד מרטין פרובסט, בעל חברת בנייה משגשגת, אדם ישר דרך ועקשן, שניצב כחומה בצורה מול שידולי המעבר אל העיר ואף מול הלוחמה הפסיכולוגית שמפעילה ג'אמו בחשאי נגדו: פיתוי בתו בת ה־18 על ידי צעיר בוהמיין שגורם לה לעזוב את הבית; פיתוי אשתו על ידי איש סודה של ג'אמו.

כך מסתקרן לו הקורא ונהנה מהברקותיו של הסופר עד אמצע הרומן בערך. ואז הכל מתחיל להיות יותר מדי. יותר מדי מבריק, יותר מדי מפגין ידע, יותר מדי מותח. הכול נהיה גדוש מדי ומייגע ומעורר חשד שההכנות המרובות לא יביאו לשיא שישתווה לערכן (חשד שאכן מתממש בהמשך הקריאה). מה זה בעצם כל זה? תוהה הקורא משלב מסוים. האם גילוי התעלומה יפצה על מאות העמודים שעד לפענוחה? האם יש לפראנזן משהו חשוב לומר שבגללו הוא גורר אותנו כך עוד ועוד?

הוא בהחלט מרמז שכן. יש כאלה החושדים שהמזימה הנדל"נית היא מזימה מרקסיסטית לשיקום שכונותיה הפנימיות של סנט־לואיס שאוכלסו, מאז ירדה קרנה של העיר, בעיקר באוכלוסייה שחורה. אבל פראנזן לא הולך עם הכיוון הזה עד הסוף. אולי מפני שאי־אפשר. אפילו בתור פשעים סטנדרטיים המעשים המתוארים בספר מתוחכמים מדי, בטח בשביל פעולה פוליטית. אך מעל הכול מנקרת בקורא התחושה שיצירה גדולה באמת היא כזו שיש בה משהו פשוט, בסיסי, מלא רגש חי, ואילו ספרו של פראנזן שכלתני, מתוחכם מדי, לא מספיק אמיתי למרות היומרה לריאליזם עיתונאי שיש בו.

יותר מדי. "העיר העשרים ושבע"

ואכן, הסיפור של הקריאה במחצית השנייה של הרומן הוא סיפור של רתיעה גוברת והולכת ממפלצת 566 העמודים של פראנזן, עד למאיסה הסופית בסוף הרומן. בזו אחר זו צפות ההתנגדויות: התנגדות לקיטש המעודן שקיים בתיאורו של מרטין פרובסט, איש העקרונות האמריקאי שנופל כחץ שדוד רק בידי האהבה, הו האהבה. התנגדות ליסוד החנפני הדק שקיים בתיאורי הנשים אצל פראנזן (גם ביצירותיו האחרות). התנגדות לדרמטיזציה של המציאות, שמתאימה אולי לטלוויזיה ולא לספרות (ואכן פראנזן טען לאחרונה שאין הבדל גדול ביניהן). התנגדות לחיבה האמריקאית לתיאוריות קונספירציה, שקיימת בספרות אצל אחד המודלים של

פראנזן, דון דלילו (המבקר ג'יימס ווד גינה בצדק את החיבה הזאת אצל דלילו, כשארית של תפיסת עולם דתית: לא אלוהים מנהל הכול, אבל בקונספירציה מישהו אחר מנהל הכול).

פראנזן הוא סופר מבריק, ומעניין לראות איך הברק הזה מסנוור כבר מספר הביכורים שלו. אבל כאן זה ברק לא מרוסן. חשוב לפראנזן להראות שהוא מבריק. חשוב לו גם להראות שהוא ידען (והוא אכן ידען גדול). אבל ב"העיר העשרים ושבע" חסר לו הדבר שנחוץ שיהיה לסופר (וכל כך מעט סופרים היום מחזיקים בו): משהו לומר. במסה החשובה שלו "למה לטרוח?" מ־1996, שכונסה בקובץ "איך להיות לבד", כתב פראנזן שברומן הראשון שלו הוא ניסה לעטוף מסרים מרקסיסטיים בעטיפה ספרותית מושכת. אבל המסרים המרקסיסטיים המעורפלים והלא־מספקים שאכן קיימים כאן נראים כמו אמתלה של הסופר לכתוב בלי להרגיש שהוא כותב "בידור" בלבד.

כך או כך, רק ברומנים המאוחרים יותר שלו – "התיקונים" ו"חירות" - ריסן פראנזן את הברק שלו וציוות אותו לכמה אמירות משמעותיות על התרבות העכשווית. ריסן יחסית. משמעותיות יחסית.

"העיר העשרים ושבע", ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: ארז וולק, עם עובד, 566 עמודים

הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".